אז בוז'י ילך עם ציפי, סער מחכה (אולי) בפינה לביבי, נפתלי (אולי) כבר מתרווח בכורסת הביטחון, ודרעי וליצמן (אולי) כבר סגורים בממשלה הבאה. זה מה שלמדנו בשבוע האחרון מהתקשורת הישראלית.
מעניין? בוודאי. משעשע? כמובן. חשוב? לא ממש. כי מה בדיוק ההבדל בין עמדותיו המדיניות של סער לאלו של נתניהו? ובכמה הצבעות ניצח הרצוג במהלך כהונתו כראש האופוזיציה? ומהם הישגיה הבולטים של לבני כשרת משפטים? כל אלו ודאי אינם הדבר המרכזי בסיקור התקשורתי.
נכון, החיבורים והקליקות משנים את תמונת המנדטים כאשר ממשלה נופלת בתוך פחות משנתיים, וכל מי שעד אתמול פעלו יחדיו בממשלה שופכים זה על זה עביט של שופכין. קל להבין כיצד התקשורת מתפתה ליפול לכל הג'אז הטלנובלי הזה. כאשר המערכת כל-כך לא יציבה, זה אפילו מתבקש, לכאורה. אבל האמת היא שמגיע לנו יותר.
קריקטורה של עמוס בידרמן על שער "הארץ" מיום שישי האחרון
תפקיד התקשורת בתקופה הזו הוא לספק לנו, הציבור, מידע מאורגן, מסודר ובהיר, כדי שנוכל להבין מי האנשים המבקשים מאיתנו לבחור בהם. מי הם באמת, אחרי שנגמרים הקלישאות והרכילויות, האגו והיריבויות האישיות. כי אם אמצעי התקשורת לא יעשו זאת ויתווכו עבורנו את המידע בשפה נהירה, אף אחד אחר לא יעשה זאת. ודאי שלא הפוליטיקאים עצמם.
כי אחרי הפוליטיקה והפופוליזם והלכלוכים וההאשמות, האנשים שאנחנו הולכים לבחור יקבלו החלטות שישפיעו עלינו בכל יום ויום בשנים הקרובות. על מחירי הדירות, על אפשרויות התעסוקה, על חינוך ילדינו, על בריאותנו ובריאותם של ילדינו והורינו, על אפשרויות התחבורה הציבורית, על מחירי המזון, על הפנסיה שלנו ומה לא. רק אם התקשורת תספק לנו את המידע הדרוש לנו נוכל להחליט מי ראוי לקבל את הקול שלנו.
בארצות-הברית יש מסורת של דיבייט, שלושה אירועי תוכן כבדי משקל שבהם המועמדים עומדים ועונים על שורה ארוכה של שאלות. בישראל אנחנו רחוקים מזה. אנחנו לא שואלים והם לא עונים. וכדי שהזלזול באזרח יהיה מושלם, המועמדים מודים שהם אינם מופיעים כדי לא לקלקל את סיכוייהם האלקטורליים. מועמד עומד באופן כן ומספר לנו שאם ייאלץ לומר את האמת, זה עלול לפגוע בסיכוייו להיבחר. והעצוב הוא שאנחנו קונים את זה.
איור של איתמר דאובה על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון
אז אנא מכם, כלי התקשורת, דווחו לנו הפעם מה עשה עד עכשיו כל מועמד לכנסת ומהם הנושאים שהוא או היא קידמו. דחקו אותם לקיר, שאלו שאלות קשות ואספו את ההיסטוריה שלהם. ספרו לנו מה סדרי העדיפויות שלהם, לאן לדעתם צריכים להיות מופנים התקציבים, מה החזון שלהם למדינת ישראל, איך הם רואים את החברה הישראלית עכשיו ובעתיד, מה הם עשו בשבילנו עד כה ומה הם מתכננים לעשות עבורנו בעתיד. ספרו לנו כמה נשים יש בכל רשימה, ומה כתוב אצלה במצע. איך יורידו את מחירי הנדל"ן, איך יטפלו במחירי הדיור, איזו קואליציה ירכיבו ומה הקווים האדומים שלהם.
אנא מכם, אל תיתנו לנו שוב את הבחירות בלבוש של אופרת סבון. תנו לנו כלי אמיתי שבאמצעותו נוכל להצביע עבור אנשים עם דעות, ולא עבור מי שנראה יותר טוב בטלוויזיה. במקום להמשיך למלא לנו את המוח ברכילות ובתפל, נא חשפו בפנינו הפעם הזאת את העיקר – מידע אמיתי, מהימן וברור על הסיבות האמיתיות להצביע עבור מועמד זה או אחר.
תנו לנו מידע, תנו לנו היסטוריה, תנו לנו להרגיש חלק ממשהו שבאמת חשוב לנו, ולא חלק מתיאטרון בובות חסר פשר. את השאר אנחנו כבר נקרא ברשתות החברתיות.
רחל עזריה היא סגנית ראש עיריית ירושלים וחברת מועצה מטעם סיעת "ירושלמים"