עלייתה לפני שבועיים של "היהודים באים", תוכנית הבידור החדשה של ערוץ 1 שהוקפאה במשך חודשים על-ידי הנהלת רשות השידור מסיבות פוליטיות, לוותה מטבע הדברים בהייפ רציני. עד כה שודרו שני פרקים, ודומה שגם ברגעיה הטובים, "היהודים באים" לא מצליחה לנער מעליה איזו יכנעאיות בסיסית, ריחות של קיגל שרוף.
התחושה הזאת מפציעה כבר למראה הפתיח, שמציג, מכל הדברים בעולם, סט כלים של מוהל, וממשיכה עם התימה המוזיקלית הכליזמרית המעצבנת, ששבה ומופיעה בין המערכונים. אמנם התוכנית בחרה במודע במסורת היהודית ובסיפורי התנ"ך כחומר הגלם העיקרי שלה (לצד פולקלור ישראלי), אבל לא כתוב בשום מקום שהעיסוק בהם צריך להיות כה מילולי, ותוך היצמדות לסטריאוטיפ המונטי-פייטוני של דמויות מקראיות שכבר נשחק עד דק (למשל, ב"חצי המנשה" ששודרה בחינוכית עוד בניינטיז). איוב היה עשוי להיראות מעניין בהרבה כסוכן ביטוח בלבוש נורמקור.
אבל היוצרים כבלו את עצמם לסחבות התנ"כיות, שהתבלו מאינסוף ייצוגים של התקופה בתרבות, ולשכבות על גבי שכבות של איפור, כשגם הפרצופים בחזית הם חלק מאותה רוטציה ישראלית מצומצמת ומשומשת הנקראת "כוכבי בידור" (מושנוב, מרשק, יעל שרוני), והבימוי שמרני רוב הזמן.
הצד החזק של התוכנית הוא הכתיבה, אלא שהיא מפגינה לעתים פספוסים בעיתוי הקומי. כך למשל המערכון שבו נראה ביאליק מקריא את "על השחיטה" בבר מעושן, וסופג קריאות ביניים בנוסח "תעשה נדנד, תעשה נדנד" – בדיחה טובה, לא? – מוסמס על-ידי פאנץ' מצער, בלתי קשור, שהדגים קיבעון נוסף של "היהודים באים".
תקופת ההקפאה
אם הנוסחה הזאת נשמעת מוכרת, זה רק מפני שהיא שעתוק של כמה מהקונבנציות הערוץ-שתיימיות הנוגעות לתוכנית בידור: מראה נוצץ, שחקנים מוכרים, פאנצ'ים קליטים. נדמה שאת "היהודים באים", על הבחירה הנושאית המעט חייזרית שלה, היתה דווקא הולמת אסתטיקה לואו-טקית, שלא לומר גישה מעט פּאנקיסטית. ערבוב כלשהו של היוצרות.
חשבו בהקשר הזה על "העולם הערב", שגזרה את ראשי המנחים והדביקה אותם על שיקופית מכוערת; על "החמישייה הקאמרית", שאירחה את הסט כמעט תמיד באותה דירה כעורה ושסלדה מפאנצ'ים. "העולם הערב" ו"החמישייה" התאפשרו בזכות הרגע הכרונולוגי המסוים שבו הופיעו, על הנסיבות המיוחדות שזימן – "העולם הערב" עם שידורי הניסיון של ערוץ 2, "החמישייה" עם הקמתו בפועל של הערוץ החדש והלא מפוענח עדיין. "היהודים באים" יכולה היתה להופיע באותה מידה בטלוויזיה המסחרית של היום, והיא אכן יועדה תחילה לערוץ 10.
מדוע, אם כך, גרפה התוכנית הון סמלי השמור לפורצי גדרות? כיצד קרה שמשדריה זכו בתקופת ההקפאה לערבי הקרנה מחתרתיים במועדונים תל-אביביים? כאן נכנסת לתמונה ההתנהלות השערורייתית של מנהלי הטלוויזיה הציבורית היוצאים, חדלי אישים שנבהלו מפרומו של תוכנית שהם עצמם פירסמו והחליטו להקפיא אותה לאלתר, ולמשך חודשים רבים. ללא ספק, החומר שממנו עשויים מיתוסים פוליטיים-תרבותיים.
מתוך המערכון על משפחת עמיר (צילום מסך)
הפרומו הקונטרוברסלי ההוא (כמעט מיותר לציין שגם איילת שקד וחבר מרעיה קפצו עליו כמוצאי שלל רב) הראה שלושה רוצחים פוליטיים מהימין – יונה אברושמי, ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר – שרים "אבל אני, רוצח ימני", על משקל "אבל אני תמיד נשאר אני". כלומר, זה לא היה הלעג לסיפורי התנ"ך שהרתיע את המנהלים, אלא האזכורים המפורשים – שומו שמים – שקיימת מציאות פוליטית שם בחוץ.
או כמו שאמר אחד מהם, אמיר גילת (אז יו"ר רשות השידור), בראיון ל"הארץ": "התוכנית הזאת הוצגה בפני ועדת התוכן במקור כתוכנית מערכונים על סיפורי התנ"ך, לא הוזכרו בה סאטירה ופוליטיקה עכשווית. הפרומו היה כל כולו פוליטיקה עכשווית".
הפוליטרוקים הללו מאחורינו (יש לקוות), אבל ההנהלה הזמנית החדשה של הרשות, ויונה ויזנטל בראשה, גם לא הבריקה כשהתנתה, כפי הנראה, את אוורורה של "היהודים באים" ביצירת "מקבילה" – סאטירה ימנית מבית "לאטמה", וגם אישרה את צנזורם של כמה מערכונים מתוך התוכנית.
כל המהלכים הללו שיוו ל"היהודים באים" – וממשיכים לשוות לה – אפיל שמאלני, אפילו חתרני. בידיעה שדיווחה על צנזור המערכונים ב"גלובס", למשל, היא תוארה כ"תוכנית בעלת האוריינטציה השמאלית" כדבר שבעובדה. בהנחה הלא מובנת מאליה שדימויים מעין אלה נובטים מתוך גרעין עובדתי, באמת קשה להבין במה הדברים אמורים: מה בדיוק הופך את "היהודים באים" לשמאלנית?
צורה של א-פוליטיות
עד כה, בשני הפרקים ששודרו, נרשמו מערכון אחד, נונסנסי למדי, על ארוחת ערב בבית משפחת יגאל עמיר, ומערכון על ברוך גולדשטיין, שהוצג כמעריץ מופרע של אלוהים. עמיר גם הופיע בהזדמנות נוספת, במערכון שנראה בפרומו ההוא. ובכן, האם יש בישראל שתי סוגיות פוליטיות שיש סביבן קונסנזוס גדול יותר מאשר רצח רבין והטבח במערת המכפלה? איזו אמירה שמאלנית בדיוק יש פה?
יהיה נכון יותר לטעון שהפוליטיות לכאורה של "היהודים באים" היא דווקא צורה של א-פוליטיות: עיסוק פרובוקטיבי כביכול בנושאים המצויים עמוק בחיק הקונסנזוס, המותיר אחריו רושם כוזב והרסני כאילו הנושאים הכאובים מדוברים, כאילו הפצעים נפתחים ומטופלים, וכך מותיר את הסוגיות שבאמת דורשות דין-וחשבון מיותמות.
"היהודים באים", מתוך המערכון על ברוך גולדשטיין (צילום מסך)
המערכון על גולדשטיין הוא גילום מובהק של ההתנהלות הזו, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסגנון. מדובר בפרודיה שנונה ומענגת למדי על השיר והקליפ "סטן" של אמינם, המספר על מעריץ מטורף עד כדי אובדן דעת של הזמר סלים שיידי, האלטר-אגו של אמינם. בטייק של "היהודים באים", גולדשטיין הוא סטן ואלוהים הוא סלים.
האמירה כאן היא שגולדשטיין הוא חולה רוח שפעל ממניעים פסיכוטיים ומחוץ לכל הקשר פוליטי. אבל מילא, זו פרשנות לגיטימית למקרה, א-פוליטית ככל שהיא (ובמובן זה, משתלבת היטב בקו של "היהודים באים"). מה שמשונה במיוחד במערכון הזה הוא הרפרנס העתיק שנבחר עבורו.
כדי להצליח לקרוא בו את מה שהיוצרים כתבו, וליהנות ממנו כמו שצריך, מצאתי את עצמי חוזר לקליפ ההוא מ-2001, ומשווה בין הטקסט המקורי לפארודי (ואכן התחבאו בו כמה מהלכים נאים). כך שלא רק שהסאטירה שלנו "מטפלת" באיחור קליל בנושאים שהונחו על השולחן כבר לפני עשורים – היא גם בוחרת לעשות את זה דרך מופע תרבותי עתיק כמעט באותה המידה.
במונחים טלוויזיוניים, אין כמובן שום רע בחריגה מהקונבנציות, ובכלל זה אי-כניעה לרודנוּת הכה מאוסה של המיידי והקונקרטי. רוצים רפרנס מלפני עשור וחצי? שיהיה. אלא שעצם המחשבה שטיול הצהריים הקליל הזה, שנערך אחר כבוד לכמה מהשלדים המרקיבים בארון, נחשב כרגע לקאטינג-אדג' הישראלי מבחינת סאטירה פוליטית, מבהילה.
מצד שני, אולי אין טעם לצפות אחרת במדינה שבה עצם אזכור העובדה הפשוטה ששלושה אנשים ביצעו רציחות פוליטיות נתפסת כפרובוקציה וגורמת להקפאה של תוכנית.