הדיון הציבורי הסוער שניטש בשבועות האחרונים סביב "חוק הלאום" הוא הזדמנות לשוב להצעת חוק אחרת, מחודש אוגוסט האחרון, שבאה לבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית בישראל – ולטור שנכתב על אודותיה אז ב"ידיעות אחרונות", על-ידי כתבת העיתון סמדר שיר ("מתיישרים עם מדינות העולם", 27.8.14).
"לפני שאתם מרימים דגל שחור". פתיח טורה של סמדר שיר ב"24 שעות", 26.8.14
הטור של שיר הופיע במסגרת "הסקר היומי" במוסף היומי ("24 שעות") של העיתון, מדור קבוע שבו מציבים סוגיה שעל סדר היום בפני שני בעלי דעה, ואלה שוטחים את טיעוניהם בעד ונגד. זהו מעין קרב אגרוף דעות, דיון לשם הוויכוח, והוא ארוז בתבנית פסבדו-דמוקרטית שאומצה על-ידי המדיה הצהובה: העיתון נותן במה ל"כל" הדעות, שומר על מראית עין של אובייקטיביות, ובה בעת מזמין את קוראיו להצביע ולשפוט ביניהן. כך משקפים ומשכפלים את הקיטוב והבינאריזציה של השיח הפוליטי בישראל.
הטקסט של שיר, שתומך בהצעת החוק, נפתח במתקפה פסיבית-אגרסיבית. "לפני שאתם מרימים דגל שחור ומתחילים למחות נגד הגזענות, האפליה וכל יתר ההתנהגויות שאנחנו מנכסים לעצמנו כשברצוננו להיות יותר צדיקים מהאפיפיור", כותבת שיר, ובכך מפזרת מסך עשן ומטיחה מראש באלו שאינם חושבים כמוה שהם יפי נפש (ומפגינה כשל לוגי בקובעה כי גזענות ואפליה הן התנהגויות של מי שמבקש להיות יותר צדיק מהאפיפיור).
על מה מבססת העיתונאית והסופרת את תמיכתה בהצעת החוק? לפי הטור, לדבוק במעמדה של הערבית כשפה רשמית זה מיושן ופרובינציאלי; ביטול מעמדה של השפה הערבית, לעומת זאת, יחסוך כספי ציבור ואף יעודד אינטגרציה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל.
בהמשך המאמר קובעת שיר כי מעמדה של השפה הערבית מיושן עקב היותו תולדה של קובץ חוקים מימי המנדט. ואולם, כדי לטעון שמשהו אינו מתאים לתקופה יש להביט קודם במציאות של אותה תקופה; המציאות היא, במקרה שלנו, שמאז תום השלטון הבריטי בארץ ישראל האוכלוסייה הערבית לא התפוגגה, אלא חיה וקיימת בדמותם ובקיומם של כחמישית מאזרחי המדינה. עובדה זו ודאי מצדיקה את מעמדה הנוכחי של הערבית, ללא כל קשר למי שתיקן את התקנה או למשך הזמן שחלף מאז.
טיעון נוסף שמגייסת שיר הוא הטיעון הגלובלי: ביטול מעמדה של השפה הערבית, היא גורסת, יביא למצב שבו חוקי ישראל יתיישרו לפי מה ש"מקובל בכל מדינות הגלובוס". ואולם, ברבות מהמדינות שבהן גיוון לאומי או אתני (ודאי באירופה), שפתם של מיעוטים, לעתים אף זניחים בגודלם, זוכה להכרה רשמית (לפחות באזורים שבהם הם מרוכזים).
שלטי הכוונה נטולי כיתוב בערבית. דרום הר חברון, 23.4.14 (צילום: הדס פרוש)
הכותבת מכריזה כי בארצות-הברית, "אפילו באזורים שבהם יש רוב מוחלט למהגרים ממקסיקו, איש לא חושב להכיר בספרדית כשפה רשמית". הנקודה המעניינת היא שבארצות-הברית דוברי הספרדית הם אכן מהגרים, ואילו ערביי ישראל, ברובם המכריע, אינם מהגרים אלא ילידי הארץ – הם ואבותיהם. לפי האנלוגיה הזו יהיה זה לא לגיטימי להכיר ברוסית (למשל) כשפה רשמית, אבל לא בערבית. שיר מבצעת פה – אולי בהשראת הדימוי העכשווי של קהילות המוסלמים באירופה – מעין היפוך מוסווה של המצב בישראל, כאילו הערבים כאן הם עוד קבוצת מהגרים שנמנעת מלהיטמע במדינה שאליה הגיעה.
גם אם החוק הנדון, אם וכאשר יחוקק, יביא לחיסכון בכספי ציבור, אין בכך כדי להצדיקו. גם אם אין דוברי ערבית ביישוב מסוים, יש חשיבות סמלית לפרסומים רשמיים בערבית, שכן הם מזכירים לרוב את קיומו של המיעוט. ערביי ישראל הם אזרחי המדינה, וראוי לה להכיר בקיומם ולהזכירו גם במקומות שבהם הם אינם נוכחים.
הטיעון האינטגרטיבי
תועלת נוספת שמוצא הטקסט בחוק היא אינטגרציה: "החלת העברית כשפה רשמית תחייב את האוכלוסייה הערבית ללמוד אותה, במקום להסתגר בגטאות". שיר גולשת פה להיתממות מקוממת, כאילו מעמד הערבית הוא הגורם העיקרי להסתגרות דובריה. ה"פתרון" המוצע כאן הוא בבחינת קירוב לבבות באמצעות חיבוק דוב. האם באמת החלת העברית כשפה רשמית יחידה תקרב את הערבים? ההיגיון אומר כי דווקא גריעת שפתם מפרסומיה הרשמיים של המדינה תנכר אותם ממנה ותדרבן אותם להסתגר.
חתירה לחיים נורמטיביים עוברת דרך דו-קיום של ממש, ודו-קיום משמעו לתת מקום לאחר. לשם כך צריך לוותר על חלק מהמקום שלנו – בין היתר על השלטים בכבישים ובטפסים של משרדי הממשלה
תוכן הטור מלמד על רדידות הדיון במדיה (ישן=רע; חיסכון=טוב; שיוך כל חריגה מהנהוג בעולם לנחשלות ופרובינציאליות), וממחיש את הבועה התודעתית שבה חי לפחות חלק מהרוב היהודי בישראל. הצעת החוק הנדונה כשלעצמה היא ניסיון (נוסף) לדחוק ולהדחיק את המיעוט הערבי. אם לא נראה (אנו היהודים) את השפה הערבית במרחב הציבורי, נוכל להמשיך להדחיק את קיומם של הערבים בינינו. לכן הסאבטקסט הוא שהערבים, ולא שפתם, הם-הם ה"חטוטרת" שממנה איננו מצליחים להיפטר מאז ימי המנדט.
חתירה לחיים נורמטיביים עוברת דרך דו-קיום של ממש, ודו-קיום משמעו לתת מקום לאחר. לשם כך צריך לוותר על חלק מהמקום שלנו – בין היתר על השלטים בכבישים ובטפסים של משרדי הממשלה. אינטגרציה אינה מושגת בכפייה. דווקא חשיפה מוגברת של האוכלוסייה הלא-ערבית לשפה הערבית עשויה לעודד קירוב בין ערבים ויהודים בישראל. אלא שהשפה היא צוהר לתרבות, וזה "מסוכן" עבור מדינה שמגדירה, במישרין או בעקיפין, את הערבים כאויבים.
ככל נסיונות הדחיקה של המיעוט הערבי לשולי התודעה הקולקטיבית, הצעת החוק לביטול מעמדה של השפה הערבית שבה אל חטא קדמון מימי קום המדינה: העובדה שמצדו השני של המתרס ניצבו דוברי ערבית גרמה לסימון שלילי אוטומטי של השפה והתרבות הערבית – בקרב ערביי ישראל, וגם בקרב היהודים שעלו ממדינות ערב.
השפה הערבית לא רק צריכה להישאר שפה רשמית בישראל; עלינו להכניסה למסגרת של לימודי חובה לבגרות. לימוד השפה והתרבות הערבית יקרב אותנו, היהודים, לערבים, ועם הזמן יקרב גם אותם אלינו (ובכלל, יגביר את הסובלנות בחברה הישראלית כלפי האחר). כבונוס, לימוד השפה והתרבות הערבית עשוי לקרב את התלמידים אל השורשים של יהודי מדינות ערב, שנדרשו למחוק את שפתם לטובת השפה העברית, ואגב כך למחוק נתח גדול מזהותם כחלק מתהליך קליטתם במדינה.
אייל אביב הוא דוקטורנט לתקשורת באוניברסיטה העברית ואיש תוכנה