שבוע סוער עבר על הפמיניסטיות הערביות בישראל בסוף החודש שעבר, עם היוודע דבר הירצחה של ביסאן אבו-גאנם, ערבייה מוסלמית מרמלה. אבו-גאנם, האשה העשירית ממשפחתה שנרצחה בשנים האחרונות, גרמה לדבר-מה בתקשורת הישראלית להתעורר לחיים. "יש פה סיפור", הבינו במערכות, "עשר נשים בעשור זה כנראה הרבה" – והכתבים יצאו לדרך.
רוב הארגונים הפמיניסטיים הפלסטיניים בישראל נמצאים בצפון, ולכן היה לנציגי התקשורת קשה להגיע אליהם. בלית ברירה, משרדה של עמותת נע"ם – נשים ערביות במרכז (בראשות הח"מ), השוכן בעיר לוד – הפך לחדר מצב של עיתונאים מכל הערוצים וכלי התקשורת – ערוץ 1, "וואלה", חדשות ערוץ 2, ynet, חדשות ערוץ 10, "הארץ" ועוד.
כפעילה באזור המרכז, ראיתי חשיבות בהצגת הגרסה הנכונה לסיפור רציחתן של נשים ערביות בלוד וברמלה, שידעו 35 מקרי רצח נשים בעשור האחרון, לדבר על הזלזול הבלתי נסבל בחייהן של נשים ערביות מצד המשטרה והרשויות, וכך גם מצד גברים בתוך החברה שלי.
אחרי כל רצח אני נאבקת בדילמה: האם לשתף פעולה עם העיתונאים? לצד החשיבות שבהעלאת הסוגיה אל סדר היום, מדובר בעבודה קשה, הנעשית בזמן של לחץ וכאב, ולעם העיתונאים יש תחושה שהמסוקרים הפוטנציאליים יתחילו לרייר בציפייה להופעה מעל מסכי הטלוויזיה, ובמיוחד אם הם ערבים; הרי מי מתעניין בהם בתקשורת?
מהציפייה הזו נגזרת הדרישה שאני אעשה הכל כדי להקל עליהם את העבודה, וכך אהפוך בן-רגע למפיקה, תחקירנית ועובדת שטח עבור איזושהי כתבת צעירה ויפה, שתופיע פתאום במהדורת החדשות כאילו ריאיינה אותי בעצמה, בזמן שבפועל הגיע במקומה צלם צעיר, דחף לפרצופי מיקרופון, ספר עד שלוש וביקש ממני לדבר.
כל מגע אינטנסיבי עם התקשורת הישראלית חושף בפני שוב את רמת הסיקור, המקצועיות וההתעניינות בחקר האמת המאפיינת אותה. זה משחק באש; הרי יש סיכוי שבסופו של דבר, חרף כל הטענות והנתונים שיוצגו בפני העיתונאי, כשיגיע רגע האמת הוא יתאפס וימסור לצרכניו את מה שלמד ושינן על נשים ערביות במשך שנים: בכישרון רב ובעברית תקינה הוא ידקלם סיסמאות על "כבוד המשפחה" ועל "דיכוי נשים ערביות", וכיוצא באלה קלישאות.
בכל פעם שהזרקור הרגעי הזה מופנה לכיוון הזה, אני מחכה שיופיעו אותם עיתונאית או עיתונאי שיהיו מוכנים לחפור קצת יותר ולהבין את כל התמונה, או שלפחות יגישו לסלונה של המשפחה הישראלית הממוצעת סיפור שאינו חף ממורכבות – ושהצופים כבר יסיקו לבד.
עיתונאים כאלה הם זן נדיר בימים אלו. סביב סיקור הרצח האחרון פגשתי מעטים מסוגם: מיה איידן מחדשות ערוץ 10, עפרה אידלמן וג'קי חורי מ"הארץ" וחסן שעלאן מ-ynet, שהתלוו אלי וראו את הפעילות בשטח, שמעו את הנשים בשכונה וניסו להציג קול אמיתי שלהן, ביקשו את רשותן לפרסום הדברים ושידרו אמינות ומהימנות.
סינדרום החצאית הקצרה
במסגרת ההיענות שיתפתי פעולה עם צוות "שישי", מגזין יום שישי של חדשות ערוץ 10. השתכנעתי שהכתבה שהם מכינים על הנושא הכאוב תהיה מורחבת ומושקעת, וידעתי כמה חשוב לשתף פעולה, למען אותן נשים שאני מנסה להציל. למשך יומיים, הכנסתי אותם לחיי.
צוות החדשות, מתברר, לא הצליח למצוא אשה ערבייה אחת שתגיד אל מול המצלמות את מלות הקסם: "כן, מאיימים עלי". בהפקה התמודדו עם העדרו של המרכיב הזה באופן יצירתי: מול המצלמה הוצבה אשה ערבייה נוצרייה, בלבוש של מוסלמית דתייה בשחור
חברי הצוות, בראשות הכתבת פז שוורץ, צילמו ואספו חומרים, תוך אינספור שיחות טלפון אל תוך הלילה, והכל למען מטרה אחת – המאבק ברצח נשים, הפסקת השימוש במונח "כבוד המשפחה" ושפיכת אור על העובדות הקשות והנתונים על פענוח מקרי הרצח.
דרך שיתוף הפעולה הזה, חשבתי, נוכל להראות לציבור בישראל שיש קבוצה לא קטנה של גברים ונשים ערבים, ולצדם נבחרי ציבור ואנשי דת, שהחליטו להירתם למשימה הקשה. האופן שבו קמו כולם יחד נגד הטבח הזה, בתחושת מיאוס משותפת, בנוכחות הצלמים ובלעדיהם, עורר בי גאווה.
והנה מגיע ערב יום שישי. השתלטתי על הסלון בביתי, מעוזו הבלעדי של בן-זוגי, כדי לצפות בתוצר הסופי. ההקדמה המפתיעה, שבישרה לצופים על "רצח עשר נשים על רקע כבוד המשפחה", עוררה באופן טבעי תחושת מרירות. הכתבה עצמה, שהתגלתה כבינונית ודלה, לקחה את הצופים לעולם לא-אמיתי של נשים ערביות הנאבקות על חייהן.
צוות החדשות, מתברר, לא הצליח למצוא אשה ערבייה אחת שתגיד אל מול המצלמות את מלות הקסם: "כן, מאיימים עלי". בהפקה התמודדו עם העדרו של המרכיב הזה באופן יצירתי: מול המצלמה הוצבה אשה ערבייה נוצרייה בלבוש של מוסלמית דתייה בשחור, שהתנדבה להתראיין במקום אותן נשים, בעילום שם, כחברתה המאוימת של המנוחה.
פז שוורץ, כתבת התוכנית "שישי" של חדשות ערוץ 10, מראיינת את "מ', חברתה של ב'" (צילום מסך)
במקום להראות את הנשים והגברים שהתכנסו בשעת לילה כדי לגנות את האלימות והרצח ולתכנן איך לשלב ידיים, העיתונאית בחרה להכניס את המצלמה ואת הצופים לחדר ריק במקלט לנשים מוכות, שבו שהו שתי נשים ערביות לפני שנים. נוסף לכך, עורכי הכתבה בחרו להצהיר ברבים על כך שהמקלט החסוי נמצא בירושלים, באופן שעלול לאפשר את איתור המקום. מתוך דבריה של מנהלת המקלט הובלטו אלה שבהם תיארה עד כמה היו הנשים שהגיעו לשם מבועתות ומסכנות, אולם בלי להזכיר אילו מאמצים נדרשו כדי לגרום לאותן נשים לדבר ולצאת נגד מרחץ הדמים, וגם לצאת מעיר מגוריהן ולהגיע למקלט.
כך קרה שהצופים קיבלו עוד כתבה המציגה את הנשים הערביות בגוון שחור, ושחור בלבד, לצד מוסדות הסיוע היהודיים המחביאים אותן, עד שימותו. הקול האחר, השפוי, שצולם באריכות, נעלם. איכשהו, הוא לא התאים לסימפוניה המחרידה שליוותה את סרט האימה שהוכן עבור הצופה הישראלי הממוצע.
לכתבות מהסוג ששודר במגזין יום שישי של ערוץ 10 יש אפקט קבוע: הן מאשררות אצל צופיהן תפיסות שטחיות של החברה הערבית ומלמדות אותם ש"הערבים האלו פרימיטיבים" וש"הם יעשו הכל למען הכבוד שלהם". כתבה אחת כזאת מחזירה אותנו שנים אחורה, אל תחילת המאבק באלימות נגד נשים. חשבו לרגע על מקרה עכשווי שבו אדם יעז להגיד ש"הנאנסת לא היתה צריכה להסתובב בחצאית קצרה כל-כך", או שחיילת כלשהי לא היתה צריכה לנוע מול המפקד שלה בצורה מסוימת עם גוף שכזה.
היום קשה למצוא בתקשורת הישראלית מישהו שיישב בשקט לנוכח אמירות מהסוג הזה. אלא שבכל הנוגע לנשים הערביות, חלקים מהתקשורת הישראלית עדיין חיים בעבר. כתבות מהסוג ששודר בערוץ 10 פוגעות באפשרות שמצבן בתודעה הישראלית ישתנה, או לפחות יעורר עניין כלשהו מעבר לצקצוק המינימלי הקבוע.
סמאח סלאימה אגבאריה היא מנהלת עמותת נע"ם, נשים ערביות במרכז