אנפורנה, אליו הלכנו בידיים ריקות, היה אוצר שעליו נחיה עד אחרית ימינו" (מוריס הרצוג, הראשון על פסגת אנפורנה, 1919–2012)
נכון לא לדעת
הנטייה האנושית לתת פשר לאסונות יצרה כאן נוהל תקשורתי של הכרזה על מחדל וציד אשמים. מה שנכון והכרחי באשר לתפקודן של מערכות ציבוריות עלול להיות ממאיר במרחב האישי. בשדות האבל והשכול, חיטוט בבלתי נודע ותרגומו לתלונות וכשלים אינו מרפא את הכאב, אלא מוסיף לו נדבכים מכלים.
מה שנכון בענייני צבא ולחימה מוסט לעתים קרובות אל המרחב האזרחי, ובכלל זה לאסונות הנגזרים מתרבות הפנאי, המסעות האתגריים וספורט הקצה – מתקלות טכניות, דרך פגעי מזג האוויר ועד כשלי חילוץ. מעצם טבעה, העיתונות מובילה את הגישה הנברנית, אם בחיפוש אחרי הסיפור הדרמטי ואם בנסיונות תיקון כנים לטובת המקרים הבאים.
ענת וחנן אריאל, הוריה של תמר, שננטשה בגובה 5,000 מ' בעיצומה של סערת שלגים חריגה במועדיה ובעוצמתה על רכס האנפורנה, ראויים להוקרה על תגובתם המשככת. גישתם החיובית מנעה אפשרות לדרמה תקשורתית שבמרכזה היה עלול לעמוד דיון פומבי – על גרסותיו השונות – בשאלת רגעיה האחרונים של בתם. בנכונותם להיחשף בתקשורת בשלב מוקדם מנעו מן האסון להפוך ל"פרשה".
רונן שובל, קרוב משפחתה של המנוחה, מצוטט כאומר מיד לאחר הלווייתה ליוסי יהושוע וראובן וייס במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות": "מה שקרה על ההר בשעת הסופה ידוע בדיוק רק למי שהיה שם, ומבחינתנו כך זה יישאר. משפחת אריאל קיבלה החלטה משותפת ברורה וחד-משמעית, שאין לנו שום רצון להיכנס לזה".
עידן והוריה של תמר אריאל על שער "ישראל היום", 24.10.14
מקרה האסון באנפורנה הוא יוצא דופן, שכן הסופה הכתה במטיילים רגילים ולא במטפסי הרים מיומנים. על האתיקה של המטפסים בגבהים הללו כשהחמצן דליל, הקור נורא והשלג בוגדני כבר למדנו לא מעט מן העיתונות, הספרות והקולנוע. מי שעולה לשם מבין שיהיו מצבים שבהם לא יוכל לחלץ אחרים, ומבין גם את הנגזרת מכך – שיהיו מצבים שבהם לא יחולץ על-ידי אחרים. קוד ההפקרה בהרים גבוהים עלול אפוא לשמש מוצא הישרדות אחרון.
האמת האכזרית שנלמדה על-ידי דורות של מטפסי הרים היא כי מי שאינו יכול לעמוד על רגליו ולהתקדם, כמוהו כמת, ושהייה מתמשכת לצדו עלולה להביא למותם של הנשארים עימו. מקרהו של איתן עידן, אחד הניצולים בקבוצת המטיילים שננטשה על ההר בסופת השלגים וגיששה את דרכה להיחלץ, מפריך את ההנחה המתבקשת כי המתקדם בתוך הסערה ישרוד טוב ממי שנותר מאחור, מה גם שהדרך אינה מוכרת לאיש. עידן מספר כי אחרי שהשאירו את תמר אריאל מאחור והתקדמו באפיסת כוחות, הפציר בחבריו להמשיך בלעדיו בעודו מוצא מסתור בסלע. המנוחה הזאת נתנה לו, לדבריו, שהות לאגור כוח ולהמשיך. עידן היה לבסוף זה ששרד.
עידן, ששטח בפני ברהנו טגניה מחדשות 2 את השתלשלות העניינים, עשה מעשה קשה לא פחות מלשרוד בהר: התייצב בבית הוריה של תמר אריאל, הביט בעיניהם ולקח אחריות על נטישתה. הוא לא ניסה לייפות את המציאות ולא הכריז על מותה של תמר, אלא הבהיר כי במצבה – שאותו תיאר כתשישות עד אובדן הכרה – לא היתה מסוגלת להתקדם עוד. בימים שבהם מנהיגים לאומיים מתחמקים מאחריות, מנהיגותו של איתן עידן מעוררת השראה.
הומניסטים בעל-כורחם
הנטייה האנושית לתת פשר לסטיות תקן יצרה כאן נוהל תקשורתי של הכרזה על תקלה וציד אשמים. ביום שבו תיאר עידן את אפשרויות הבחירה הנוראות שעמדו בפני חבורתו במרומי האנפורנה, התקשר עופר מנדלוביץ', אביו של עוז, חלל "צוק איתן", אל פרופ' גבי ברבש כדי למחות על אשפוז בתו של ראש ממשלת חמאס בעזה אסמעאיל הנייה בבית-החולים איכילוב, ולומר לו: "בחייאת, למה אנחנו כאלה מטומטמים?".
כתבה על השיחה שניהלו מנדלוביץ' ופרופ' גבי ברבש שודרה ב"חדשות 2", ולמחרת קיים יעקב אילון ראיון רדיופוני (החל מדקה 19) ב"נכון להבוקר", גל"צ, באותו עניין.
אפשר להניח כי פרופ' ברבש אינו חוזר בטלפון אל כל מתלונן שאינו ממטופלי בית-החולים, וכי אינו מטפל אישית בכל תלונה טלפונית שמופנית נגד בית-החולים; אפשר להניח שאם פרופ' ברבש בוחר לענות, ברור לו שזהו עניין רגיש – כדברי עופר מנדלוביץ', שבסך-הכל ביקש להפגין "קצת רגישות" – ובוודאי ברור לו שפונים אליו כדי לשמוע מפיו עמדה מהותית בנושא.
אפשר גם להניח שלא כל שיחותיו של ברבש עם מתלוננים שאינם מטופלי איכילוב מוקלטות מראש ו"מאושרות לשידור", כפי שהודיעו דני קושמרו ויעקב אילון עם שידורה בטלוויזיה וברדיו של השיחה המוקלטת. אם זוהי מדיניותו של ברבש, ניחא, הבה נשמע מה בפיו.
אלא שברבש ענה כמתגונן וגילגל את הרוטינה שמביאה כאלף עזתים בשנה אל מיטות בתי-החולים, שאחד מהם הוא מנהל, אל הביורוקרטים במשרד הבריאות ואל אנשי המינהל-האזרחי (ומן הסתם השב"כ). חבל שברבש הצטדק על שנודע לו על המאושפזת ממשפחת הנייה רק כשכבר היתה בטיפול. חבל שהוא מייחס את קיומו של המנגנון הזה, שמפנה עזתים לניתוחים בישראל, לימים רחוקים, לפני שאיבד את הנאיביות, כשעוד נעשו מאמצי שלום בין הפלסטינים לביננו – כאומר, דרושה רביזיה בנוהל המיושן הזה.
חדשות ערוץ 2, 20.10.14 (צילום מסך)
על-פי כלי התקשורת, בתו של הנייה אושפזה בנוהל שגרתי ולא במסלול אח"מים, כך שראשי חמאס לא עורבו במקרה. עם זאת לא נפסלת האפשרות שהשיקולים לנתח את בתו של הנייה באיכילוב נבחנו גם בהיבט מדיני. בכל מקרה, הבת טופלה בבית-החולים במשך שבוע ושוחררה לביתה לאחר שמצבה השתפר.
בעקבות פיגוע הדריסה ברציף הרכבת הקלה אמר שר החוץ ליברמן: "בפעם הבאה שיבקשו לטפל בבית-חולים בישראל בבת של אסמעאיל הנייה – נשלח להם כתשובה את הודעתו של הנייה, שמברך על הירצחה של התינוקת חיה-זיסל בראון הי"ד". ליברמן הוא פוליטיקאי ומדינאי, והיה יכול לשמש כתובת רשמית מתאימה יותר למחאתו המתוקשרת של עופר מנדלוביץ', בוודאי יותר מברבש. עם זאת, על אף – ואולי בגלל – היותו שר החוץ, נמנע ליברמן מלהכריז הכרזה מדינית כלשהי בקשר לטיפולים שמקצת תושבי עזה מקבלים בישראל.
מי שירים מעט את ראשו יגלה את הגלוי לכל: הסגר על עזה מחייב את מדינת ישראל להיראות הומניסטית, גם אם בעל-כורחה. כפי שישראל מעבירה לעזתים מוצרים חיוניים, דלק וחומרי גלם, כך מתקבלים מקרים קשים מעזה לאשפוז בישראל, על-פי חומרת מצבם הרפואי ולעתים על-פי ייחוסם. אפילו השר ליברמן מבין שעזה אינה מדינת אויב, אלא שטח נצור על-ידי ישראל, ועל כן ישראל היא הנושאת באחריות לגורל תושבי הרצועה.
הכיבוש הוא אבסורד שמפיץ רסיסים. לפני חודשיים הפציץ צה"ל את ביתו של הנייה (כשלא היה איש בבית), ועכשיו מטפלים רופאים ישראלים בבתו. אילו נשלל מבתו של הנייה טיפול חיוני בגלל חטאי אביה, היתה זו נקמנות קטנונית. שכן, החובה ההומניטרית מובנת מאליה, גם אם מניעים אותה טיפשות, תפקוד כושל או אינטרס סמוי מעין.
מה שמרגיז הוא התוצר התקשורתי של השיחה. אבסורד פשטני, שמעורר זעם קצר מועד, מהסוג שהתקשורת יודעת ללבות. הרופאים והצוות הרפואי טיפלו בחולה העזתית על-פי הסדרים רפואיים וכספיים רשמיים, ובעיקר כי "טיפול רפואי אינו פרס על התנהגות טובה", כדברי הדס זיו, מנהלת פעילות ציבורית בעמותת רופאים לזכויות אדם, באותה מהדורה של "נכון להבוקר".
מצד התיאוריה, המסר של מנדלוביץ' קלוש: זה לא הנייה שהרג 67 חיילים ישראלים, כפי שאין זה בוגי יעלון שהרג יותר מ-2,000 פלסטינים שרק כמה מהם פעילי טרור. זהו סכסוך מר בין עמים ותנועות לאומיות שבראשם ממשלות ולהם צבאות. ולא, אין זו "אהבליות", ולא "בחייאת, פרופסור ברבש". זהו אילוץ הנובע מן התלות של המובלעת העזתית הנצורה באויבתה ישראל.
עופר מנדלוביץ' אינו איש חמום מוח. הוא מצר על הילדים הפלסטינים המתים, שבעיניו הם קורבנות של ממשלתם. עם זאת, בקשתו העדינה כביכול למניעת טיפול רפואי בישראל מאותה בת זוכה לתהודה מופרזת ואינה מצדיקה את היקף העיסוק התקשורתי ב"פרשה". השאלה המעניינת היחידה שנותרה פתוחה אצל הצופה והמאזין הסביר היא מי ביקש לשדר בפריים את השיחה המוקלטת – מנדלוביץ' או ברבש. ואם זה אכן מנדלוביץ', האם עלה כאן על פורמט חדש?
עדכון: לפרופ' ברבש התברר כי הוקלט רק כשפנה אליו נציג "חדשות 2" לצורך הכנת כתבה על שיחת עופר מנדלוביץ' עימו.