החיים בעוטף עזה לא קלים בימים אלה. אנחנו מקבלים אמנם תמיכה ואהבה מכולם, אבל עדיין זה לא קל. אחרי פתיחת מבצע "צוק איתן" נשארו בקיבוץ נירים, מרחק של כשני קילומטרים מגבול רצועת עזה, כרבע מחברי הקיבוץ. גרעין קטן של חברים לא נטש את הקיבוץ לאורך כל התקופה, ואני ביניהם. הפעלנו את הקיבוץ לאורך כל התקופה בהצלחה, אבל לא בקלות. יתר החברים התפנו, מחציתם למשמר-העמק כקהילה מסודרת ואוטונומית, והיתר התפזרו אצל קרובים וידידים.
אלה ותומר מנירים, בתמונה שצילם ארנון אבני לקראת מסיבת חזרת החברים לקיבוץ
לקראת מה שנראה כסיום המבצע הצבאי קבענו תאריך יעד לחזרה לקיבוץ. זו לא היתה רק חזרה לנירים, אלא גם פינוי של משמר-העמק, שחבריו אירחו אותנו בנדיבות אין קץ, אך היה ברור שגם לזה צריך מידה. החזרה היתה מתוכננת ליום שישי ה-8 באוגוסט, והכל היה מוכן ל"שישי על האש בשש". הכל חוץ מחמאס, שהתעקשו כמו תמיד לעשות את מה שהם מבטיחים ולא את מה שהמטכ"ל מבטיח. הם אמרו שביום שישי בשמונה מסתיימת הפסקת האש – ופתחו באש. האוטובוס שנשלח להביא את הקבוצה ה"גולה" נקרא בחזרה. למחרת התעשתו החברים שהתארחו במשמר-העמק והודיעו על חזרה הביתה. התארגנו שוב ל"על האש בשש" – אבל במוצאי-שבת.
כבר מיום שישי היו אצלנו חולצות שהודפסו לקראת האירוע, ועליהן מצוירת ילדה מתנדנדת על נדנדה עשויה מרקטה, ומעליה הכתובת "לא מוותרים על נירים". בשבת בבוקר הלבשתי שני ילדים חמודים בחולצות כאלו, צילמתי אותם בפתח ביתם ושלחתי לדוברת המועצה תמונה יפה ואופטימית, עם הסבר על אירוע החזרה המתקרב מתוך הנחה שאם יהיה דיווח על האיחוד – תהיה גם תמונה בהתאם.
לקראת האירוע סיפרו לי הורי הילדים ש"ידיעות אחרונות" באים לסקר אותו, והבנתי שבעיתון הגיעו לתמונה ששלחתי. חבר טוב אמר לי שכדאי לבדוק מה הם רוצים, כדי שלא "יעשו עלינו סיבוב". דחיתי את חששותיו והסברתי שהם יודעים על האירוע מתוך התמונה שצילמתי ולכן מבינים שמדובר באירוע אופטימי ולכל היותר יגזימו קצת באופטימיות, כי כך עושים תמיד.
"איך אפשר לחיות ככה?", שער "ידיעות אחרונות" עם אלה ותומר, 10.8.14
בבוקר מצאתי שעל שער העיתון כולו פרושה תמונה של אותם שני ילדים עם אותן החולצות, על רקע "מיגונית" (מבנה טרומי מבטון שמונח בצדי הדרכים בעוטף עזה) וכותרת ענק: "איך אפשר לחיות ככה". הסבטקסט הוא, כמובן, שאי-אפשר.
סמוך אלינו נמצא קיבוץ עין-השלושה, שחבריו החליטו שלא לחזור לקיבוץ למרות ההודעה על חזרה לשגרה. החלטתם היתה מחאה גלויה, ובלבי אני איתם. הבטיחו לנו דברים שאי-אפשר היה להבטיח, כך חושבים בשני הקיבוצים, אלא שאנחנו בנירים, מסיבותינו שלנו, החלטנו הפוך מבעין-השלושה ורצינו לקרוא לחברינו הביתה.
האיור של ארנון אבני, שנדפס על החולצות שחולקו לתושבי נירים
בזמן הלחימה חלף התאריך שנועד לאירוע של קליטת בנים לקיבוץ. המלחמה לא רק שסיכלה את האירוע, אלא גם העמידה את מסרי הקליטה באור עגום. אנחנו עושים הכל כדי להתגבר על כך. אם ב"ידיעות אחרונות" רצו לסקר מחאה יישובית, מדוע לא פנו לעין-השלושה? מדוע להיטפל לקיבוץ היחיד שמנסה לאסוף את שבריו ולצאת לדרך חדשה?
מסיבותיו שלו רצה "ידיעות אחרונות" להעביר מסר ביקורתי. אנחנו שידרנו נכונות לדבר עם העיתונות. בעיתון קלטו את זה, והבינו שיש פה פראיירים שאפשר להלביש עליהם מסר. אפשר לצלם ולראיין את הילד החמוד והחכם, שמבין בעצמו את הבעייתיות של המצב, ולקחת את הסיפור לכיוון שהם עצמם מעוניינים בו. כיוון הפוך, עם איזה פיצוי קטן בעמודים הפנימיים, שמעטים נכנסים אליהם, כדי שיהיה כסת"ח: כן, היתה שם גם מסיבת איחוד.
אני חושב שזה לא הגיע לנו, כמו שזה לא מגיע לאף אחד, אבל הפעם זה מרושע במיוחד. אני מקווה שהמסר שלנו אולי הצליח לפרוץ דרך תמונות הילדים עם החולצה, ואולי דרך מי שקרא עד הסוף והבין שיש גם משהו אחר בנירים. אבל אני מאוכזב וכועס על האתיקה הירודה הזו. חשבתי שכאשר אנחנו בחזית, והפעם זו אינה מטפורה שחוקה, אנחנו לא חייבים להביט לאחור מעבר לכתף. במיוחד כשמדובר בעיתונות ישראלית – העיתון של המדינה, לא באל-ג'זירה. לפחות במשהו אחד הם הצליחו. עכשיו גם אני שואל: איך אפשר לחיות ככה.
ארנון אבני הוא מעצב גרפי, קריקטוריסט וחבר קיבוץ נירים