מעצרו של רודולף אוגשטיין, מו"ל העיתון "דר שפיגל", על שער הגיליון מה-7 בנובמבר 1962
סעיף 113(ג) לחוק העונשין הישראלי אינו מבדיל בין עיתונאי למי שאינו עיתונאי. "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים", קובע החוק בפשטות. אין ספק כי עיתונאי "הארץ" אורי בלאו (שקיבל מאות מסמכים מסווגים מענת קם), כמו עיתונאים רבים אחרים, עבר על סעיף זה בחוק.
אמנם, בחוק הישראלי קיים גם סעיף מגן, הקובע כי "תהא זו הגנה טובה לאדם הנאשם בעבירה על-פי סעיף קטן (ג) שלא עשה דבר שלא כדין להשיג ידיעה באשר היא ידיעה סודית, ושהשיגה, אספה, הכינה, רשמה או החזיקה בתום לב ולמטרה סבירה", אך לאור ההתנהלות של בלאו ו"הארץ" לאורך הפרשה, מתעורר ספק אם יהיה די בהגנה זו כדי לזכותו.
היועץ המשפטי לממשלה, כידוע, הכריע לשלילה. "בין החזקתם של מסמכים מבצעיים אלה, בוודאי שבהיקף ובכמות שבה מדובר ובהתחשב במהותם, לבין 'איסוף עיתונאי למטרות פרסום בתום לב' – אין דבר וחצי דבר", קבע כשהודיע על כוונתו להעמיד את בלאו לדין.
חברי-הכנסת זהבה גלאון, ניצן הורוביץ ואילן גילאון (מרצ) הגישו בתחילת החודש הצעה לתיקון הנוסח בחוק העונשין, כדי שיעניק הגנה מיוחדת לעיתונאים. ספק אם ההצעה תעבור, ספק גם אם יש בה צורך. עד לפרשת בלאו, במשך כל שנות קיומה של המדינה, לא הועמדו לדין עיתונאים בגין החזקת מסמכים מסווגים בלא סמכות, חרף קיומו של סעיף המאפשר זאת. בכך תאמה המדיניות של פרקליטות המדינה ומשרד המשפטים את המדיניות הרווחת במדינות דמוקרטיות.
כאשר ארגוני העיתונאים בישראל מזדעקים על ההעמדה לדין של בלאו ומתארים אותה כפגיעה אנושה בדמוקרטיה בישראל, הם לא מדברים בעלמא. בחינה השוואתית של החוקים לשמירה על סודות המדינה, והיחס של המדינה לעיתונאים המפירים את החוקים הללו, מעלה כי על אף שבמדינות דמוקרטיות יש לעתים חוקים שאוסרים על החזקה של מידע סודי, אין מעמידים לדין עיתונאים בגין הפרת חוקים אלה (מקורות המעבירים מידע סודי דווקא עומדים לדין ומורשעים באופן תדיר יחסי). לעומת זאת, במדינות טוטליטריות יש מקרים רבים של העמדה לדין של עיתונאים בגין הפרת סעיפי חוק דומים.
ארה"ב: החוק אינו מיושם על עיתונאים
סעיף 793(ה) ב"חוק הריגול" האמריקאי (Espionage Act), שנחקק בשנת 1917 ומאז תוקן כמה פעמים, גוזר קנס ועד עשר שנות מאסר על מי שהחזיק שלא כדין מסמכים הקשורים לביטחון הלאומי. בעבר היו כמה מקרים שבהם הועמדו לדין על סמך סעיף זה מקורות של עיתונאים, אך המקרים שבהם הוחלט להעמיד לדין את העיתונאים עצמם מעטים והסתיימו בלא כלום. בזמן מלחמת העולם השנייה, לדוגמה, התבקש התובע הכללי להעמיד לדין את העיתון "שיקגו טריביון" בשל פרסום ידיעה שחשפה סודות מדינה, אך משרד המשפטים החליט לגנוז את התיק.
המקרה המפורסם ביותר בארה"ב, שהעמיד למבחן את חופש העיתונות מול ההגנה על בטחון המדינה, נגע לפרסום "מסמכי הפנטגון", דו"ח מסווג על מלחמת וייטנם שהדליף דניאל אלסברג בתחילת שנות ה-70 של המאה שעברה לכמה כלי תקשורת. לאחר שב"ניו-יורק טיימס" התפרסמו ידיעות שהתבססו על כמה מהמסמכים, דרש התובע הכללי מבית-המשפט לאסור על העיתון לפרסם מידע נוסף שהיה בידיו, תוך שהוא מסתמך, בין היתר, על "חוק הריגול". בית-המשפט נענה והוציא צו זמני שמנע מהעיתון להמשיך לפרסם ידיעות שהתבססו על המסמכים.
לאחר כמה דיונים בערכאות ביניים פנו התובע הכללי והעיתון לבית-המשפט העליון כדי שיפסוק בסוגיה. הרכב של תשעה שופטים דן ופסק, ברוב של שישה לעומת שלושה, כי יש להתיר ל"ניו-יורק טיימס", ל"וושינגטון פוסט" ולעיתונים אחרים לפרסם ידיעות וכתבות על סמך המסמכים שבידיהם. בפסיקתו, יש לציין, הסתמך בית-המשפט העליון על התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המבטיח את חופש הביטוי. בישראל אין עדיין חוקה. בית-המשפט הותיר את האפשרות להעמיד לדין את העיתונים על הפרסומים שבוצעו לפני הפנייה אליו, אך אפשרות זו לא מומשה.
לפי דו"ח שהוכן במכון המחקר של הקונגרס האמריקאי, הפעם היחידה ש"חוק הריגול" הופעל נגד מי שאינו בעל עמדה בממשל או מרגלים במובן הרגיל של המלה היתה בשנת 2005, אז הועמדו לדין שני בכירים באיפא"ק, שפעלו באופן דומה מול עיתונאים, כאשר קיבלו מידע מאיש ממשל תוך ידיעה כי ההדלפה נעשית בלא סמכות. העמדתם לדין עוררה תרעומת ציבורית, וארבע שנים מאוחר יותר האישומים נגד השניים בוטלו.
כאשר אתר "ויקיליקס" הפיץ מאות אלפי מברקים מסווגים של מחלקת המדינה האמריקאית, היה מי שקרא להעמיד לדין את ג'וליאן אסאנג' בגין הפרת "חוק הריגול". התובע הכללי בארה"ב, אריק הולדר, תמך בהעמדתו לדין פלילי, אך הבהיר כי המדינה בוחנת גם חוקים אחרים כדי לאתר את האפשרות להביאו בפני שופט. אחת הבעיות שעמדה, ועדיין עומדת, בפני התביעה האמריקאית היא העובדה שאסאנג' אינו נמצא בתחומי ארה"ב.
כלי תקשורת אמריקאיים כמו ה"ניו-יורק טיימס", על כתביהם ועורכיהם, דווקא נמצאים בארה"ב. במערכות כלי התקשורת הללו הוחזקו מאות אלפי מסמכים בדרגות סיווג שונות שהפיץ אסאנג'. למרות זאת לא נשמעו איומים מצד התביעה האמריקאית כי כלי התקשורת הללו ועובדיהם יועמדו לדין בגין הפרת "חוק הריגול", הגם שנוסח החוק מאפשר זאת. נכון להיום אף אחד מהעיתונאים שהחזיק במסמכים הללו לא הובא בפני שופט. מנגד, החייל ברדלי מנינג, שחשוד בהעברת המברקים לאסאנג', עומד בימים אלה לדין במשפט צבאי.
בריטניה: החוק מוציא עיתונאים מהכלל
בבריטניה קיים "חוק הסודות הרשמיים" (Official Secrets Act), שנחקק לראשונה בשנת 1889, ומאז תוקן כמה פעמים. בעבר ניתן היה לגזור לפי חוק זה בין שלוש ל-14 שנות מאסר על מי שהחזיק מסמכים רשמיים שעלולים להועיל לאויב. תיקון לחוק, שנעשה בשנת 1989, קבע הגנות לעיתונאים. בין היתר נוספה הבחנה בין מסירת מידע בלא אישור לבין קבלת מידע כזה, הבחנה שמבדילה בין הדלפה מצד מקור לעבודה של עיתונאי.
ב-1916 נידון עיתונאי שעבד ב"מילטרי מייל" לחודשיים מאסר בגין קבלה ופרסום של מידע מודלף. בעשרות השנים האחרונות לא היה מקרה נוסף שבו עיתונאי הועמד לדין בבריטניה בגין הפרת החוק הזה.
יוצא דופן היה משפט שנערך לפני 35 שנה ונודע בכינוי "משפט ABC". שני עיתונאים, קריספין אובריי ודנקן קמפבל, הועמדו לדין בגין קבלה בלא רשות של מידע רשמי מחייל זוטר לשעבר בשם ג'ון ברי. אובריי היה אז כתב לענייני סביבה בעיתון "טיים אאוט" (לפני שהפך למדריך בידור), והיה חסר ניסיון בכל הקשור לעולם המודיעין. כאשר קיבל קצה חוט מברי, ששירת בעבר בארגון מודיעין, ביקש מקמפבל להצטרף אליו לפגישה עימו. השלושה לא ידעו שה-MI5 עקב מבעוד מועד אחר קמפבל וצותת לשיחותיו, בשל פרסום קודם שלו ב"טיים אאוט" על אודות עולם הביון.
הראיון, שנערך בדירתו של המקור ב-17 בפברואר 1977, הסתיים כעבור שלוש שעות. אז פרצו שוטרים לדירה ועצרו את השלושה. חלק נכבד מהתביעה הסתמך על הקלטת הראיון, שבוצעה על-ידי אובריי, במכשיר הקלטה חדש שזה עתה קיבל. קמפבל, שהיה מטרתם העיקרית של ארגוני הביון, הועמד לדין גם על איסוף מידע במטרה לפגוע בבטחון המדינה, וזאת על סמך מסמכים שנתפסו בפשיטה על ביתו.
לאחר שהמשפט הראשון בעניינם נפסל בשל אי-סדרים, קבע השופט במשפט השני כי השימוש בסעיף זה נגד עיתונאי אינו ראוי ומשמש "אמצעי דיכוי". הסעיף בחוק, הוסיף, נועד במקור להתמודד עם מרגלים ולא עיתונאים. התביעה הסבירה כי התובע הכללי, סמואל סילקין, אישר להעמיד את קמפבל לדין על סעיף זה. השופט השיב כי אם לתובע הכללי יש סמכות לאשר את ההעמדה לדין, יש לו גם סמכות לבטלה. ואכן, למחרת הורה התובע הכללי להסיר את האישום בדבר איסוף מידע נגד קמפבל. תרמה לכך העובדה כי במהלך המשפט התברר שרוב המידע שהחזיק קמפבל בביתו נאסף ממקורות גלויים.
"אני חקרתי באופן אישי ובביקורתיות את מי שהציג בפני את הערכת הסיכון", אמר סילקין, לפי ספר שחיבר פרקליט העיתונאים. "איך יכול תובע כללי אחראי להתעלם מעמדה אחידה שמוצגת בפניו כי החומרים שאסף קמפבל והמידע שהעביר ברי עלולים לגרום לנזק קשה עד חמור ביותר לביטחון הלאומי?".
על אף שהאישום באיסוף מידע במטרה לפגוע בבטחון המדינה בוטל, שני העיתונאים עמדו בכל זאת למשפט באשמת קבלת מידע רשמי בלא רשות. במהלך המשפט טענו העיתונאים כי אם יורשעו, יהיה צורך להעמיד לדין את בעלי כל העיתונים שאי-פעם יצאו לאור. שרת הפנים באותה תקופה אף העירה כי הממשלה מחזיקה בדעה שיש לשנות את החוק כך שעצם קבלת מידע מסווג בלא אישור לא תהיה עבירה על החוק. בסופו של המשפט הורשעו השניים ונידונו לקנס ומאסר על תנאי. המקור נידון למאסר בפועל. מאז, כאמור, שונה החוק הבריטי והוא מבדיל בין מקור לעיתונאי.
ניו-זילנד: החוק בוטל. הודו: האישומים בוטלו
על בסיס "חוק הסודות הרשמיים" של בריטניה נחקקו חוקים דומים גם בניו-זילנד, קנדה, הודו ומדינות אחרות שבעבר היו מושבות של האימפריה הבריטית. ניו-זילנד ביטלה את החוק ב-1982 והמירה אותו בחוק אחר, שנועד בראש וראשונה לקדם שקיפות. במדינות אחרות הוביל החוק לפשיטות ולמעצרים.
קנדה המירה את החוק לאחר מתקפת הטרור של ספטמבר 2001 ב"חוק בטיחות המידע". שלוש שנים מאוחר יותר פשטה המשטרה על בית העיתונאית העצמאית ג'ולייט אוניל והחרימה ציוד במטרה לאתר מקור, תוך הסתמכות על חוק זה. שופטת בערכאה עליונה קבעה כי חלק מ"חוק בטיחות המידע" נוגד את החוקה, והציוד המוחרם הושב לעיתונאית.
בהודו נעצר בשנת 2002 העיתונאי איפטיקאר גילאני. תחילה נחשד בהעלמת מס ומאוחר יותר הואשם על סמך "חוק הסודות הרשמיים" כי החזיק מידע סודי והעבירו לפקיסטן. הוא הוחזק במאסר במשך שבעה חודשים, עד שהתביעה נסוגה והאישום בוטל. בית-המשפט קבע באותה הזדמנות כי אין די בסימון מסמך כ"סודי" כדי שפרסומו על-ידי עיתונאי יהיה בבחינת הפרה של החוק.
גרמניה: בית-המשפט קבע כי החוק מנוגד לחוקה
בגרמניה המערבית של שנת 1962 פרץ עימות בין שר הביטחון פרנץ יוזף שטראוס לרודולף אוגשטיין, הבעלים והעורך הראשי של "דר שפיגל", על רקע פרסום כתבה שביקרה את מוכנות הצבא הגרמני למלחמה. בתגובה פשטו שוטרים על משרדי העיתון והחרימו ציוד רב. אוגשטיין ועיתונאים אחרים נעצרו והואשמו בפרסום מידע סודי, בשל עבירה על סעיף בחוק שנכלל תחת הכותרת "ריגול".
אוגשטיין נותר במעצר למעלה מ-100 ימים, והפגנות מחאה פרצו ברחבי גרמניה. בסופו של דבר שוחרר אוגשטיין, ואילו שטראוס נאלץ לפרוש מתפקידו. בית-המשפט העליון בגרמניה סירב להעמיד לדין את העיתונאים וקבע כי אל למדינה לערוך חיפושים אצל עיתונאים במטרה לאתר מקורות. האישומים בדבר בגידה הוסרו בשל חוסר ראיות. כאשר התיק הובא בפני בית-המשפט החוקתי של גרמניה, נפסק כי המדינה אינה יכולה להגביל את חופש הביטוי בעניינים שיש בהם עניין לציבור, גם כאשר הפרסום עלול לכלול חשיפת סודות מדינה.
למסקנה דומה הגיע בית-המשפט החוקתי בפרשה אחרת, משנת 2005. במטרה לאתר מקור שהעביר מידע מסווג לכתב המגזין "קיקרו", פשטה המשטרה על משרדי המגזין והחרימה מסמכים רבים. בית-המשפט פסק כי הפשיטה היתה מנוגדת לחוקה.
טורקיה, סין, רומניה, איראן, קזחסטן: העמדות לדין והרשעות
במדינות דמוקרטיות בחלקן, או טוטליטריות, מצבם של העיתונאים עגום יותר. בארכיוני הארגונים לזכויות עיתונאים מתועדים מקרים רבים, גם מהשנים האחרונות, של פגיעה שלטונית בעיתונאים שהחזיקו מידע סודי.
בטורקיה, למשל, אוסר חוק העונשין על החזקת מסמכים הנוגעים לבטחון המדינה, ובכלא הטורקי יושבים באופן כמעט קבוע עיתונאים שנאסרו בשל עבודתם. בסין נעצר בשנת 2008 בלוגר ופעיל זכויות אדם בשל "החזקה בלתי חוקית של סודות מדינה" ונידון לשלוש שנות מאסר.
ברומניה הועמד לדין בשנת 2006 עיתונאי ועורך שבועון בגין החזקת מסמכים צבאיים סודיים. באיראן הואשמה בשנת 2009 העיתונאית רוקסנה סברי באחזקת מידע חסוי ונידונה לשמונה שנות מאסר. בעקבות לחץ בינלאומי וערעור הומר העונש לשנתיים מאסר על תנאי.
בקזחסטן נעצר בתחילת 2009 העיתונאי רמאזן יסרגפוב, והואשם באיסוף סודות מדינה והפצתם, לאחר שפירסם מידע על סמך הדלפה. הוא נשפט בדלתיים סגורות ונידון לשלוש שנות מאסר. יסרגפוב שוחרר לפני חודשים אחדים, עם תום שלוש שנות מאסרו.
סיכום: למרות הצנזורה
בבואנו לעמוד על הפער בין דמוקרטיות בעולם למדינת ישראל בכל הנוגע להעמדה לדין של עיתונאים, יש לקחת בחשבון הבדל משמעותי נוסף. בישראל פועל מוסד הצנזורה הצבאית. כל מסמך הנוגע לשורה של נושאים בעלי רגישות בטחונית חייב לעבור את אישור הצנזורה טרם פרסומו בכלי התקשורת הישראליים. בלאו, מהבחינה הזו, פעל כדין כאשר העביר לצנזורה את כל הידיעות שביקש לפרסם על סמך המסמכים שהודלפו לו.
במדינות דמוקרטיות אחרות, לעומת זאת, אין חיץ דומה הבולם את העיתונאים מלפרסם את המידע שברשותם (בבריטניה קיים מוסד רשמי המייעץ לכלי תקשורת הפונים אליו מה לפרסם ומה לא, אך מדובר בהמלצות בלבד).
על אף שאין להם אפשרות להיחשף מראש לשיקולי צנזורה בטחונית על פרסומים רגישים, וחרף העובדה שכמה ממדינות המערב נאלצו בשנים האחרונות להתמודד עם איומי טרור, הצליחו מערכות המשפט במדינות אלה לשמור על האיזון בין חופש העיתונות לבטחון המדינה בלי להעמיד לדין עיתונאים שהחזיקו ברשותם מידע מסווג. עדיין לא מאוחר ליועץ המשפטי וינשטיין לחזור בו מהחלטתו להעמיד לדין את בלאו. אם יש לו הסמכות לאשר את ההעמדה לדין, יש לו גם הסמכות לבטל אותה.