תם המונדיאל הנהדר בברזיל, תודה לרשות השידור, שהעבירה את המשחקים בשלום ובאיכות HD, ללא חיוב נוסף של האגרה. מחאת העובדים על סגירתו הצפויה של מפעל הטלוויזיה והרדיו שלהם איימה לשבש את שידורי המשחקים, אבל הסתכמה בקליפים הדוממים של "הולכים לזרוק אותנו לרחוב".
מתחת למעטפת נותרה רשות השידור הקלאסית, זו שביד אחת משקיעה בזכויות שידור וביד האחרת מפקידה אותן בידיים שלומיאליות כמו אלו של הפרשן הפתטי דני נוימן, הכתב המביך בני פייסיק ומגישת האולפן הלא-קשורה-לענף מירי אליקים. אלה הם אותם מקבלי החלטות שידעו לבחור צוותי שידור משניים ברמה גבוהה (איינשטיין-גרנט, יעקבי-איוניר), אבל העכירו את החגיגה בבחירה של ארבל-נוימן לצוות הבכיר.
רבות דובר ונכתב בשנים האחרונות על הירידה החדה בכושרו של ארבל. הוא טועה ומתבלבל, לא מזהה ומזייף, לא מעודכן ולא מתמצא. האיש מאחורי הקול הערב, שמלווה זה כ-40 שנה את שידורי הספורט בטלוויזיה, השדר שזורם בקלילות, שמתלוצץ ומסתחבק, שמספר על מזג האוויר באצטדיון ועל מה שאמר לו בדרך נהג המונית – לא כל-כך מחובר לעניינים המקצועיים שבהם הוא חייב להיות בקיא.
ב"ראיון הזבובים" שלו ב"גלובס" לפני המונדיאל התייחס ארבל לעניין הטעויות בזיהוי ולטענות שהוא כבר הרחק משיאו. הוא הודה שבשנה האחרונה הרגיש שהוא טוב פחות, שהדבר נבע מכך שהיה טרוד בעניינים אחרים ושלא הקדיש די זמן להכנות לשידור. "ידעתי שזה זמני", אמר, "אתה לא יכול לשמור על אותה רמה כל הזמן".
רשמנו לפנינו שארבל הודה כי עבר שנה לא מוצלחת, שכללה שידור עשרות משחקים בליגת-העל, ביורוליג, בליגת האלופות ועוד. רק שלא ברור מדוע בנסיבות הללו לא ביקש לצאת לחופשה, ותחת זאת המשיך לקפוץ מערוץ לערוץ ומטעות לטעות.
גרמניה זוכה במונדיאל (צילום מסך: הערוץ הראשון)
המונדיאל היה עבור ארבל הזדמנות לתקן את הרושם ולהוכיח שהדפקטים שלו בשידור היו דבר חולף. באו המשחקים בברזיל והוכיחו שלא מדובר בעניין זמני. גם אירוע השיא בכדורגל העולמי לא הרים אותו מהבור המקצועי שבו הוא מתפלש. ארבל המשיך להפגין בכל שידור את התכונות הרעות שאיפיינו אותו בשנים האחרונות: טעויות חוזרות ונשנות בזיהוי שחקנים ומאמנים, חוסר התמצאות ופיזור דעת.
רמת השידורים של ארבל-נוימן במונדיאל נעה בין הבינונית למרושלת ואף למגוחכת. גם אלה המתייחסים בסלחנות לטעויות של ארבל במהלך משחק (אולי תנועת השחקנים מהירה מדי עבורו) יודו שקצת קשה לפספס שחקן שניגש לכדור בהליכה. זה קרה בדו-קרב הפנדלים של הולנד מול קוסטה-ריקה. "הונטלאר", בישר ארבל על הבועט ההולנדי הראשון. "ואן פרסי", תיקן אותו דני נוימן. מכאן ובהמשך הפנדלים ארבל לא לקח יותר סיכונים והניח לנוימן לזהות עבורו את הבועט הבא, כשהוא חוזר אחריו.
שלוש צעקות של ארבל שבישרו על גולים התבררו כמוטעות. הצופים בבית קפצו, אבל הכדורים פגעו ברשת החיצונית. הדאחקות שלו על עצמו אחרי טעויות, בניסיון לצאת מהן בחינניות, כבר לא משעשעות.
אם עוד אפשר להיות סלחן על כך שצוות השידור ארבל-נוימן והמפיק מאיר בר איחרו לאחד המשחקים בגלל כוח עליון (שטפונות), קשה לחייך על טעויות בעובדות. סטפן קאשי, מאמן ניגריה, אימן את טוגו במונדיאל הקודם, סיפר ארבל לצופים. אלא שטוגו כלל לא היתה במונדיאל הקודם. במקרה אחר היגג עם נוימן על האפשרות שווינסנט אניימה, שוער ניגריה, יהיה השוער השני של ואלדס בברצלונה. ארבל שכח, או שפשוט לא ידע, שברצלונה כבר החתימה את הגרמני טר שטגן לשוער ראשון, ושיום קודם הודיעה רשמית על צירופו של הצ'יליאני בראבו כשוער השני שלה.
עוד רגע של שכחה ובלבול היה לאחר שהולנד ניצחה ועלתה לחצי הגמר. ארבל אמר לקראת המשחק שלה בחצי הגמר: "עכשיו זה משחק של רובן מול מסי, ושל ואן פרסי מול…", כאן נעצר לאחר שהתקשה להיזכר בשמו של כוכב ארגנטיני נוסף. אחרי שתי שניות אילתר מוצא של כבוד: "מול ארגנטינה".
אולי קצת מופרז לבקש משדר כמו ארבל, שנמצא באטרף של טיסות וקונקשנים וסובל כתוצאה מכך במחסור בשינה, להתעדכן בנעשה דרך האתרים והעיתונים. ובכל זאת, ארבל ידע היטב שפניו מועדות למסע תלאות. כשחאמס רודריגס מקולומביה כבש מול אורוגוואי, הגדיר ארבל את השער כאחד היפים בטורניר. אחרי כמה שניות הודה שלא ראה את כל השערים מהמשחקים בגלל הטיסות. אם ארבל לא טרח לצפות כמה דקות ביום גם בתקצירי הטורניר שבו הוא משמש שדר ראשי, לאיזו רמה של ידע והתמצאות אפשר לצפות ממנו?
כשהמצלמה הראתה את אוסקר טבארס, מאמן אורוגוואי, שעמדה להפסיד לקולומביה, ארבל אמר עליו שהוא כבר חושב על סקולארי (מאמן ברזיל, היריבה בשלב הבא). הוא החליף בינו לבין מאמן קולומביה, חוסה פקרמן. עוד רשלנות מתוצרת ארבל.
ההרכב של גרמניה כפי שהוצג על המסך. ארבל ונוימן לא ראו שסמי חדירה לא בהרכב
ואז הגיע הגמר, המשחק שבשבילו עשית את כל הדרך, האירוע שבו צופים המונים בישראל (כ-40% רייטינג במשקי הבית וכ-20% מכלל הצופים), זה שלמענו, טועה לחשוב הצופה הממוצע, גם השדר ייצא מגדרו. כעשר דקות מפתיחת המשחק, וארבל את נוימן עדיין לא זיהו שאחד השחקנים החשובים בנבחרת גרמניה, סמי חדירה, אינו משחק. חדירה נפצע במהלך החימום ובמקומו הועלה שחקן אחר. כל האתרים דיווחו על השינוי, ההרכב החדש הוצג על המסכים, ורק הצוות הישראלי פיספס. "זה ההרכב של גרמניה, שום שינוי לא קורה כאן", הכריז ארבל למראה ההרכב בטלוויזיה (ראו צילום מסך). נוימן, אוטומטית, החרה-החזיק אחריו: "שום שינוי".
רק לאחר דקות ארוכות הם גילו שחדירה אינו משחק. איך? דרך טעות של נוימן, שאמר אחרי פריצה של מסי: "ראית את הבדלי המהירות בין מסי לסמי חדירה". כעת השניים תרו בעיניהם היכן באמת חדירה, ואז גילו לבושתם שהבחור בכלל יושב על הספסל. נוימן אמר: "תשמע, זה לא ייאמן". אכן לא ייאמן. ארבל המשיך במופע הגרוטסקי כשתלה את האשמה בעובדה שהשינוי התבצע "אחרי שהחומר המודפס יצא". לשיטתו של ארבל, מי שטעה הוא שוב המחשב. אותו מחשב שעליו הפיל את הטעות שלו שלושה שבועות קודם לכן, בחילוף של נבחרת קוסטה-ריקה – "בריאן רואיז יוצא ובריאן רואיז נכנס".
בשורה התחתונה, השדר הוותיק לא רק שלא הצליח להתעלות במונדיאל ולהוכיח למבקריו ההולכים ומתרבים שהביקורות שלהם אינן רלבנטיות, אלא שרמת השידור שלו המשיכה לצלול בחדות.
הכתובת העיקרית לתלונות היא המנהלים שעדיין חפצים בשירותיו. רפי גינת, מנכ"ל ערוץ 10, שהעדיף את ארבל בשידורי מכבי מתל-אביב בכדורסל וקיבל את "דווין סמית כל הדרך", פינה באחרונה את מקומו. אולי המנכ"ל הבא אחריו יחזיר את ניב רסקין, לדעת רבים שדר הכדורסל מס' 1. בערוץ הראשון ארבל (וגם נוימן) עדיין נהנה מחסות של זליג רבינוביץ', האיש הכל-יכול במחלקת הספורט.
קצת פתטי לצפות שארבל יכיר בנזק התדמיתי שהוא גורם לעצמו ממשחק למשחק, ויותר מכך בעוגמת הנפש או בשמחה לאיד שהוא מעורר בצופים, וייקח פסק זמן או אפילו יודיע על פרישה. בכך הוא אינו שונה במאום משולחיו ושולחיהם, שעד שהבוס הגדול לא יבעט אותם מהכיסא בכל הכוח, הם ימשיכו בזחיחות, באטימות, ביהירות ובמצח הולך ומתנמך להפיץ סביבם רעות חולות ולהגיב, במקרה הטוב, במשיכת כתף או ב"תגובות" שבלוניות של מי שאין להם מה להפסיד.
זליג רבינוביץ', "העוזר הבכיר" למנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם (צילום: "העין השביעית")
במקרה הפחות טוב הם יכנו את מבקריהם, המייצגים את הסובלים העיקריים מהתנהלותם הבלתי מקצועית והמקוממת, בשמות גנאי. "אתה לא יכול לשמור על אותה רמה כל הזמן", נימק כאמור ארבל את הירידה ההולכת ונמשכת בכושרו ובמקצועיותו. הנימוק הזה ניתן להבנה כשמדובר באדם, בוודאי בשדרן שמאחוריו אלפי שעות שידור. הוא לא מובן, ומקומם, כשמדובר בערוץ שמתעקש להעסיק אותו. ערוץ שידור, שמורכב מאנשים רבים ושלל אמצעים ומשאבים, אמור לשמור על רמתו כל הזמן, וכמובן לשאוף להעלות אותה. בערוץ הראשון הניחו לארבל להמשיך לשדר גם כשלא היה במיטבו, במקום למצוא לו מחליף הולם.
אין לדעת אם הערוץ הראשון יהיה על המפה במונדיאל 2018, ומי בכלל ישדר את המשחקים. ארבל משוכנע שהוא יהיה שם, ואף טרח להביע את כוונותיו במהלך הטורניר. באחד המשחקים הוא אמר לפרשן שלצדו: "יבוא יום, דני, ונשב בעמדת שידור, אולי ברוסיה [שם ייערך המונדיאל הבא], אולי בקטאר [מועמדת לאירוח מונדיאל 2022], מתאים לנו החמסינים בקטאר". ואם היו כאלה שפיספסו, הוא חזר על התקווה הזו בעת הנפת גביע העולם: "זהו רגע השיא של המונדיאל, ובשביל זה שווה לעשות את זה מחדש".
אפשר להזהיר את ארבל, בל יתהלל חוגר כמפתח, אלא שבמקרה שלו, ומנסיונם המר של הצופים, הוא יכול לסמוך על מקורביו בצמרות גופי השידור שיאפשרו לו לחגור ולפתוח עד 120. אפשר רק לקוות שרשות השידור החדשה, אם וכאשר תקום, תנכש משורותיה ומרשת מניעיה את כל השיקולים הזרים ותשלח בהקדם את ארבל ונוימן, יחד עם עוד כמה מקורבי-צלחות וברוכי-פאשלות, לנוח על זרי הדפנה הקמלים שלהם.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il