(צילום: ג'ויסלין מק'אולי, cc-by-nc-sa)
אחת המסקנות הבולטות ביותר מכנס אילת לעיתונות היתה שהדרת הנשים באמת החלה לחלחל לציבור. אחרת קשה מאוד להסביר את העובדה שבפאנלים הרבים והמכובדים שהתקיימו בשלושת ימי הדיונים היו הנשים אורחות ולא יותר.
ברבע מהפאנלים לא השתתפה אף אשה, אפילו לא כמנחה, וברוב הדיונים האחרים שולבה רק אשה אחת בכל דיון, חרף העובדה שעל הבמה ישבו בדרך כלל 7–9 משתתפים בכל פעם. משונה. אחרי הכל, את מהדורת החדשות הנצפית ביותר בישראל מגישה אשה, אבל אולי בכל זאת יש איזו בעיה בתפיסת הנשים בתקשורת הישראלית. הנה נושא מקורי ומעניין לדיון בכנס, שכמובן לא התקיים.
יש סיכוי טוב שאפילו הנשים פורצות הדרך בתחום היו מפתיעות ומספרות שלא הכל ורוד, ושהסביבה הגברית אינה תמיד תומכת. אבל עורכי הכנס לא התכוונו כנראה להפתיע את המשתתפים, או לחדש יותר מדי, כי נושאי הפאנלים התמקדו שוב ושוב באותם נושאים מהשנים הקודמות. נכון, דיברו כאן על סתימת הפיות ועל חוק לשון הרע. אבל השאלה היא על מה לא דיברו, ובעיקר, עם מי לא דיברו.
כי גם בנושאים שנטחנו כבר בכנס הקודם היה אפשר לחדש. למשל בדיון שעסק ביחסי התקשורת ולשכת ראש הממשלה ("מלשכת רה"מ נמסר בתגובה") ניתן היה לפחות לנסות להיכנס לעובי מערכת היחסים ולבדוק אם הכתבים המדיניים נתונים ללחצים מצד הלשכה, או להפך.
אבל הכל הרי תלוי בשאלה מי הוזמן על-ידי עורכי הכנס להשתתף: אפשר היה, לדוגמה, להזמין את הכתבת המדינית של "גלובס" לילך ויסמן, שרק לפני כמה חודשים פורסם כי התנהל עימות פומבי בינה ובין שרה נתניהו באחת הנסיעות הרשמיות לחו"ל. אפשר היה לתפוס כאן שתי ציפורים, גם אשה וגם כתבת מדינית, אבל ויסמן כמובן נעדרה מהכנס ומהפאנל, ולא כי בחרה שלא להגיע.
בכלל חסרו על הבמה בדיון הזה כתבים מדיניים. בהם הרי עסקינן, לא? רק שמו של אודי סגל מחדשות ערוץ 2 היה בתוכנייה, וגם הוא נעדר מהבמה. שלא כמו חבריו הרבים מערוץ 2 שגדשו את הדיונים. לא היה שוויון גם בקרב כלי התקשורת המשתתפים. אמנם מדובר בכלי התקשורת המרכזי בישראל, אבל לפי יחס ההופעות בדיונים אפשר היה לחשוב שמדובר בכלי התקשורת היחיד בה. ספרתי 28 הופעות של נציגי ערוץ 2 בתוכנייה; ערוץ 10 – אולי מחצית מזה.
כמה מאנשי רשות השידור אולי החרימו את הכנס, אבל לגלי-צה"ל (כולל גלגלצ) – תחנה, נגדיר בעדינות, חשובה למדי – היו ארבע הופעות בלבד בדיונים באילת (שלוש על-פי המתוכנן בתוכנייה), אבל אפס הופעות בשלושת הדיונים שעסקו בהיבטים שונים של הרדיו.
את הבימות, וגם את המושבים באולמות, גדשה שכבת השמנת של העיתונות. מי שנעדרו, ולא בפעם הראשונה, הם מי שבסופו של דבר הכי רלבנטיים לרוב הדיונים: התחקירנים, המפיקים, עורכי המשנה, עורכי העמודים, כתבים זוטרים. אלה שהתביעות שמביא איתו התיקון לחוק לשון הרע באמת מפחידות אותם, אלה שמערכת יחסיהם עם לשכת ראש הממשלה באמת משפיעה על עבודתם. אלה שאנחנו אף פעם לא שומעים. אלה שיכולים לספר לקהל מה באמת קורה מאחורי הקלעים של האולפנים והדסקים.
חסרונם, בקהל ועל הבמה, בלט במיוחד בפאנל שעסק ב"קריסת מערכות – איך לעזאזל גומרים את החודש", כי אם להתחצף ולהעריך באופן זהיר, איש ממשתתפי הפאנל הזה אינו מבין את משמעות הביטוי. כולם שם גומרים את החודש כבר הרבה מאוד זמן.
האווירה באילת היתה טובה, גם האוכל, המינגלינג היה משובח ואפילו יצאו כמה כותרות. אבל אם תשאלו את רוב העיתונאים, שרבים מהם, אפילו כאלה שנחשבים בכירים, מועסקים בצורות ניצול קבלניות שונות, מה מעסיק אותם באמת – התשובה תהיה השכר הנמוך, התנאים הסוציאליים שאינם והביטחון התעסוקתי הרעוע. בסופו של דבר, אלה הם הגורמים ללא מעט בעיות שהעיתונות הישראלית סובלת מהן. לתשומת לב מארגני הכנס בשנה הבאה.