מהי הקרקע שעליה צומחת שמועה הקשורה במבצע צבאי? מה הם המרכיבים הנדרשים לרקיחתה? השילוב פשוט למדי: לוקחים תקופה מתוחה מבחינה בטחונית, מערבבים עם קצת חוסר ודאות, מוסיפים קמצוץ של מידע אמין הזמין לציבור, מחממים על אש קטנה בפלטפורמה טכנולוגית זמינה ופופולרית, והנה קיבלתם "שמועה".

אם מישהו מכחיש, והוא גורם שמוסמך להכחיש, מדוע הוא עושה זאת בעילום שם? האם הוא עושה זאת בעילום שם מכיוון שהוא יודע שהוא משקר?

למתכון השמועתי הזה יש גם הרכיב שהורג אותו: הודעה רשמית של דובר צה"ל. הסיבה לכך היא שהודעת דובר צה"ל פוגעת בשני חלקים מרכזיים שמתדלקים את השמועה; מרגע שיש הודעה רשמית, אי-הוודאות נפגעת (הנה, דובר צה"ל אמר), ובמקביל, בבת אחת מופיע בשיח הציבור מידע אמין הזמין לציבור; אחרי הכל, זו הודעת דובר צה"ל. יש משהו אמין יותר מדובר צה"ל?

אלא שבין "שמועה" ל"ידיעה", כתבות כמו זו של כתבי ynet עומרי אפרים ומיכל מרגלית, "שמועות כוזבות בווטסאפ: 'יוצאים למבצע'", יצרו קטיגוריה עיתונאית חדשה: ידיעה שמכחישה שמועה שהתגלתה כנכונה. כתבות דומות התפרסמו כמעט בכל אתרי החדשות בעברית.

כך זה עובד: קודם כל מצטטים אזרחית ("שירה מירושלים") שמספרת על הודעת שרשרת בת שני חלקים. חלק אחד קרא לא לעלות על הרכבת הקלה בירושלים, והשני דיווח כי עומד לצאת לדרך מבצע צבאי רחב היקף בשם "צוק איתן" וכי יש צפי לירי מסיבי על אזור גוש דן וירושלים. הנה מה שלשירה מירושלים היה לומר בעניין:

קיבלתי את ההודעה דרך כמה אנשים שאני מכירה. זוהי הודעת שרשרת. באופן אישי גם אני שלחתי הלאה לכמה אנשים שאני מכירה וכתבתי להם לא לעלות על הרכבת הקלה. נכנסתי לפאניקה כשקיבלתי את ההודעות ואני מתכוונת לא להשתמש ברכבת הקלה אם אני יכולה להימנע מכך לאור מה שכתוב שם. עם זאת, החלק השני של ההודעה, על המבצע, נשמע לי פחות אמין כי אם באמת היה מבצע, לא נראה לי שהיו משחררים על מידע ולא בצורה הזו" (הג'ביריש התחבירי בחלק האחרון של המשפט, במקור).

"כאמור", מסכמים שני הכתבים, "מדובר בהודעות כוזבות". ובכן, כאמור, ממש לא.

ב-ynet החליטו להכחיש את "השמועות" על מבצע צבאי על-ידי טלפון למשטרה. לא ברור מדוע לא צילצלו למכבי-אש או למתנ"ס של נס-ציונה. ב-mako פנו לגורמים מוסמכים יותר – "גורמים בצה"ל". "גם הפעם, כמו בפעמים קודמות בחודשים האחרונים, גורמים בצה"ל הכחישו את הדברים ואומרים שמדובר בהודעה שגויה שהופצה על-ידי גורם אלמוני", דיווח כתב חדשות 2 באינטרנט מתן חצרוני, כמי שאומר בעייפות: "עוד פעם השמועות האלו גרמו לי להתקשר למישהו בדובר צה"ל ועוד פעם הוא אמר לי שאלו שמועות. אולי מספיק עם זה כבר?".

הפניה לידיעה הכוזבת על השמועה המהימנה, ynet (צילום מסך)

היכולת להכחיש שמועה על-ידי הסתמכות על "גורם" עלום שם היא כשלעצמה תקלה עיתונאית שמעלה אינספור שאלות מטרידות. אם מישהו מכחיש, והוא גורם שמוסמך להכחיש, מדוע הוא עושה זאת בעילום שם? האם הוא עושה זאת בעילום שם כיוון שהוא יודע שהוא משקר? ומה בנוגע לאמצעי התקשורת, מדוע הם מסכימים לקבל ואז לפרסם הכחשה מגורם שדורש להישאר בעילום שם? האם הם יודעים שמשקרים להם ומשתפים עם השקר פעולה? אנחנו רוצים להאמין שאפשרות זו אינה עולה על הדעת.

מסרון ובו השמועה המוכחשת, 7.7.14 (צילום מסך)

אז האם זה אומר שרימו את העיתונאים? ואם רימו אותם – שהרי לא יכול להיות שהם שיתפו פעולה עם שקר – האם מישהו במערכות התקשורת השונות מתכוון להקים קול צעקה, או שמא, כאשר התותחים יורים אמצעי התקשורת שותקים?

ויש גם הצד של דובר צה"ל. הסיפור על השמועה הנכונה – לפחות בחלקה – שהוכחשה בצורה גורפת ושקרית – לפחות בחלקה – על-ידי גורמים מוסמכים מעלה את השאלה מי יאמין בעתיד להודעות דובר צה"ל. במשך שנים נהג הממסד הישראלי ללעוג לדמיון הערבי ולהצהרותיו המופרכות בהשוואה לשיקול הדעת והאמינות של הדוברים הישראלים הרשמיים. לכן, כאשר תת-אלוף במדים, או מישהו מטעמו, עולה לשידור ומספק מידע, מדינה שלמה מצדיעה בהכנעה. אך אם הודעת ווטסאפ מספקת מידע אמין שאחר-כך מוכחש באופן שקרי על-ידי "גורמים בצה"ל" – מה יעלה בגורלם הציבורי והתודעתי של אותם דוברים רשמיים?

כל זה מעלה עוד שאלה מסקרנת: מדוע ההכחשה היתה כל-כך גורפת? אחרי הכל, ניתן היה להסתפק ב"אין תגובה" או ב"אנחנו לא מגיבים על מהלכים צבאיים" או במסר חלבי אחר. האם ההכחשה הגורפת נבעה מכך שהגורם המכחיש עצמו לא ידע את כל הפרטים? או שמא ההכחשה קשורה בצהבהבות של אמצעי התקשורת עצמם, שהחליטו להפוך תגובה מהומהמת ולא לגמרי ברורה להכחשה מלאה, ובכך הפכו את דובר צה"ל לשקרן בעל כורחו? ואם הסיבה היא מבצעית – מדוע לא הפעילו את הצנזורה הצבאית במקום להטיל לזירה את אמינות הדובר הרשמי?

כל השאלות האלו, שעוסקות ביחסים שבין התקשורת לדובר צה"ל ולצנזורה; שנוגעות לאמינותו של אחד הגופים החשובים בזמן חירום – דובר צה"ל; כמו גם לאמינותם של אמצעי התקשורת עצמם – ראוי היה שיטופלו ויתבררו לעומק, אבל נראה שבתנאים הנוכחיים הבירור ייעשה רק בשש אחרי המלחמה. כלומר, אף פעם.