בלי כל קשר לעמדתי בעד או נגד הקמת מפלגה על-ידי יאיר לפיד, טיב הנימוקים שמעלה "הארץ" במאמר המערכת שלו מאתמול (3.1.12) נגד חוק הצינון תוקע את המסמר האחרון בארון של האתיקה של העיתונאות האובייקטיבית ושל ביקורת התקשורת. כך נכתב במאמר המערכת:
"בניגוד לנאמר בהצעה [הצעת חוק הצינון], עיתונאים אינם כתבים מדווחים בלבד, בוודאי לא בעידן התקשורתי הנוכחי. הבולטים שבעיתונאים ממלאים תפקיד ציבורי ואף פוליטי מובהק, מבטאים עמדה נחרצת ומחויבים לה, ולכן אין טבעי מן המעבר שעשו עיתונאים רבים לפעילות פוליטית, החל בתיאודור הרצל וכלה בח"כים בכנסת הנוכחית".
(איור: ג'יימס קלייטון, cc-by-nc-sa)
להזכירנו, המנדט של עיתונאים במדינה דמוקרטית נגזר מהצורך בגילוי האמת ובביקורת השלטון. עיתונאים מחויבים לעשות כמיטב יכולתם כדי לספק לציבור את התמונה המלאה של המציאות. עיתונאים לא נבחרו לתפקידם על-ידי הציבור כמו פוליטיקאים. אין להם מנדט לייצר תעמולה ואג'נדה.
מותר שתהיה להם דעה ומותר להם לבטא אותה באותם חלקים של כלי התקשורת המיועדים לכך. אך עיתונאים מקצועיים נחוצים לנו לא משום שיש להם דעה. דעות ואג'נדה יש לכו-לם. עיתונאים נחוצים לנו כי אמורים להיות להם ידע, מיומנויות תחקיר וכישורי ביקורת שיביאו את המידע שחשוב לציבור לדעת ואת מגוון הפרשנויות לידיעת הציבור.
עוד נכתב במאמר המערכת המשפט הבא: "משונה במיוחד היא הלהיטות של אותם חברי-כנסת, שקידמו את עצמם במיומנות רבה באמצעות התקשורת האלקטרונית, כמו ציפי חוטובלי. אלה פוסלים בעצם את עצמם כשהם מנמקים את הצעת החוק בטענה של 'קידום אג'נדה פוליטית-מפלגתית בעת השידור'".
ממשפט זה משתמע שכותב מאמר המערכת אינו מבחין בין קידום של פוליטיקאים על-ידי התקשורת ובין קידום של התקשורת והעיתונאים את עצמם באמצעות עצמם, והוא גם אינו רואה כל פסול בכך שעיתונאים יקדמו את עצמם באמצעות התקשורת שהם מייצרים. כלומר, המאמר מוחק עוד גבול בין עיתונאים ליחצנים.
עיתונאות מקרבת את העיתונאים לבעלי הכוח. בזכות המקצוע עיתונאים יוצרים קשרים עם פוליטיקאים ובעלי הון, שאנשים בעיסוקים אחרים מתקשים להגיע אליהם. עתה רוצים עיתונאים מסוימים לממש את הפוטנציאל שלהם להשפיע כפוליטיקאים. לצורך זה ב"הארץ" מוכנים להתגמש בנוגע לתקופת הצינון לבכירים במערכת הביטחון: "גם תקופת הצינון לבכירים במערכת הביטחון, שהוארכה לשלוש שנים, מוגזמת ומוטב להחזירה למאה ימים".
יש כמה עיתונאים שהפכו לחברי-כנסת בבחירות האחרונות, היו ויהיו לא מעט עיתונאים שחצו את הקווים בין התקשורת לפוליטיקה. יש לכך היבטים חיוביים (עיתונאים מצטיינים שהפכו לפוליטיקאים מצטיינים), ויש לכך היבטים שליליים (עיתונאים ופובליציסטים מצטיינים שהפכו לפוליטיקאים גרועים ובלתי מתפקדים). ייתכן שחוק הצינון מיותר כי הוא לא יצליח למנוע מעיתונאים מוכשרים ומפורסמים לרוץ בבחירות. בלי כל קשר לעמדה בעד או נגד חוק הצינון, הנימוקים של מאמר המערכת של "הארץ" נגד חוק הצינון הם בושה וחרפה למקצוע העיתונאות.
בעקבות המאמר יצא סוף-סוף המרצע מן השק: האמת היא שבתנאי השכר והקיצוצים בשוק העיתונאות, זה לא משהו להיות עיתונאי, וכולם רוצים להיות עיתונאים בדרך להיות משהו אחר. לא צריך להיות פרופסיונלי יותר כי אין אמת והאובייקטיביות אינה אפשרית, ואם אין אמת ואין אובייקטיביות, גם לא צריך לחקור את האמת.
מעל לכל חשוב שלעיתונאי תהיה דעה ואג'נדה, אבל לאג'נדה של עיתונאי לא יקראו עיתונות מגויסת, אלא מילוי תפקיד ציבורי על-ידי עיתונאי דעתן. גם לא צריך שתהיה ביקורת התקשורת, כי אם הטיות אג'נדה עיתונאית הן לגיטימיות והאובייקטיביות מתה מזמן, לא נשאר כמעט מה לבקר. האמת והאובייקטיביות מתו. תחי האג'נדה העיתונאית החדשה!
אורלי מלמד היא דוקטורנטית לתקשורת ומתרגלת באוניברסיטת בר-אילן ועוסקת בחינוך לתקשורת