לקסיקון ישן

יוצר התיאטרון דודי מעיין, שהעלה בתחילת שנות ה-90 את ההצגה המהפכנית "ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה", מגייס בימים אלה מהציבור הרחב מימון לצורך הוצאת ספר חדש.

בהצגה, שעלתה במסגרת פסטיבל עכו ב-1991, קיבלו הצופים סיור מודרך במוזיאון לוחמי-הגטאות, בין היתר מפי מדריך ערבי, ובהמשך ראו את שולחן האוכל שעליו סעדו קודם לכן יורד מהתקרה כשעליו שוכבת אשה עירומה שהדגימה היכן ניתן להחביא מזון כשנאצים רודפים אחריך. בספר, שנקרא "שפת הוויה", מבקש מעיין ללמד את הקורא "להרגיש טוב עם עצמו", וממליץ "לפתוח חלון ולהסתכל על יפי הבריאה". כתבת "כלכליסט" מאיה נחום-שחל מפרסמת הבוקר במדור הפנאי של העיתון ראיון קצר שערכה עם מעיין, לרגל מבצע גיוס הכספים לספר.

"זה ספר שמאפשר לקורא לקבל מושג על לקסיקון חדש של דיבור ושינוי כיוון מחשבתי", אומר לה מעיין. "אנחנו אלה שבוחרים לעשות דברים שטובים לנו. הקשר למדיה, לחדשות ולמידע שמזרימים לנו, למשל, לרוב אינו מיטיב איתנו".

"אתה מציע להתעלם מחדשות?", שואלת נחום-שחל. "לא", משיב מעיין, שחי ועובד בשנים האחרונות בווינה. "אני מציע לבחור חדשות טובות. את בוחרת איזו איכות חיים את רוצה, וברגע שבחרת חיים מלאים בטוב, את בוחרת להוציא מהם את כל המרכיבים שאינם טובים לך. זה אומר לסלק את הציניות, הביקורתיות והדיבור הלא יפה לאחר. המשמעות היא לעבור לשדה אנרגטי אחר, לתודעה אחרת".

צרכני תקשורת המתגוררים בישראל, ולא בווינה, יתקשו לבחור הבוקר חדשות טובות. חטיפת שלושת הנערים היהודים מצומת גוש-עציון תופסת את מרבית תשומת הלב התקשורתית. הלקסיקון השולט בכלי התקשורת הוא לקסיקון ישן ומוכר. בין מרכיביו: פחד ודאגה, לצד כעס ותאוות נקם.

גוף אורגני אחד

כותרות כל עיתוני הבוקר מוקדשות לחטיפה. בעוד ש"הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"מקור ראשון" מייחדים את הכותרות לדיווח על מעשה החטיפה, ב"ישראל היום" מעלים לכותרת הראשית הוראות התנהגות לציבור – "בדאגה ובתפילה". צירוף מלים זה מלווה את סיקור החטיפה בעיתון לכל אורכו, עד עמ' 30. בכותרת הגג שבראש השער הוראה מפורטת יותר כיצד יש לנהוג, באמצעות דיווח מדומיין, נטול אפשרות אימות, ולפיו "מדינה שלמה עוקבת בחרדה אחר המאמצים לאתר את שלושת החטופים". מבחינת "ישראל היום", שתמיד משתדל להדגיש את החיובי במדינת ישראל, אלו הן החדשות הטובות ביותר שניתן להעלות על הדעת בשעה כזו – התאחדות של האזרחים הישראלים (היהודים, כמובן) סביב מטרה משותפת, תוך פנייה לעזרה מכוחות עליונים, בין אם מדובר באלוהים או בנציגו עלי אדמות – צה"ל.

השוואה בין "ישראל היום" ליתר עיתוני הבוקר מלמדת כי המסגור הבסיסי של האירוע מציב אותו קרוב יותר לעיתונים החרדיים מאשר ליתר העיתונים הכלליים. "עם ישראל מתאחד בתפילה לשלום החטופים", נכתב בשער "המבשר". "תפילות רבים בכל רחבי העולם היהודי", נכתב בכותרת ידיעה בראש שער "המודיע". "העתירו בתפילה", מצווה כותרת המשנה לראשית של "הפלס".

הטקסט הראשון שמציע "ישראל היום" לקוראיו הבוקר הוא טור אישי, מעניין לקריאה, מאת אמילי עמרוסי, תושבת ההתנחלות טלמון, שבה התגורר אחד הנערים החטופים. "לא ממש הבנתי למה אומרים שיישוב הוא משפחה", היא כותבת. "בשבת הבנתי. כולנו פעמנו יחד את הדאגה לגיל-עד, רעדנו יחד בתפילות, לא ישנו בלילה. [...] קהילה שלמה נרעדת, נרעשת. [...] רחובות טלמון מתוחים. והכל נושם יחד. כאילו הפך היישוב הזה, על 280 המשפחות שלו, לגוף אורגני אחד [...] שירה צלולה של שירי נשמה עולה אל השמים המאדימים, בוקעת את הרקיעים, מסתלסלת בקולות מתחננים אל תוך החשיכה, שישוב הבן אל חיק האם, שישובו שלושת הבנים".

בהמשך גליון "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרה מאת יהודה שלזינגר, ולפיה היום תתקיים בכותל תפילה המונית לשלומם של החטופים. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" אינם מדגישים כך את התפילות לשלום החטופים.

יהודים מתפללים ליד הכותל המערבי לשלומם של שלושת הנערים שנחטפו, 14.6.14 (צילום: יונתן זינדל)

"חטיפת שלושת הנערים – מאחדת על פני כל הארץ את כל מי שלב יהודי פועם בקרבו, בתפילה ובייחול לראות בהקדם סוף טוב לאירוע", נכתב במאמר המערכת של "המבשר". "הדאגה לשלומם ניכרת בכל אתר ואתר", נכתב במאמר המערכת של "הפלס". "כמו שהיה בעבר במקרים כאלה, החששות הכבדים מלכדים את אחב"י [אחינו בני ישראל] בתפילה, והכל נושאים תחינה לשלומם של הנתונים בצרה ובשביה". "אירוע החטיפה הקשה של שלושת הנערים הצעירים", נכתב במאמר המערכת של "המודיע", "[...] ליכד יהודים בכל מקום שהם, מכל חוג ומכל עדה, בתפילה ובעתירה לפני שוכן מרומים, שיצילם מכל צרה וצוקה, יפדם במהרה משביים, יוציאם מאפלה לאורה, וישובו לבתיהם במהרה בריאים ושלמים".

פתווה

הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, מקדיש את טורו הבוקר לתאוות הנקם ומוציא תחת ידיו מעין פתווה יהודית-ציונית, בקריאה להוצאתם להורג של האחראים לחטיפה.

דן מרגלית, עיתונאי "ישראל היום" (צילום: "העין השביעית")

"עשרות השעות הראשונות בכל אירוע חטיפה מתאפיינות בדאגה עמוקה ובבשורה, בחרדה ובתקווה, ברצון עז לבוא חשבון עם המחבלים והרוצחים שהשתלטו על חירותם של הנערים. מין תחושה טבעית לפעולת גמול", הוא כותב.

"[...] יהיה גורלם של החטופים אשר יהיה, והכל מקווים כי הם בחיים ויחזרו הביתה בריאים ושלמים, אבל מי שהסיע אותם בעל-כורחם אל גורלם צריך להיחשב כמי שנידון לסיכול ממוקד".

"המחבלים הרימו ראש פתנים אכזר", נכתב במאמר המערכת של "המבשר". "[...] החטיפה האכזרית של שלושת הנערים היא עדות חיה וממחישה לשפל האנושי אליו הגיעו המחבלים הפלסטינים". "המחבלים הנמנים על שורות ארגוני הטרור מוכרים כחיות-אדם, נטולי לב ומנותקים מכל נורמה או כלל אנושיים", נכתב במאמר המערכת של "המודיע".

"החטיפה מעבירה מסר פשוט", כותב אמנון לורד במאמר המערכת של "מקור ראשון", "הברבריות של המלחמה הפלשתינית האסלאמיסטית נגד ישראל איננה שונה במהותה מהלחימה הברברית שהורסת עכשיו את עיראק ואת סוריה, ממוסול ועד בגדד. [...] כדאי שנתרגל למושג חדש: זהו הג'יהאדיסייד. ג'יהאדיסייד זוהי מלחמה ההופכת מרחב נתון שבו קנאי אללה נלחמים כביכול בשם האסלאם לארץ שממה שבה דמו של כל חי מותר. מהג'יהאד אל הג'נוסייד.

"[...] מוטב לחברה הישראלית להפסיק להתפלפל ולקרוע את עצמה בהתחבטויות מוסריות פוליטיות לגבי חטאינו שבגללם כביכול מתבצעת לוחמת הטרור הג'יהאדיסטית נגדנו. החברה הישראלית היא שוחרת שלום ואילו הפלשתינים עוסקים בג'יהאד. [...] צריך להשקיע מחשבה בפעילות צבאית שאינה קשורה נקודתית בנושא שחרור החטופים. מדובר בפעולות שיכאיבו מאוד לצד השני, ושהערבים ומנהיגיהם יבינו את ההקשר".

סאבטקסט

"השימוש בניסוח הצבאי 'הפרשה עלולה להימשך עוד ימים ארוכים' איננו רק הנמכת ציפיות – הוא גם מלמד על כך שמערכת הביטחון מגששת באפלה אחר קצה חוט", כותב אלכס פישמן בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "[...] הניסיון להחזיק שלושה חטופים חיים בגדה המערבית זהה לטיפוס על גג מפקדת השב"כ במרחב ירושלים מתוך הנחה שלא רואים אותך".

ב"מעריב" כותב רן אדליסט: "נכון לעכשיו מתנהל מצוד ענק בשיטת 'מסרק ברזל' של מעצרים המוניים וחיפושים מבית לבית. זהו סימן מובהק שלשב"כ אין מידע של ממש". יואב לימור כותב על הערכות דומות ב"ישראל היום", ואילו ב"הארץ" כותב עמוס הראל: "למרות הזהירות שמשדרים ראשי מערכת הביטחון בדבריהם באשר לגורלם של שלושת החטופים, נראה שאין הרבה מקום לאופטימיות".

ביקורת פוליטית

בעוד שב"ישראל היום" פותחים את העיתון בדיווח על סיפור חייהם של שלושת החטופים, נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח, ב"ידיעות אחרונות ו"הארץ" פותחים בדיווחים על החטיפה והמאמץ לאתר את החטופים.

"ידיעות אחרונות" דוחה את סיקור סיפורם האישי של החטופים עד לכפולת האמצע. את 15 העמודים שלפני כן מקדיש העיתון לסיקור חדשותי ודעתנות ביקורתית.

יובל דיסקין, אחד הטאלנטים העולים של "ידיעות אחרונות", מקבל הזדמנות לשטוח את דעתו בטור קצר המתפרסם בכפולה השנייה של העיתון. למעשה מדובר בעיבוד קל לשני סטטוסים שפירסם ראש השב"כ לשעבר בעמוד הפייסבוק שלו במהלך סוף-השבוע. דיסקין קורא ל"הפסקת שחרור מחבלים בעבור חיילים חטופים, או על הפסקת שחרור מחבלים במקום הקפאת הבנייה במהלך השיחות עם הפלסטינים". לטענתו, "שחרורים אלה הם המניע העיקרי לפיגועי חטיפה נוספים". דיסקין אינו מזכיר את השם המפורש "בנימין נתניהו", אך המסר ברור – נתניהו הוא ששיחרר מחבלים עבור גלעד שליט, הוא שהעדיף שחרור מחבלים נוספים על פני הקפאת בנייה.

הפרשן הוותיק שמעון שיפר ממשיך את הקו של דיסקין וטוען כי "ליבת המחלוקת, והביקורת הקשה שמופנית כלפי נתניהו, נובעת מהחלטותיו לשחרר מהכלא אלפי אסירים פלסטינים בתמורה לשחרור חיליים חטופים ושבויים". לטענתו, נתניהו "נתן במו ידיו זריקת עידוד רצינית לארגוני הטרור לנסות לחטוף ישראלים נוספים, חיילים ואזרחים. הוא סימן להם את הדרך להצלחה".

הביקורת שמטיח היום "ידיעות אחרונות" בנתניהו אגב עסקת שחרורו של גלעד שליט יכולה להיות מופנית באותה המידה כלפי העיתון עצמו. "ידיעות אחרונות" היה כלי התקשורת המוביל והקולני ביותר במסע הלחצים הציבורי לקיומה של עסקת החילופין.

מעל דפי "מעריב" מצטרף בן כספית למבקרי ראש הממשלה ומעלה טענות דומות. "היתה לו הזדמנות היסטורית להותיר מורשת", הוא כותב על נתניהו. "הוא יכול היה לאפס בחזרה את השעון ולהחזיר את השפיות. הוא קיבל מאהוד אולמרט את המפתחות, אחרי שאולמרט – ראש הממשלה השמאלן ביותר שהיה כאן – סירב לחתום על עסקת שליט וקבע שאסור לתת את ההישג הזה לחמאס. נתניהו המשיך מהמקום שבו אולמרט הפסיק, הצהיר הצהרות גדולות וחידד עקרונות ישנים, עד שקרס ונכנע. [...] האיש שחינך את העולם לא לנהל מו"מ עם טרור נכנע לטרור ללא תנאי".

ב"הארץ" תוקפים את נתניהו משמאל, בין היתר על כך שדווקא לא שיחרר די אסירים פלסטינים.

אמיר אורן מזכיר כי נתניהו השתמט משחרור הקבוצה הרביעית והאחרונה של האסירים, בניגוד להתחייבותו בפני ג'ון קרי ומחמוד עבאס. בהמשך טוען אורן כי האחריות לגורלם של הנערים ("הנעדרים", כותב אורן, לא "החטופים") מוטלת על נתניהו והשר נפתלי בנט, על רקע אישור ממשלת ישראל את הצעת החוק של בנט נגד שחרור רוצחים בעסקת חליפין. "הם יצאו להבהיר לארגוני הטרור ולחוליות עצמאיות שישראל תדלג על שלבי ההידברות", הוא כותב. "[...] הידברות זו והקצאת זמן עד לביצוע אולטימטום (באנטבה ובחטיפת וקסמן) הן שאיפשרו לאסוף מודיעין, לתכנן ולבצע פעולות חילוץ, שאמנם הצלחתן אינה מובטחת".

במדור הדעות של העיתון כותב גדעון לוי כי ישראל "הזמינה" את החטיפה כיוון שסירבה לשחרר אסירים פלסטינים והתעלמה ממחאת העצירים המינהליים. מחברו האלמוני של מאמר המערכת בעיתון מעלה טיעון דומה, ותוהה: "האם הכבדת היד הישראלית והכוונה לפגוע בצלם האנוש של שובתי הרעב ולמנוע שחרורים עתידיים עודדו את החוטפים?".

"מבחינת השמאל הישראלי", כותב דרור אידר ב"ישראל היום", "הפלשתינים על שלל ארגוני הטרור והרצח שלהם משולים לילדים חסרי דעת. מאה שנה רוצחים בנו כי אנחנו מתנחלים. גם בתל-אביב. אבל תמיד יימצאו יהודים טובים שיחפשו תירוצים. הם לא זקוקים לתירוצים כדי לרצוח או לחטוף. ראו סביבנו כיצד הם עושים זאת דבר יום ביומו למאות ולאלפים מבני עמם. תרבות כזאת. לא טריטוריה, לא מדינה עצמאית, ולבטח לא למען שלום".

שתי מדינות לעם אחד

משתתפות במצעד הגאווה, 13.6.14 (צילום: הדס פרוש)

יונתן אוריך כותב ב"מקור ראשון" טור דעה על הנתק בין "תושבי מדינת תל-אביב", שהתעניינו בסוף-השבוע במצעד הגאווה ובתוכנית הטלוויזיה "האח הגדול", לבין יתר עם ישראל, ש"התכנס השבת בבתי-הכנסת ובכה על גורל בניו והמשיך בתפילות ובאמירת פרקי תהילים ובשיעורים שנמסרו בתנועות הנוער ובבתי המשפחות השונות בכל רחבי הארץ". המשפט הפרובוקטיבי של המאמר הוא: "חטופים? מעניין להומואים את התחת".

בשולי החטיפה

א. ב"ישראל היום" מצאו לנכון להקדיש ידיעה חדשותית לעובדה שבין המומחים שהוזמנו להביע דעתם באולפן החדשות של ערוץ 2 היה גם אל"מ (מיל') ארז וינר, שנעצר לאחרונה בעקבות מעורבותו בפרשת הרפז. מאיה כהן מביאה תגובה מפי "גורם בכיר בחברת החדשות", שאמר: "רוני דניאל בחו"ל, ולגיטימי להביא את וינר לאולפן, שכן עומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הורשע".

ב. בן כספית כותב בטעות ב"מעריב": "שמונה שנים חלפו מאז הוחזר 'הפרס הגדול', גלעד שליט, לבית הוריו במצפה-הילה תמורת 1,027 מחבלים, חלק גדול מהם רוצחים כבדים". בפועל, חלפו שמונה שנים מחטיפתו ושלוש שנים מהחזרתו.

ג. טורי ביקורת הטלוויזיה מוקדשים בין היתר לפטפטת חסרת המשמעות של המומחים בכל האולפנים. איתן הבר כותב ב"ידיעות אחרונות": "לנגד עיני ניצבת גם היום, כמעט 20 שנים אחרי, על מסך הטלוויזיה ומול המוני בית ישראל, תמונתו של עיתונאי בכיר שבבכירים, שמסביר בידענות רבה ובשטף מעורר השתאות את ענייני הטרור היוצא מעזה, כאשר לצערנו הרב, באותם רגעים, מול הטלוויזיה, ניסחנו לעם ישראל את ההודעה על כשלון פעולת החילוץ של נחשון וקסמן ז"ל. בתוך דקות ספורות הופיע אותו פרשן בהסברים מה קרה ומה יקרה עכשיו".

יתר חדשות היום

א. כתבת "ידיעות אחרונות" אורלי אזולאי נשלחה לאוהיו כדי לשוחח עם אמם של שני ילדים שנרצחו בשבוע שעבר בידי אביהם. בשל הנסיבות, הידיעה תופסת עמוד אחד בלבד בעומק העיתון.

"ידיעות אחרונות", 15.6.14

ב. על אף ש-20 מ-32 עמודי קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" תפוסים בסיקור חטיפת הנערים מגוש-עציון, בכל זאת הוחלט להקדיש מחצית העמוד להדפסת תצלום גדול של שר החוץ אביגדור ליברמן בלבוש מסורתי של תושבי חוף-השנהב.

ג. ב"דה-מרקר" מדווח צבי זרחיה כי חבר-הכנסת והעיתונאי לשעבר מיקי רוזנטל מעריך את הונו האישי, כולל הדירה בגבעתיים שבה הוא מתגורר, בכ-7 מיליון שקל.

ענייני תקשורת

עמוד השער וכמה עמודים פנימיים מהמוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מופקעים הבוקר לטובת סיכום מיזם "המורה של המדינה", שנערך על-ידי העיתון ואתרו ynet, בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים.

"הכל יש במעמד המביך הזה: הון, שלטון, יד רוחצת יד וחקירות משטרה", כתבה לפני ימים אחדים טלי חרותי-סובר ב"דה-מרקר". "התחרות שנקראת 'המורה של המדינה' – שם שאמור לפנות לכלל המורים בישראל – היא בעצם יוזמה מסחרית שמתקיימת כבר שש שנים על-ידי הסתדרות המורים, שמשקיעה בתחרות חצי מיליון שקלים בכל שנה מכספי המסים ודמי החבר. ארגון המורים, הכולל כ-60 אלף מורי תיכונים, אינו שותף במימון או בבחירת המורים. לצד הסתדרות המורים, גם מפעל הפיס מממן – בסכום שאותו הארגון מסרב לחשוף – בתחרות, שאותה הוא מכנה 'מיזם לאומי'".

בכפולת האמצע של המוסף, וכן בשער האחורי שלו, מתפרסמות מודעות מטעם מפעל הפיס. בין הידיעות המדווחות על המורים שזכו במיזם אפשר למצוא טורים מאת אלוף (מיל') עוזי דיין, יו"ר מפעל הפיס ומזכ"ל הסתדרות המורים בישראל יוסי וסרמן. רק לפני ימים אחדים המליצה המשטרה להעמיד את וסרמן לדין, בחשד למרמה והפרת אמונים.

יוסי וסרמן. טקס "המורה של המדינה", 12.6.14 (צילום מסך מתוך שידור הטקס ב-ynet)

"המרוויחים הגדולים מהיוזמה המסחרית הזאת הם ככל הנראה 'ידיעות אחרונות' והאתר ynet, שלכאורה שותפים בתחרות, אך מעשית מקבלים סכומי כסף גדולים עבור הפרסום שלה", הוסיפה חרותי-סובר. "בדיקת רשימת המורים הזוכים במשך השנים שבהם מתקיים האירוע מגלה שרוב ה'מורים של המדינה' שייכים דווקא להסתדרות המורים, ולא לארגון המורים. בשנים מסוימות עמד היחס על 5 לאחד".