ביום הזיכרון לחללי צה"ל שקק ynet תוצרים של עיתונאים עמלנים. הידיעות זרמו בכל אגפי האתר: דיווחים על טקסי הזיכרון, ציטוטי הקלישאות של ראשי המדינה, כתבות על משפחות שכולות ואפילו, רחמנא ליצלן, דיווח על סתם אירועים חדשותיים. גם במדור הספורט לא שבתו ממלאכה לרגל האבל הלאומי. נדב צנציפר דיווח שברק יצחקי הוא היחיד שמקבל מענק אליפות, שמעון אלבז גילה שקריית-שמונה תמכור את שיר צדק בסיום העונה, וידיעה אחרת סיפקה את כל התרחישים באשר לזוכה באליפות הליגה הספרדית.
והיתה ידיעה נוספת, הידיעה שדומה שאי-אפשר בלעדיה בימי אבל לאומי, ונועדה לאגף מימין את גיבושוני הזיכרון הקולקטיביים: בתפקיד השעיר לעזאזל התורן, שבלעדיו יום זיכרון אינו שלם, לוהק הפעם הטניסאי אמיר וינטראוב, ששומו שמים והאזיני רשת, שיחק ביום הזיכרון! ספק אם ynet היה מקדיש שורה ורבע למשחקו של וינטראוב, שניצח בטורניר נידח בדרום-קוריאה, אלמלא נזכר אחד העורכים במשמרת שטרם מולאה המשבצת השחורה ההכרחית בתפרחת דיווחי היום הקונסנזואלי.
ynet מעלה טניסאי על המוקד
ובכן, מתברר שאין זה מיותר להזכיר: הטניס עבור וינטראוב הוא מקצוע. הוא עובד בו מדי יום – באימונים, במשחקים, בנסיעות ובטיפולים. ממש כמו עורכי וכתבי ynet, שעושים את מלאכתם יומם וליל כדי להצדיק את משכורתם ותארם. יום הזיכרון אינו יום מנוחה הקבוע בחוק, אפילו לא שבתון מטעם המדינה. כתבי הספורט העבירו במהלכו גם חומרים שאינם קשורים ליום הזה, העורכים שיכתבו והעלו לאתר, המפרסמים למיניהם שילשלו מצלצלין מכיס לכיס, ועולם כמנהגו נהג אפילו ביום העצוב הזה.
גם עבור וינטראוב זה היה יום ככל הימים, כולל המשחק שנקבע לו בטורניר צ'לנג'ר. כששיחת הטלפון הגיעה אליו לאחר סיום המשחק והקול שמעבר לקו הזדהה כאיש ynet, יש להניח שעוד האמין לרגע שמישהו באתר ספורט בארץ מתעניין בנצחונו. הוא ודאי הופתע כשהבין שהוא נאשם במשהו. וינטראוב המנומס לא טרק את הטלפון לכתב הציני (והפלוני, מעניין למה) וענה באורך רוח שהוא מכבד את היום הזה ושהוא עצמו(!) מגיע ממשפחה שכולה, הסביר שהוא ביקש להזיז את המשחק ונענה בסירוב, ועם הגב לקיר נאלץ לספר שגם אמא שלו נתנה לו רשות לשחק.
אם היה קצת פחות מנומס, היה צריך להגיד לכתב האלמוני שיחפש עץ אחר לנענע. שעצם השאלה הזאת מבזה לא רק את הכתב עצמו, שפוסל במומו, אלא את האתר כולו, שמתנהל בימי זיכרון כנחום-תקום נטול בינה וכמלשינון נכלולי ועלוב. הצפירה, תודה לאל, נמשכת רק שתי דקות, וגם התחביב הלאומי ללכוד במצלמות את הפושעים שבוחרים להמשיך ללכת ברחובה של עיר מוכרח לעבור מן העולם. על אחת כמה וכמה שאר היום ראוי שיישאר בתחום חירויות הפרט. את תעודות ההכשר לפטריוטיות יש להשאיר בידי פוליטיקאים למיניהם, ולזרוק לעזאזל את הפינצטה שאיתה מקוששים טניסאי מקצה העולם רק כדי להשחיר את פניו לשווא.
מצד שורת הרווח הנקי, ב-ynet הרוויחו בגדול. אם היו מדווחים על הניצחון של וינטראוב בלבד, מה היה הסיכוי שלהם לקבל כ-100 תגובות?
חשיפה כפולה
באתר ערוץ הספורט החליטו לא לספור יותר אף כלי תקשורת. תחת הקו של אני ואפסי עוד הם הקדימו לאחרונה את המלה "חשיפה" לתוכן עצמו. אלא שלפחות בשני מקרים לאחרונה המושג הזה היה ריק ממשמעות.
ערוץ הספורט חושף (1)
ב-22.4.14 בישר רועי גלדסטון ב"חשיפה" שדייוויד בלו מתכוון לפרוש סופית ממשחק, אלא שהידיעה הזו נחשפה ב-19.3.14 על-ידי אלי סהר ב"ישראל היום".
ערוץ הספורט חושף (2)
ב-6.5.14 שוב התגאתה ידיעה החתומה על-ידי גלדסטון ב"חשיפה" – משרד הפנים עובד על אזרוח של דאור פישר, אלא שגם כאן לא היתה לגאווה המקצועית שום אחיזה במציאות: הידיעה פורסמה ב-one על-ידי דובי פיק ב-21.3.14.
כל מי שמעורה בכדורסל ובפרסומים הקשורים בענף, ושהזיכרון שלו עדיין בתוקף לפחות לחודש, לא נפל מהכיסא למקרא החשיפות של אתר ערוץ הספורט.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il