בית-משפט השלום בירושלים דחה בשבוע שעבר תביעת דיבה שהגיש אריה שקד, לשעבר מנהל קול-ישראל, נגד חברת עגל-הזהב עיתונות בע"מ והעיתונאי יואב יצחק.
יואב יצחק בבית-המשפט העליון, 2010 (צילום ארכיון)
לפני למעלה מחמש שנים פירסם האתר שבבעלות יצחק, שנקרא אז NFC, רשימה מאת בועז מושקוביץ תחת הכותרת "מכתב למוטי שקלאר". רשימתו של מושקוביץ נפתחה במלים: "נכבדי, לאחרונה התבשרנו על-ידי האגודה לדעת שאתה מתכוון לקדם לתפקיד מנהל מחלקת החדשות של קול-ישראל את אריה שקד, אשר נתפס בקבלת שכר עודף על-ידי רישום מנופח של שעות עבודה ועקב כך היה אמור להינזף. במקום הנזיפה מקבל אריה שקד קידום – אילו הדברים ברשות השידור היו מתנהלים אחרת, ניתן היה לומר שהדבר תמוה... ברם, אין מקום להפתעה".
בעקבות הפרסום הגיש שקד באמצעות עו"ד יגאל חברוני תביעה בסך 117 אלף שקל נגד מושקוביץ, נגד החברה המוציאה את האתר לאור ונגד יצחק, בעל השליטה בחברה ועורכו הראשי של האתר. שקד טען כי הפרסום הוא דיבתי וכוזב.
בין היתר טען שקד כי לא רק שלא נתפס בקבלת שכר עודף על-ידי רישום מנופח של שעות עבודה, אלא אף הגיש תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בגין שעות עבודה שלא שולמו לו, ובעקבות זאת קיבל את מלוא שעות העבודה שנתבעו. לאחר פתיחת ההליך המשפטי מת מושקוביץ ונמחק מכתב התביעה. יחד עם זאת, שקד המשיך בהליך מול יצחק וחברת עגל-הזהב בע"מ.
הנתבעים, שיוצגו על-ידי יואב יצחק עצמו, טענו כי מושקוביץ לא היה עיתונאי שעבד עבורם אלא בלוגר, ועל כן כל האחריות לבלוג שניהל באתר היא שלו בלבד. לטענתם, הכרה באחריותם על תוכני הבלוג תפגע בזרימת המידע החופשי באינטרנט. מעבר לכך נטען כי הפרסום היה נכון לעתו ונעשה לאור מכתב שכתב ממונה בכיר בנציבות שירות המדינה על שקד ובו הומלץ לנזוף בו משום שדיווח על שעות עבודה במשרד, בעוד שבפועל ביצע אותם בביתו.
לפי השופטת שירלי רנר, המאמר שכתב מושקוביץ אכן הוציא דיבתו של שקד. בבואה לבחון האם הגנת אמת-דיברתי עומדת למפרסמים קובעת השופטת רנר כי אינה יכולה לקבל טענה זו. "אין כל ראיה לכך שהתובע לא ביצע את שעות העבודה עליהן דיווח", כתבה. "התובע אף קיבל את השכר עבור שעות אלו במלואו בעקבות תביעה שהגיש. עובדות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הפרסום נשוא התביעה, ממנו עולה כי התובע דיווח על שעות עבודה אותן לא ביצע וקיבל שכר בגינן".
יחד עם זאת, קיבלה השופטת את טענת הנתבעים כי אין להטיל עליהם אחריות בגין פרסום לשון הרע של בלוגר הפועל באתרם על סמך סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע, שקובע: "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית יישא גם האחראי לאמצעי התקשורת".
"מרכז הכובד הוא בשאלת המדיניות האם יש מקום להטלת אחריות על בעלי ועורכי אתרי אינטרנט בדומה לזו המוטלת על עורך ומו"ל של עיתון", כתבה השופטת רנר. "ודוק. השאלה איננה האחריות הישירה של המפרסם, שכן לעניין זה מהווה הפרסום באינטרנט פרסום לצורך הטלת אחריות מכוח חוק איסור לשון הרע. השאלה עניינה האחריות הנוספת של הגורם האחראי ובעל השליטה על האתר בו נעשה הפרסום".
השופטת רנר מדגישה כי לא ברור אם הציבור מייחס לאתרי עיתונות מקוונים אותה מידת אמינות המיוחסת לעיתונות המודפסת, אך מציינת כי האתר של יצחק רואה את עצמו כמתחרה באתרי התוכן הגדולים של העיתונים המודפסים.
לפי השופטת רנר, "גם בהנחה כי חלקים מהאתר הם בבחינת 'עיתון' במשמעות סעיף 11 לחוק, לא הובאו במסגרת ההליך שבפני כל נתונים לגבי תהליך קליטה וסינון של בלוגים במסגרת האתר. האם יש לראותם כחלק מהעיתון אם לאו. כשמדובר באתר אינטרנט, להבדיל מעיתון מודפס, אין הוא בהכרח עשוי מקשה אחת. עשויים להיות חלקים שהינם בגדר 'עיתון' במשמעות סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, וחלקים שאינם כאלו ויש לראותם כבמה חופשית להבעת דעות, 'כיכר העיר הווירטואלית' [...] בתיק שבפני לא הובאו כאמור כל נתונים ככל הנוגע למעמד הבלוג, הליך הסינון והעריכה לגביו וכדו'. בנסיבות אלו אין בידי לקבוע אם הבלוג במסגרתו נעשה הפרסום נשוא התביעה היה חלק מעיתון אם לאו".
משום כך החליטה השופטת רנר לדחות את התביעה. לא נקבעו הוצאות.
ת"א 2713-07