מסע יחסי-הציבור הישראלי שנולד בעקבות השתלטות כוחות צה"ל על ספינה נושאת נשק איראני בדרכה לעזה בא אתמול לסיומו בנמל אילת, עם הצגת הנשק לראווה.
"כחלק ממסע ההסברה, לשכת רה"מ חכרה מטוס שבו הטיסה ממרכז הארץ 50 עיתונאים מהתקשורת הזרה לסקר את האירוע", מדווח מאיר תורג'מן ב"ידיעות אחרונות". "הצגת מצבור הנשק שנתפס היתה תצוגת תכלית של מערכת הביטחון וההסברה הישראלית", כותבת לילך שובל ב"ישראל היום", אך בהמשך מציינת כי "הצגת התחמושת קיבלה תהודה מועטה בארה"ב". בטורו שב"הארץ" מבקש עמוס הראל להפריד בין חלקה של מערכת הביטחון לחלקה של מערכת ההסברה.
"בתוך המטה הכללי מתרבים הקולות הסבורים שגם הצבא הפריז, והיה עליו לרסן את הפרסומים היזומים בכלי התקשורת אחרי יירוט הספינה עוד בשלב מוקדם יותר", כותב הראל. "קצינים בכירים אמרו בימים האחרונים ל'הארץ' שהמבצע, שצה"ל כינה בשם 'חשיפה מלאה', היה 'הצלחה מודיעינית ומבצעית יפה, אבל מה ששווק לציבור ולתקשורת, ככל שהתרחקנו מהפעולה עצמה, נופח מעבר לפרופורציה הרצויה'. הרושם הזה התחזק אתמול, כשהעניינים עברו סופית מידי צה"ל ללשכת נתניהו".
בהמשך הטור מוסיף הראל: "ישראל מתאמצת מאוד לבדל את עצמה מהתרבות הפוליטית במדינות השכנות. לאורחים מבחוץ, טקס ממלכתי על רקע ספינות חיל הים המתנדנדות על הגלים לא בהכרח סייע לחדד את ההבדלים הללו".
תצוגת נשק שנתפס באונייה קלוס-סי, נמל אילת, 10.3.14 (צילום: יהודה בן-יפתח)
"אני מוכן לקבל את הביקורת על עודף הסיקור שכלי התקשורת האלקטרוניים העתירו עלינו", כותב דרור אידר ב"ישראל היום" (ודוק: אידר כותב על עודף הסיקור, לא על עודף השיווק). "עם זאת, איני זוכר שמישהו מחבורת הנרגנים התלונן על שטיפת המוח בזמן הסכמי אוסלו או ההתנתקות. כשהבליץ התקשורתי שירת את מטרות החבורה – חורבן ההתיישבות וקריעת חלקים מארץ חיינו – היא הִינהנה בשביעות רצון ולא השמיעה קולות אחרים. עכשיו, כשהתמונות אינן משרתות את מגמת התבוסה הנפשית שהיא מבקשת להדביק בה אותנו – נשמעות זעקות שבר. אינכם חייבים לצפות".
בהמשך טורו מבקר אידר בחריפות את האופן שבו סיקר "ידיעות אחרונות" את תפיסת האונייה.
הבוקר, בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", מתפרסם טור נרחב מאת נחום ברנע, שנכח במסיבת העיתונאים באילת. ברנע מציג מצב ביש: חרף כל מאמצי נתניהו (וקצת באחריותו שלו), העולם אינו מאזין לאזהרותיו מפני איראן. "באין תכלית", כותב ברנע, "מנאום לנאום הוא [נתניהו] הופך ליותר ויותר שטייניץ. חופר וחופר, טוחן וטוחן, צודק וצודק, והצדק מסרב להופיע".
למרות הביקורת המצוטטת לעיל, "ידיעות אחרונות" מתייחס הבוקר לראש הממשלה נתניהו בכבוד. התצלום בלב עמוד השער נראה כאילו נלקח היישר ממחסני מטה ההסברה של לשכת נתניהו, וטור הפרשנות הביקורתי יותר, זה שנכתב על-ידי שמעון שיפר, נדחק למדור הדעות.
המשחק הכאילו הוגן
בטור ביקורת הטלוויזיה של "ישראל היום" מקדיש אהרון לפידות, ברגיל סגן עורך העיתון ולעתים גם ממלא-מקום מבקרת הטלוויזיה הקבועה, כמה מלים על מה שהוא מכנה "קללת המרכאות":
תפקידן הבזוי ביותר של המרכאות הוא להרחיק את עדותו של הכותב; כלומר כתבתי – אבל התייחסו לזה ב'כבדהו וחשדהו'. זה לא סתם ציטוט. לציטוט יאה להוסיף מרכאות, אלא שתפקידן של המרכאות כאן הוא הטלת ספק במהימנות הדברים; יש קריצה, ציניות, תקראו את זה, כמו שאומרים האמריקנים, עם גרגיר של מלח. המרכאות מעבירות מסר ברור: אנחנו, הכותב והקוראים, הרי יודעים את האמת, אבל נאלצים לשחק את המשחק הכאילו הוגן."כל הכיסוי הבינלאומי של תפיסת הקלוס-סי עמד בצל המרכאות הללו. אליבא ד-BBC ,CNN ועוד ערוצים, על הספינה 'האיראנית' היו 'טילים' שהיו מיועדים ל'חמאס'. לא אמרנו כלום, רק ציטטנו 'דוברים צבאיים ישראלים'. גם הכיסוי הישראלי נדבק בקללת המרכאות. החל מהפשיטה שעיתויה הועמד בספק כ'מבצע יחצני של רוה"מ לטובת ביקורו באמריקה'. עבור דרך 'מה כבר משנים 40 טילים כש-200 אלף טילים מאיימים על ישראל', וכלה בכיסוי מסיבת העיתונאים, שהצטיין בציניות גלויה: 'בשביל מה נחוץ הפסטיבל הזה'. אני משוכנע שכל אחד מטובי שדרינו היה מעדיף שרקטה איראנית תיפול על ראשו, ורק שלא ייאלץ לצפות בפסטיבל".
החלק האחרון בטקסט של לפידות מדביק באופן שגוי את התקשורת הישראלית ב"קללת המרכאות". בניגוד למה שכותב סגן עורך "ישראל היום", טענות כמו אלו שהוא שם בפי אנשי תקשורת ישראלים בין מרכאות לא פורסמו במקור בין מרכאות ובוודאי לא נועדו לרמוז כי יש לקרוא אותן עם גרגר של מלח. ההפך הוא הנכון. חבל שסגן עורך של העיתון הנפוץ ביותר בישראל נכשל במבחן פשוט של הבנת הנקרא.
אהרון לפידות (צילום: "העין השביעית")
אין להבין מכך שהעיתונות הישראלית נקייה מ"קללת המרכאות". קללת המרכאות הפרטית של "ישראל היום" היא המחויבות לפרסם באופן קבוע כותרות ראשיות בין מרכאות, המצטטות את ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעתים אפילו לא בשמו. אולם לא אחת עושים עיתונאים ישראלים שימוש במרכאות לערעור האמינות של דיווחים על אירועים שאינם נוחים לישראל. הנה כך, לדוגמה, מנוסחת הבוקר ב"ידיעות אחרונות" כותרת על תקרית שאירעה אתמול במוסף הגבול שבגשר אלנבי: "זעם בירדן: 'ישראל הרגה שופט'".
לפי הידיעה, מאת סמדר פרי, ישראל אכן הרגה שופט. כלומר, חייל צה"ל ירה אתמול והרג את ראאד זועייתר, פלסטיני אזרח ירדן שמכהן כשופט. אם כך, מדוע למקם את הטענה הזו בין מרכאות? רק כדי להטעות את הקוראים ולגרום להם לפקפק בה. מדוע הכותרת מדגישה את הזעם של הירדנים ולא את ההרג של השופט? כדי להדגיש כי הירדנים הם התוקפנים, לא ישראל. זו גם הסיבה שלצד הכותרת מתפרסם תצלום של שריפת דגל ישראל, ולא, נניח, תצלום של גופת הירדני.
בכותרת המשנה של הידיעה בולטת היעדרותן של מרכאות. "שופט שלום ירדני נורה ונהרג במסוף אלנבי לאחר שניסה לחנוק חייל ולחטוף את נשקו", נכתב כעובדה גמורה. בידיעה עצמה מדווח כי "מתחקיר שערך צה"ל עולה כי אחד הנוסעים [...] התנפל על חייל צה"ל וניסה לחנוק אותו ולחטוף את נשקו. כשהחייל הרגיש שחייו נמצאים בסכנה, הוא פתח באש לעבר התוקף והרג אותו". אפשר שזה מה שאכן התרחש, אולם בשלב זה ראוי היה להבהיר גם בכותרת המשנה כי מדובר בגרסה של צד אחד בתקרית – צה"ל. הגרסה של הצד האחר, אגב, כלל אינה מובאת בידיעה הקצרה שמתפרסמת ב"ידיעות אחרונות".
בשער "ישראל היום" מופיעה הפניה לידיעה על התקרית אמש במעבר אלנבי, אם כי גם כאן הכותרת מדגישה את התגובה (זעם בירדן) ולא את המעשה. לידיעה עצמה נבחרה כותרת פסיבית למחצה: "שופט ירדני נהרג במסוף אלנבי – מהומות בעמאן". כיצד נהרג? נהרג ודי. עם זאת, בעיתון מקפידים שלא לקבל את גרסת צה"ל לאירוע כאמת מוכחת. דניאל סיריוטי ולילך שובל מדווחים כי "אזרח ירדן נהרג לאחר שכנראה ניסה לחטוף נשק מחייל צה"ל", ובכותרת המשנה לידיעה מובהר באופן ראוי כי זו גרסת צה"ל.
את הדיווח הנרחב והמעמיק ביותר ניתן למצוא ב"הארץ" (ג'קי חורי, ברק רביד, חיים לוינסון וגילי כהן). הכותרת עובדתית ובלתי מתחכמת: "שופט ירדני ממוצא פלסטיני נורה למוות בידי חיילים במעבר אלנבי". בדיווח עצמו מופיעים פרטים על נסיבות האירוע: "מתחקור עדי הראייה במקום עולה כי זעיתר נורה למוות לאחר שניסה לקחת מהחיילים מוט עם מראה המשמש לבידוק תחתית האוטובוס – ולתקוף אותם". עוד מדווח בידיעה כי מצלמות האבטחה במעבר אלנבי לא פעלו בזמן האירוע וכי בני משפחתו של ההרוג מפקפקים בגרסה הצבאית.
עושים לביתם
א. המגזין היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", מחזיק הבוקר 24 עמודים. עמוד אחד מוקדש לשער, שני עמודים מוקדשים למדריך שידורי הטלוויזיה וסרטי הקולנוע, שני עמודים מוקדשים למדור החידונים והשעשועים, ושלושה עמודים תפוסים על-ידי מודעות. עורך "24 שעות", מאיר אברג'יל, נותר עם 16 עמודים. לא רע בכלל עבור מגזין יומי של עיתון מודפס באמצע השבוע, לנוכח מצבה של העיתונות המודפסת.
אולם בפועל מספר העמודים העומדים לרשות העורך נמוך יותר, בשל מחויבויות מסחריות ושיתופי פעולה של העיתון עם שלל גורמים חיצוניים. עמוד אחד במוסף מוקדש למיזם "גיבורי הסביבה" שעורך העיתון בשיתוף קק"ל. עמוד אחר מוקדש למיזם "חיים בריאים", שרואה אור בשיתוף פעולה עם חברת אוסם. בכפולה הפותחת מוקדש כרגיל טור צד לפינה בחסות הקרן-לידידות.
גם בין העמודים הנראים חופשיים מכבלי ההסכמים המסחריים מתפרסם תוכן שמקורו בארגונים חיצוניים. עמוד אחד מוקדש לתחרות מדע שנערכת בחסות משרד החינוך וחברת אינטל, עמוד אחר מסקר אירוע שעורך הערב ארגון ידידי צה"ל בארה"ב, וכפולת עמודים מוקדשת למיזם צילומים שנערך במרכז על-שם מיטשל לאזרחים ותיקים בתל-אביב.
בניכוי מדורי התוכן הקבועים (רכילות, חדשות הבידור, ידיעות מטופשות מהעולם וכו'), נותרנו עם ארבעה עמודים. שניים מהם (עמודים 4–5) מוקדשים לכתבה מאת ראובן וייס, המעניקה הד לטענות בני משפחת ז'ורבינסקי נגד צה"ל, שמסרב זה שלוש שנים להציג בפניהם את תחקיר האירוע שבו מת אבי המשפחה דמיטרי. כדי שאפשר יהיה להדפיס שני עמודים כאלו, כך נראה, יש צורך בעוד כ-20 העמודים שמסביב.
ב. אחרי המאמר שנראה כפרסומת ושלל האייטמים החדשותיים ששובצו ב"גלובס" בשבועות האחרונים ועסקו במועצה המקומית נאות-חובב, מתקרב סוף-סוף מועד פתיחת ועידת הנדל"ן של העיתון בחסות (בין היתר) המועצה. אמש, יומיים לפני פתיחת הוועידה, קיבלו מנויי "גלובס" מוסף פרסומי בן 40 עמודים שכולו נאות-חובב.
בשולי החדשות
א. היום ייערכו בחירות חוזרות לראשות עיריית בית-שמש. העיתונות החרדית מדווחת על האירוע בכותרות הראשיות תוך קריאה לגיוס כללי. בעיתונות החילונית מתפרסים דיווחים קצרים בעמודים הפנימיים.
ב. הכותרת הראשית של "גלובס" הוקדשה אמש לנושא צרכני: "רכישות הישראלים באינטרנט: כ-4 מיליארד שקל". בטור שפורסם בשער העיתון קרא סגן העורך אלי ציפורי לקוראים לנצל את היתרונות שבהזמנת מוצרים מחו"ל באינטרנט. "בכל התנסות חדשה, יש גם שכר לימוד. שלמו אותו, התגברו עליו, שברו את המחסום הפסיכולוגי", כתב ציפורי. "הכוח שנמצא בידיים שלכם הוא הכוח להעניש את כל מי שמצפצף עליכם ומוכר לכם מוצרים במחירים מנופחים".
בעומק "גלובס" התפרסמה כתבה מתורגמת מה"פייננשל טיימס" תחת הכותרת "אי בהזדמנות". "מאז המשבר הפיננסי, המחירים שנדרשים תמורת איים פרטיים שאפשר להתגורר בהם חזרו לרמות ההגיוניות של לפני 2003", נכתב בכותרת המשנה. "הריגוש של קניית אי פרטי מחלחל למעמדות הנמוכים", נכתב בכיתוב התצלום, וכן בידיעה עצמה.
מהם "המעמדות הנמוכים"? לא המעמד הראשון עד החמישי, גם לא המעמד השישי עד התשיעי. למעשה, ספק אם לרבים מבני המעמד העליון בישראל יש יכולת לרכוש אי פרטי, גם אם מחירו חזר "לרמות ההגיוניות של לפני 2003". לפי הכתבה עצמה, "איים פרטיים אינם עניין לחלושי לב וכיס". עלות האי הזול ביותר יכולה אמנם לעמוד על כ-50 אלף דולר, אך לכך יש להוסיף עלות פיתוח, תחזוקה וכמובן תחבורה אל האי וממנו. סוכן תיווך איים שמצוטט בכתבה מציע "לשכור אי, עם התשתיות וצוות העובדים, ב-7,000 עד 150,000 דולר לשבוע". לדבריו, "לעתים זה זול יותר משהייה במלון". אולי כדאי לנסות לרכוש אי באינטרנט ובכך להימנע ממחירים מנופחים.
אגב, הביטוי האנגלי בכתבה המקורית לא היה "המעמדות הנמוכים" אלא "lesser mortals". כדאי להקפיד על תרגום מדויק, במיוחד כשהכתבה מתפרסמת במדינה שבה השכר החציוני עומד על פחות מ-7,000 שקל בחודש.
ענייני תקשורת
אילן גורן כותב ל"הארץ" על רשמיו מביקור באולפני ערוץ הטלוויזיה הפרו-קרמליני RT.
למנויי "מעריב" אין בינתיים יכולת להתרשם מהעיתון בגלגולו החדש, כעיתון ערב חינמי. הוא לא מגיע לבית המנוי ואינו מופיע באתר nrgמעריב.