משפטי התעמולה של ראש הממשלה בנימין נתניהו עוברים איתו מראיון לראיון. למעט הפתעות מעטות, המראיין יכול לדעת מראש מה יאמר. רבים מהמשפטים האלה, כך יוכח להלן, אינם מדויקים במקרה הטוב ושקריים במקרה הרע. המארחים, כך מסתבר, לא מגיעים מצוידים בעובדות, או לחלופין אינם משתמשים בהן בעת הראיון.

ב-12.1.99 התארח ראש הממשלה בתוכנית "משעל חם" (ערוץ 2, "רשת"). התוכנית החלה בטורו האישי של חיים הכט. הוא התמקד בכלכלת הבחירות, "הנרקחת בציניות מדוקדקת" כדבריו - הלוואות בתנאים שערורייתיים, דיור מסובסד לעולים, הטבות ל-17 יישובים ערביים ("מסאז' לערבים", כדברי הכט), כסף לחרדים ועוד. הכט השתמש בביטויים בוטים במיוחד כלפי ראש הממשלה: "הווזיר נתניהו", "פשע מאורגן" ועוד. במהלך דבריו של הכט והראיון כולו מילאו פניו של נתניהו פעמים רבות את המרקע כולו – "אקסטרים קלוז אפ" בשפת הטלוויזיה (אדם ברוך כתב במאמרו השבועי ב"מעריב" כי צילום כזה הוא בגדר חדירה לצנעת הפרט והוא מחייב את אישורו של המרואיין).

את המונולוג הארוך שלו בחר הכט לסיים בצורה הבאה: "אתה מקבל הערב, נסים, נתניהו שהשיל את השכפ"צ, הסיר את הכפפות. וכשפניו אל הקלפי, הבן-אדם לא לוקח שבויים. בטח לא מראיין עם מוניטין של קשיחות כמו שלך". "טוב!", ענה לו משעל, "אני אנסה". הקרב הטלוויזיוני החל.

"ערב טוב לך אדוני ראש הממשלה", פנה משעל לנתניהו, "ערב טוב", ענה נתניהו, "אפשר להגיב על ה...?" "בהמשך", ענה משעל. "לא, מה זאת אומרת בהמשך?", אמר נתניהו. "בהמשך, אני אתן לך להגיב", החזיר לו משעל, "אני רוצה להתחיל את הראיון". "לא, לא, לא", השיב נתניהו, "אתה תוכל להתחיל את הראיון, אבל אחרי גיבוב כזה...". "סליחה", רטן משעל. "סליחה", השיב נתניהו. "בוא נעשה סדר בדברים", אמר משעל, "אני אתן לך להגיב... אני המנחה. אתה האורח שלי ואני אתחיל בראיון ואתן לך להגיב!".

נתניהו ויתר. זה היה הקרב היחיד באותו ערב שמשעל ניצח בו. עורכי התוכנית החליטו לדחות את תשובת נתניהו לדבריו של הכט לסוף. בעידן הרייטינג, תוכניות הבידור מתחילות בגירוי ראשוני להפתעה שתגיע בהמשך. כך היה בתוכנית הזו. משעל הבטיח לקהל כמה פעמים שנתניהו יענה להאשמות של הכט בסוף התוכנית.

"אתה בעצם נכשלת", קבע משעל כשפנה שוב לנתניהו. "אתה קובע עמדה עיתונאית? עמדה פרטית?", שאל נתניהו. "אפילו לקיים ממשלה לא הצלחת יותר משנתיים וחצי ונפלת," חידד משעל. נתניהו החל לדקלם את סיסמאות הבחירות שלו: הוא המשיך את הסכם אוסלו, אך צמצם את פגעיו; הוא הפסיק את תחושת חוסר הביטחון האיומה שהיתה ברחובות ישראל; הוא צמצם את הנסיגות.

"אחד הדברים החשובים שעשיתי", אמר נתניהו, "הוא לסלק את משרד החוץ שהיה באוריינט-האוס". משעל התעלם לחלוטין מהנתון הזה, אשר בלשון המעטה איננו מדויק. בהמשך הראיון הדגיש נתניהו את העניין: "אני הפסקתי את זה [את ביקורי שרי החוץ באוריינט-האוס], הם לא באים יותר. אני הפסקתי את החלוקה של ירושלים". הוא גם חזר על הסיסמאות הללו בשני ראיונות נוספים – בתוכנית "פותחים שבוע" בערוץ השני ("מצאתי בירה פלסטינית חצויה") ובתוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון ("ממשלת העבודה לא מנעה את השימוש בירושלים כמשרד חוץ פלסטיני"). נתניהו חוזר על סיפורי האוריינט-האוס בכל פעם שמיקרופון פתוח לפניו. למרות זאת, שום מראיין לא הציג לפניו את העובדות האמיתיות.

אכן היתה ירידה במפגשי דיפלומטים רמי דרג באוריינט-האוס, החל מ-95'. ב-94' היו 43 מפגשים כאלה, וב-95' חמישים מפגשים. ב-96', ירד מספרם (עוד לפני כינון ממשלת נתניהו) ל-11 בלבד. מי שדאג לשינוי המגמה היה ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. ב-1 בנובמבר 95' הוא הצהיר כי לא יסבול עוד ביקורי בכירים באוריינט-האוס. הוא אמר כי מי שמתכוון לעשות זאת, מוטב שידיר רגליו מישראל. ארבעה ימים אחרי שהשמיע את הדברים הללו, נרצח. שמעון פרס, למרות שלא שינה את מדיניותו של רבין באופן רשמי, הבליג על חמישה ביקורים של שרי חוץ זרים באוריינט-האוס בין דצמבר 95' לפברואר 96'. פרס גם התקשה להסתיר את חוסר החשיבות שהוא מייחס לעניין הזה.

בתקופת נתניהו המשיך האוריינט-האוס להיות מרכז דיפלומטי. אורחים זרים רבים פוקדים אותו. כמעט כל הקונסולים הזרים מגיעים לשם כדי לקבל תדריכים. אמנם, לא ראשי מדינות ושרי חוץ, אבל בהחלט סגנים ומלווים - דרג הביקורים שפרס הסכים לו בדיוניו עם האיחוד האירופי. בכירים ברשות-הפלסטינית, כמו פייסל חוסייני וזיאד אבו-זיאד, טוענים כי לא חל שום שינוי ממשי בפעילות הדיפלומטית של האוריינט-האוס. כרמי גילון, בתוכנית "משחק השבת", אישר זאת. דובר משרד החוץ בירושלים מאשר כי ההחלטה הנחרצת להפסיק את הביקורים של ראשי המדינות ושרי החוץ היתה של הממשלה הקודמת ונמשכה על-ידי הממשלה הנוכחית.

זאת ועוד. נוח לנתניהו להשתמש בעניין האוריינט-האוס, כי באמת בתקופתו לא ביקרו בו שרי חוץ. אך האוריינט-האוס אינו הגורם היחיד שמבטא את חלוקתה של ירושלים. הביטחון המסכל הפלסטיני מעורב עמוקות במתרחש במזרח העיר. משפטים ובוררויות בקרב האוכלוסייה הערבית נעשים על-ידי גורמים של הרשות-הפלסטינית. גם מורים מהרשות-הפלסטינית מעורבים היטב במערכת החינוך המזרח ירושלמית. פרסומים בעיתונים חייבים לעבור את אישור משרד ההסברה הפלסטיני. ואלה רק מקצת הדוגמאות.

כל הנתונים הללו ידועים היטב לנתניהו. למרות זאת, משעל לא עימת אותו איתם. הוא בחר לקטוע את דבריו בקביעה הכללית: "אבל נכשלת; הממשלה התפרקה". מנקודה זו, היה לנתניהו נוח לתקוף בחזרה במישור האישי: "באת לראיין את עצמך, או לראיין אותי?", אמר וגרף מחיאות כפיים. משעל ניסה להשתיק את הקהל בלי הצלחה.

"אני הכנסתי את מושג ההדדיות", המשיך נתניהו בנאומו הטלוויזיוני, "אני בניתי בירושלים ובונה בירושלים, בדיוק כפי שהבטחתי".
גם בעניין זה המראיין לא בדק עם המרואיין את העובדות. במשך תקופה ארוכה השהה נתניהו את קבלת ההחלטה לבנות בהר-חומה - יוזמה שהחלה בתקופת ממשלת העבודה. רק כאשר לחץ אותו הימין בכנסת החליט על הקמת השכונה. בתחילת מרץ 97', לפני ביקורו אצל נשיא מצרים חוסני מובארכ, הורה לעכב את העבודות באתר. לאחר תקרית הדמים בנהריים קידם את הנושא. כעבור שלושה חודשים החליט שוב להפסיק את העבודות במקום, גם הפעם בנסיבות תיווכו של מובארכ במשא-ומתן. דוברו של ערפאת הודיע על ההסכמה הישראלית להפסיק את העבודות ונתניהו הכחיש. רק לקראת סוף כהונתו, כשהבחירות בפתח, הוצאו המכרזים והחל שלב השיווק.

נתניהו הוא שמנע את הבנייה בראס-אלעמוד, למרות שהשטח הוא בבעלות המיליונר היהודי ארווין מוסקוביץ. כשניסו אנשי עמותת "עטרת כהנים" להתנחל ברובע המוסלמי, דחק בהם נתניהו שיעזבו את המקום. בתקופת נתניהו נמשכה הבנייה בשכונות קיימות (כמו פסגת-זאב), אבל לא הופקע אפילו דונם אחד חדש.

המראיין שכח, בהקשר זה, להזכיר לנתניהו סיפור מביך מתקופתו כיו"ר האופוזיציה. הסיעות הערביות הגישו הצעת אי-אמון נגד ראש הממשלה יצחק רבין, עקב הכוונה להפקיע אדמות בירושלים. נתניהו הורה לאופוזיציה להצטרף להצבעת האי-אמון, כדי להפיל את הממשלה. כדי לבלום את הצעת האי-אמון נאלץ רבין לבטל את הפקעת הקרקעות. כך, לתקופת מה, בלם נתניהו את המשך הבנייה בירושלים.

"אז אולי באמת ייתכן שאתה הוא האויב של עצמך?", שאל משעל את נתניהו לאחר שציטט ממאמר של אמונה אלון. הגיגים מסוג זה, מיותר לציין, שומע נתניהו השכם וערב. ברור שאינו מתרגש מהם. את התשובה העביר נתניהו, כרגיל, למקום שנוח לו: "אני קורא את הדברים האלה, אז אמרו, אבל בוא...". "מה, זאת לא עובדה?", שאל משעל (והתשובה היא כמובן שלילית. עובדות אמורות להיות מבוססות על נתונים ולא על הגיג של פובלציסט). "בוודאי שלא", השיב נתניהו, "הרי ברור לגמרי שאם לא הייתי עושה את הסכם וואי, הקואליציה היתה נשארת. אני התחייבתי ללכת בדרך השלום, אבל בדרך שמקפידה על הביטחון", נתניהו שב בקלות אל סיסמאותיו.

"העם החזק צריך מנהיג חזק, שיודע לעמוד מול ערפאת", אמר נתניהו, ומשעל שאל: "מול ערפאת - כן, אבל היחסים האישיים שלך בתוך הממשלה לא... זו עובדה. נו, מה אתה רוצה שנדבר על ערפאת?" מתגובתו של משעל מתקבל הרושם כי על ההצלחות המדיניות של נתניהו אין מה להתווכח; כל שאפשר לעשות הוא להציב לו מארבים בתחום יחסיו עם אנשים.

אך גם במישור הזה המראיין לא עימת את נתניהו עם העובדות. כשראש הממשלה פישט את פרישת מרידור ובגין ואמר שהראשון הלך שמאלה והשני ימינה, הוא לא הועמד על טעותו. מרידור לא עזב את הממשלה על רקע חילוקי דעות מדיניים, אף שהיו כאלה. הוא עזב את הממשלה כיוון שלא קיבל גיבוי מראש הממשלה. הקש ששבר את גב הגמל היה תמיכתו של נתניהו במדיניותו של נגיד בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל, שאליה התנגד מרידור.

השאלה המדינית הראשונה וכמעט היחידה שהציב משעל לנתניהו היתה זאת: "אם אנחנו מדברים על העניין המדיני, הרי לשם אתה תמיד רוצה ללכת, כי זה הכי קל. הסכם וואי תקוע; ישראל מבודדת; שר החוץ שלה - הדלתות נסגרות בפניו; אתה לא מצליח להגיע לוושינגטון ערב בחירות. אז אילו הישגים מדיניים אתה רואה?" רצף השאלות הכלליות הזה אִפשר לנתניהו לחזור שוב לסיסמאותיו, שכללו נתונים לא נכונים.

"הסכם וואי תקוע", אמר נתניהו, "כי ערפאת לא מקיים את חלקו בהסכם. ערפאת מגבה אלימות, מסית, מודיע שהוא בעצם החליט באופן חד-צדדי על הקמת מדינה פלסטינית וירושלים כבירת פלסטין. זה בניגוד לכל ההסכמים שחתמנו עליהם - וואי, חברון ואוסלו, וכמובן שאני לא מוכן לעבור לסדר-היום. אתה מכיר את הכלל: יקיימו...". תגובתו של משעל נתנה תעודת אמינות לדבריו של ראש הממשלה. משעל: "אבל זה לא יעזור לערפאת. כל מה שהוא לא יעשה, הרי לא תקיים את ההסכם". אמירה זו אינה מבוססת על נתונים, אלא על פרשנות שיפוטית במיוחד - המשך לנימה התוקפנית של הראיון משולל העובדות. משעל לא בחר להשתמש אפילו בחלק מהעובדות הבאות, כדי להקשות על הטיעונים המדיניים של נתניהו:

▪  הטענה של נתניהו כי ישראל היא שעומדת בהתחייבויותיה, בניגוד לפלסטינים, לא עולה בקנה אחד עם הודעות הממשל האמריקאי - המוסכם על שני הצדדים כמתווך וכמי שאמון על המעקב אחר יישום ההסכם - בשלושת החודשים האחרונים. בסוף דצמבר 98' שיבחה ארצות-הברית את מאמצי הפלסטינים ליישם את הסכם וואי, ובו-בזמן הבהירה לישראל שעליה לקיים את הצד שלה בעסקה, ללא קשר לזעזועים הפוליטיים הפוקדים אותה. מגמה זו חזרה בכל ההודעות שלה: תשבוחות לפלסטינים על קיום המחויבויות שלהם ובקשה מישראל לקיים את חלקה. "הפלסטינים, ללא ספק, עבדו קשה כדי ליישם את ההתחייבויות הרבות שלהם במסגרת ההסכם", אמר דובר מחלקת המדינה, ג'יימס רובין, באחת ההודעות. ישראל, הדגישו בוושינגטון, היתה אמורה לבצע ב-18.12.98 את השלב השני בנסיגה, לפי לוח הזמנים של ההסכם.

▪  ב-21.12.98 החליטה הממשלה להשעות את יישום הסכם וואי, עד שהפלסטינים ימלאו חמישה תנאים שהציבה. התנאים הללו אינם כתובים בהסכם וואי. אלה שמופיעים בו - יושמו: המועצה המרכזית הפלסטינית וחברי המל"פ אישרו את ביטול האמנה הפלסטינית; הרשות-הפלסטינית אישרה צווים נגד הסתה ונגד נשק בלתי חוקי; שיתוף הפעולה הבטחוני התקיים.

▪  לעומת זאת, ישראל לא מילאה את ההתחייבות החד-צדדית היחידה שנדרשה ממנה בשלב השני: העברת חמישה אחוז משטח C (בשליטה ישראלית בלעדית) לשטח B (שליטה משותפת). ישראל מילאה רק את המחויבויות שלה לשלב הראשון של הסכם וואי. שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, לא נשאר עד סוף ישיבת הממשלה שקיבלה את ההחלטה הזו כי לא רצה להיות שותף לה.

▪  משעל גם יכול היה לעמת את נתניהו עם הדברים שיצאו מלשכת ראש הממשלה ב-22.12.98, כי "בתקופת בחירות אין תהליך שלום". היו גם פרסומים שבשיחה שניהל השר אריאל שרון עם חברי המשלחת האמריקאית, שהגיעה לארץ עם הנשיא קלינטון בדצמבר, הוא אמר שתהליך השלום יושעה לשישה חודשים בגלל מערכת הבחירות המתקרבת. מקור מוושינגטון אמר באותו יום לכתב המדיני של "הארץ", דוד מקובסקי, כי הממשל נזהר מלהטיל אשמה מפורשת על ישראל, למרות שהיא אחראית בעיניו על הקפאת ההסכם.

▪  ב-6.1.99 פרסם ה"וושינגטון טיימס" מאמר של שגריר ישראל בוושינגטון, זלמן שובל. המאמר היה חלק ממתקפת הסברה - שעליה החליט השר שרון - שהפלסטינים הם שמפירים את הסכם וואי. האמריקאים טענו בתוקף כי דבריו של שובל אינם נכונים, ואמרו כי הפלסטינים עבדו קשה כדי ליישם את ההתחייבויות הכלולות בהסכם. הם הדגישו ש"הישראלים עוד לא מילאו את חלקם בשלב השני של הסכם וואי".

המראיינים לא מבחינים במניפולציות של נתניהו בכל הקשור לאחוזי הנסיגות. בראיון בתוכנית "פוליטיקה" (הערוץ הראשון, 1.2.99) שאל המראיין יעקב אחימאיר את ראש הממשלה: "אתה הרי התנגדת לנסיגה של שתי ספרות? אמרת שזה יהיה מסוכן. איזה חוזק יש כאן, איזו עוצמה?"
נתניהו: "ואכן הבאנו לנסיגה לא של מרב השטח, כפי שהיה תחת מפלגת העבודה - וכך הפלסטינים ציפו - אלא להרבה פחות מזה. בסך-הכל, עד היום מסרנו שני אחוז ואני גם לא מוכן למסור שטח נוסף לערפאת, אלא אם כן הוא יבצע את ההתחייבויות הנוספות שלו בהסכם וואי".

אחימאיר לא הבחין בטאקטיקה של נתניהו, או מכל מקום לא העמיד את הצופה עליה. נתניהו משתמש בשני סרגלים שונים של גודל הנסיגות. כשהוא פונה לקהל מצביעיו מהימין (כפי שהוא עושה עכשיו), הוא מזכיר בפניהם את אחוזי הנסיגות משטח C (אזור בשליטה ישראלית מלאה) לשטח B (אזור בשליטה משותפת). לעומת זאת, כשהוא פונה לאמריקאים (כדי להמחיש את גודל ויתוריו), או לחלופין כשהוא מדבר על אחוזי הנסיגה שעליהם הסכימה ממשלת העבודה (כדי לנפח אותם), הוא כולל גם את אחוזי הנסיגה משטח B לשטח A (אזור בשליטה פלסטינית מלאה). לדוגמה, בתחילת 97' הופעל לחץ כבד מצד האמריקאים לנסיגה של שתי ספרות, במסגרת הפעימה הראשונה. נתניהו, כדי להראות לאמריקאים את גודל כוונותיו, החליט יחד עם הממשלה על נסיגה של תשעה אחוזים - חיבור של הנסיגה משטח C ל-B לזו שמשטח B ל-A . כך גם הוצגה הנסיגה בתקשורת - נסיגה של תשעה אחוזים. לעומת זאת, לקראת הסכם וואי, כולם דיברו על 13 אחוזים. בתחילה ישראל הסתייגה מהמספר, אך בסופו של דבר קיבלה אותו. המספר הזה, חשוב להדגיש, מציין אך ורק את הנסיגות שעל ישראל לבצע משטח C ל-B. נתניהו לא הזכיר בראיונותיו בתקשורת (ולמען האמת גם האמריקאים לא, כדי לא לפגוע בדעת הקהל הישראלית) את 14 האחוזים הנוספים שעל-פי ההסכם שהסתמן, יעברו משטח B ל-A.

דוד מקובסקי, הכתב המדיני של "הארץ", הזכיר באחת מכתבותיו באמצע אוקטובר 97' כיצד אמר נתניהו לממשלתו - כשהוזכרו אותם 14 אחוז נוספים, שאמורים לעבור משטח B לשטח A - "זה כבר שלהם" (14 אחוזי הנסיגה הללו). בניגוד למרץ 97', שטחים בשטח B נחשבו באותה תקופה, לפי משנתו הזמנית של נתניהו, לשטחים שכבר שייכים לרשות-הפלסטינית.

כשחזר ראש הממשלה מאחוזת וואי, הוא פתח במתקפת הסברה אל עבר הציבור הימני, ובמסגרתה טען פעמים רבות שממשלת העבודה התכוונה למסור 90 אחוזים מהשטח. מעבר לכך שהנתון הזה אינו נכון, ושנתניהו מסתמך בו על דברי הפלסטינים (דווקא בעניין זה הוא מאמין להם), גם כאן החליט נתניהו להשתמש בסרגל הנסיגות, שמאחד את הנסיגות משטח B ל-A ואת אלה משטח C ל-B.

לעומת זאת, שני האחוזים הבודדים שנתניהו דיבר עליהם בתוכניתו של אחימאיר הם אלה שעברו משטח C ל-B. בתקופת הבחירות בחר נתניהו לא להזכיר את שבעת האחוזים הנוספים שעברו בתקופתו מ-B ל-A.
דוד מקובסקי: "למעשה אפשר לומר שנסיגה מ-B ל-A היא הרבה יותר משמעותית. המשמעות של נסיגה כזאת היא שלצה"ל לא תהיה דריסת רגל באזורים האלה והפלסטינים יוכלו לעשות מה שהם רוצים".

סילוף העובדות על-ידי ראש הממשלה לא קיבל מענה מנסים משעל, גם כשנתניהו טען כי מצע מפלגת העבודה מסכים למדינה פלסטינית - עובדה לא נכונה. וגם כשאמר ש"שני שליש ממפלגת העבודה הצביעו בעד הצעתה של ח"כ תמר גוז'נסקי וח"כ טאלב א-סאנע (הצעת הסיכום שלהם לדיון מדיני בכנסת; ב"ק), לתמוך בתהליך שיקים מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים". האמת היא שבהצעתה של ח"כ גוז'נסקי תמכו רק חמישה מחברי מפלגת העבודה, שבעה התנגדו (ביניהם יו"ר המפלגה, אהוד ברק) ו-18 נמנעו.

במקום לתקן את טעותו של נתניהו (אם אמנם היתה זו טעות תמימה), החל משעל לריב איתו על דקות השידור. נתניהו, שניסה לעבור מסיפור ההצבעה אל מיחזור סוגיית חלוקת ירושלים והתנגדותו למדינה הפלסטינית, נקטע בבוטות על-ידי משעל: "כמה פעמים... עם כל הכבוד, אמרת את זה". נתניהו ניסה להמשיך. משעל: "בסדר... מדינה ערבית... זה אסון... אמרת את זה... אדוני ראש הממשלה... עם כל הכבוד... כמה פעמים אפשר לשמוע עוד מדינה פלסטינית". נתניהו החליט הפעם להגיב בתקיפות: "אני מוכן ללכת מהראיון ברגע זה. אם ראש ממשלה בישראל לא יכול להשלים משפט...". משעל ויתר.

"כשאמנון ליפקין-שחק אומר שנתניהו מסוכן לישראל, זו לא קביעה מקצועית?", שאל משעל בהמשך התוכנית. בתשובתו הזכיר נתניהו בחטף כי היה מתייעץ באופן קבוע עם הרמטכ"ל. האמירה הזאת, אף שהיא ניתנת להפרכה, לא זכתה לתגובה הולמת. מקורבי שחק מוסרים בשמו כי בכל תקופתו כרמטכ"ל, כמעט לא נפגש עם נתניהו לשיחות בארבע עיניים. הדברים הללו ידועים, פורסמו בעבר בעיתונות, ולא הוכחשו על-ידי ראש הממשלה.

לקראת סוף הראיון קיבל נתניהו אפשרות להגיב על דבריו של חיים הכט. ראש הממשלה כמעט לא התייחס להאשמות שהוזכרו, ובמקום זאת דיבר באופן כללי על טיפולו בגרעון המדינה: "העבודה השאירה 15 מיליארד שקל גירעון. קיצצנו בעשרה מיליארד שקל. זה הדבר הכי אחראי שממשלה עשתה בישראל", ואז הסביר נתניהו כי כעת, לאחר ההישגים הללו, ניתן לשחרר מעט את החגורה.

כמעט על כל שאלה כלכלית כללית, שלא מציגה נתונים מדויקים, משיב נתניהו בנאום הגירעון. כך עשה גם בתוכניתו של יעקב אחימאיר, כאשר הוציא גרף נתונים והראה אותו למצלמה. "הגירעון הזה", הוא הצביע על גירעון 95', "היה בשיא של כל הזמנים". לא אמת. הוא בוודאי לא מתקרב לגרעונות הגדולים של שנות השמונים (אז היתה נהוגה שיטה כלכלית אחרת): יותר מ-15 אחוזים גירעון מקומי וכולל מהתוצר (כך יש לספק את נתונים על הגירעון ולא במספרים מנופחים) - והוא גם נמוך מהגירעון שקיבל יצחק רבין מיצחק שמיר, שכמובן לא נכלל בגרף: 4.9 אחוזים מהתוצר. משנת 92' עד 95' היתה מגמת ירידה בגירעון. ב-95' אכן היתה עלייה והגירעון המקומי הגיע ב-96' ל-4.7 אחוזים (לעומת 2 אחוזים ב-94').

המראיינים בתוכניות בטלוויזיה לא מנסים לעמת את נתניהו עם המחיר של מדיניותו הכלכלית ולא מציגים בפניו את נתוני המשק שאותם הוא טורח להסתיר מן הציבור.
נתניהו קיבל את התקציב באמצע 96'. הטיפול הממשי שלו בבעיית הגירעון החל בבניית תקציב 97' (ישנם מומחים כלכליים, שטוענים כי היה יכול להתחיל לטפל בו כבר לפני כן, ושהתירוץ - כי מדובר בתקציב שנקבע על-ידי ממשלה קודמת - איננו משכנע, כיוון שיש שיטות נוספות לקצץ בגירעון). אין ויכוח אמיתי בקרב המומחים הכלכליים על נחיצות הקיצוצים בתקציב 97', שאותם הוביל שר האוצר, דן מרידור. כולם מסכימים שהיה צורך בקיצוץ ממשי. אך אותם מומחים כלכליים טוענים גם שלא היתה הצדקה לקיצוצים שהוביל בתקציב 98' שר האוצר החדש, יעקב נאמן.

ד"ר יעקב שיינין, מחברת החיזוי "מודלים כלכליים", טוען כי האשם העיקרי במצבו של המשק הוא נגיד בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל, שמכתיב כבר תקופה ארוכה את מדיניות הריבית הגבוהה. שרי אוצר רבים התנגדו למדיניותו של הנגיד בצורות שונות. בייגה שוחט התעמת עם הנגיד, כך גם דן מרידור. "יעקב נאמן הלך איתו", מסביר שיינין, "ראש הממשלה הוא האחראי, אך הפילוסופיה היא של בנק ישראל. כשראש הממשלה ראה שהאינפלציה בדרכה לרדת, הוא לקח לעצמו את הכתרים. זו היתה מדיניות עקבית, כאשר המחיר היה ידוע - מיתון ואבטלה. רוב הכלכלנים (למשל תשעים אחוז מחברי "האגודה הישראלית לכלכלה"; ב"ק), מתנגדים למדיניות הנגיד. השיטה הזאת אולי אפשרית בארצות-הברית ובאנגליה".

שיינין טוען כי "זה היה חיבור מסוכן בין ביבי לפרנקל - אסכולת הכלכלה החופשית. מרידור יצא נגדה. פרנקל רצה שהאלכסון יישאר נמוך, כלומר פיחות מינימלי. מרידור רצה יותר אפשרות להתערב. לא היה צריך לקצץ, לא היה צריך להיכנע לאיומים של פרנקל, שהוא יעלה את הריבית". שיינין מזכיר שהממשלה לא עמדה, בסופו של דבר, ביעד הורדת האינפלציה, שאותו ראתה כחשוב כל-כך.

ד"ר נילי מארק, מומחית לכלכלת ישראל באוניברסיטת תל-אביב: "נתניהו לא מציג נכון את הסיבתיות לתהליכים הכלכליים. הוא מנסה לקשור את האבטלה וההאטה למשבר העולמי והוא, כמובן, לא מזכיר את הסכם השלום. הוא גם מציין שההשקעות הזרות לא ירדו וכמובן שהדבר הזה לא נכון. הוא לא מזכיר כי יש עדיפות לסקטורים, כמו חרדים והתנחלויות, במקום לתשתיות. מדובר בדיס-אינפורמציה, שעוברת באמצעות יכולת וכישרון תקשורתיים. המראיינים חייבים להיות מוכנים עם הנתונים". בניגוד לשיינין, מארק אינה סבורה שאשמתו של פרנקל במצב שווה לאשמתו של נתניהו. למרות שהיא לא מסכימה לחלוטין עם מדיניותו של הנגיד, היא טוענת שהוא רואה את עצמו כגורם מרסן. "גם הוא אמר לאחרונה שהוא לא מסכים להעדפה התקציבית לסקטורים לא יצרניים", היא מזכירה.

מהדגשת כלכלת הבחירות בתוכניתו של נסים משעל עולה כאילו האזרח מקבל עכשיו מתנות מהשלטון. גם כאן המראיין לא היה מצויד, או לחלופין לא השתמש, במידע שהיה מבהיר את המצב לאשורו. שיינין: "הוא [נתניהו] תיקן כל מיני תיקונים קטנים. לא ניתן לומר שמדובר בכלכלת בחירות. מי שהרוויח מכל הפרסומים האלה הוא ביבי". כלומר, העלאת המושג כלכלת בחירות גם היא נפילה למניפולציה של נתניהו.

סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מגדיר את סיפור כלכלת הבחירות והתרת החגורה כבלון כלכלי. במאמר מאמצע ינואר הוא מסביר מדוע כל פעולותיו של נתניהו הן למעשה השארת המצב הקיים. כלומר, משמעות "כלכלת הבחירות" היא שלא הקשו על הציבור יותר. לדוגמה: משרד האוצר התכוון להנהיג מבחן הכנסה לגמלאים, כדי שאמידים ומבוססים לא ייהנו ממנה. הקואליציה החליטה לוותר על כך, כמו הממשלות הקודמות. כך גם הוחלט לוותר על תוספת היוקר למרשמים לתרופות ועל גביית התשלום על ביקור אצל רופא, כפי שתוכנן מראש. הקואליציה גם החליטה לא לשנות את ההצמדה לשכר הממוצע ולבטל את ההחמרה במבחני הזכאות לדמי האבטלה. האוצר התכוון להטיל מס כלשהו על הכנסה אישית משכר דירה, אך פרישתו של יעקב נאמן מהאוצר השאירה את המצב על כנו. הקואליציה גם הורידה את כוונת האוצר לצמצם את הטבות המס לחלק מערי הפיתוח. ועוד.

פלוצקר: "תפקיד התקשורת הוא לבדוק את הפרטים הקטנים. היכן המנהיגים יכולים לקחת קרדיט והיכן לא. צריך להזכיר לממשלה שבתקציב 98' היא טעתה בגדול. אין כלכלנים שיגידו לך שזה לא נכון. כולם יגידו לך שזו היתה שנה מבוזבזת".

עניין נוסף שנתניהו אינו שוכח להזכיר בהופעותיו בתקשורת, כמו זו ב"משעל חם", הוא החוק שבו תמך להנהגת חינוך חינם לילדי גן. כשהקשה עליו הכט ושאל אותו מדוע לא תמך בחוק בעבר, אמר נתניהו: "לפני למעלה משנה, אמרתי לעמנואל (ח"כ עמנואל זיסמן, מיוזמי החוק; ב"ק), שאני אסיר את ההתנגדות לתוכנית, אחרי שנעבד אותה וכשיהיה לנו כסף לממן אותה".

ח"כ עמנואל זיסמן מתאר מציאות קצת אחרת: "זו אמת שדיברתי איתו כמה פעמים, אבל מעולם הוא לא אמר לי שהוא יתמוך בהמשך החקיקה. מעולם הוא לא אמר לי תלך קדימה. נכון שהוא גם לא ניסה להפסיק אותה. האמת היא שהוא נתן הסכמה מלאה רק 48 שעות לפני ההצבעה. יש הרבה אבות להצלחה - ענת מאור, תמר גוז'נסקי ושלמה בן-עמי. עכשיו הצטרף גם ראש הממשלה". משעל והכט לא הזכירו לנתניהו כי הנוצות שהוא מתהדר בהן הן לא שלו.

גם הראיון שהעניק נתניהו לתוכנית "פותחים שבוע" - אחרי פיטורי השר יצחק מרדכי - היה מלא בעובדות מסולפות שלא זכו לתיקון. בין השאר הוא טען, שלא ידע לפני הבחירות הקודמות שיצחק מרדכי ניהל משא-ומתן עם מפלגת העבודה (הדברים פורסמו אז בכל כלי התקשורת).
באותו ראיון טען נתניהו כי מאז ומתמיד שרים היו עוזבים ממשלות. "בגין פיטר שר בשידור חי?", שאל המראיין אמנון לוי. "הוא פיטר את ארליך", ענה לו נתניהו ומיד עבר לנושא אחר. האמת היא ששמחה ארליך התפטר מממשלתו של מנחם בגין; הוא לא פוטר ממנה. הוא גם המשיך לכהן בה כסגן ראש הממשלה. נתניהו המשיך בסילופיו כאשר בראיון אצל יעקב אחימאיר הוא אמר שאת ממשלת רבין עזבו ארבעה שרים. אם התכוון לממשלת רבין האחרונה, הרי שעזבו אותה רק שניים (חיים רמון ואריה דרעי). אם התכוון לממשלת רבין הקודמת (1977-1974), גם אותה עזבו רק שניים (שולמית אלוני ואהרון יריב), מלבד משבר שרי המפד"ל שהפיל את הממשלה.

הראיון שהעניק ראש הממשלה למשעל היה קיצוני בסגנונו. בתוך רצף דבריו של ראש הממשלה סינן משעל משפטים כמו: "נו באמת", שמענו כבר את זה", "אמרת את זה כבר ארבעים פעם היום". הסגנון התוקפני והגס של המראיין כמו נועד לפצות אותו על חוסר יכולתו להתמודד באופן עובדתי עם גרסאותיו של המרואיין.

ברוך קרא הוא עיתונאי ב"הארץ"

גיליון 19, מרץ 1999

תגובה: הביקורת מוטה

חיים רוזנברג

יש לתמוה על כי המאמר של ברוך קרא, "משעל תם", מצא אכסניה ב"העין השביעית", גליון מרץ 99'. אם מגמת המאמר היא לבקר תופעה של מראיינים שאינם עושים כראוי שיעורי-בית, הרי יש לתמוה על כי ברוך קרא בחר להתמקד רק בראיון של נסים משעל עם בנימין נתניהו. היה זה ראיון עוין וגס-רוח באופן קיצוני מצד המראיין. האם בראיון זה הבעיה העיקרית היתה אי-ידיעת העובדות על-ידי נסים משעל?

אם רוצים לבקר את רמת הראיונות, היה ראוי לכלול בכתבה גם ראיונות שנעשים עם אהוד ברק ופוליטיקאים אחרים. האם המראיינים במקרים אלה תמיד יודעים להתמודד עם עובדות שהמרואיינים נותנים להם? חוץ מזה, כיצד זה כתבה כזו אינה סוקרת תופעות של מגמתיות בראיונות, ראיונות עוינים לעומת ראיונות ידידותיים, סיקור עוין לעומת סיקור אוהד? האם אין תופעה של סיקור מגמתי במערכת הבחירות הנוכחית? ביקורת מקוטעת בכיוון אחד אינה מוסיפה לאמינות של "העין השביעית".

אגב, האם ברוך קרא, שכתבתו גלשה גם לנושאים כלכליים, שמע הרצאה של פרופ' חיים בן-שחר, שניתנה ב-1994 במרכז למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב, שבה ציין כי הכלכלה מידרדרת באשמת הממשלה (אז היתה זו ממשלת העבודה) והזהיר מפני הבאות?

הכותב עוסק ביזמות עסקית טכנולוגית בתחום ההיי-טק

גיליון 20, מאי 1999