"בימים אלה הוגשו, על-ידי מספר גופים, בקשות להסרת צו איסור הפרסום", ציינה אתמול שופטת בית-משפט השלום בפתח-תקווה, עינת רון, בפתח החלטתה לצמצם את הצו שהוטל על חקירת אמיר מח'ול ועומר סעיד. השניים, פעילים פוליטיים במגזר הערבי, נעצרו בנפרד והם חשודים בעבירה על סעיפים של "מגע עם סוכן חוץ" וריגול למען חיזבאללה.
מאחורי הנוסח המשפטי היבש עמדה התגייסות יוצאת מגדר הרגיל בציבור הערבי בישראל. אל הבקשה להסרת צו איסור הפרסום שיזמה אגודת אעלאם ונוסחה על-ידי ארגון עדאלה הצטרפו 11 כלי תקשורת ערביים, פרטיים ומפלגתיים, מודפסים, מקוונים ומשודרים: העיתונים "אל-איתיחאד", "אל-מדינה", "חדית אל-נאס", "כל אל-ערב", "פסל אל-מקאל", "סאוות אל-חאק ואל-ח'וריה", "אל-עינוואן אל-ראיסי" ו"מע-אלחדת", האתרים "ערביי 48" ו"בוקרא" ורדיו אל-שמס.
הפגנה לשחרור אמיר מח'ול ועומר סעיד, אתמול בחיפה
(צילום: גיל יערי)
שיתוף פעולה כה נרחב חריג ביותר בשוק התקשורת הערבי, המאופיין בתחרות עזה ועימותים פנימיים, בדומה למקבילו העברי. אבל הבקשה היתה חריגה גם מהבחינה העקרונית. לדברי חולוד מסאלחה, רכזת הפרויקטים באעלאם, בדרך כלל כלי תקשורת ערביים אינם מגישים בקשות להסרת צווי איסור פרסום משום שזו פעולה הגוזלת זמן וכסף רב. "יש הסתמכות רבה על כלי התקשורת הישראליים שהם יעשו את העבודה", היא מוסיפה.
היוזמה הנוכחית היתה הפעם הראשונה שעמותת אעלאם, הפועלת לקידום חופש הביטוי והעיתונות של המיעוט הערבי במדינה, נדרשת לסוגיית צווי איסור הפרסום. מסאלחה מסבירה כי משום שהעמותה אינה כלי תקשורת היא אינה נדרשת להתמודד באופן ישיר עם הצווים. יחד עם זאת, היא אומרת, בסדנאות שהעמותה העבירה לאחרונה לעיתונאים ערבים עלה שוב ושוב נושא צווי איסור הפרסום. במקרה הנוכחי, מעצרו באישון לילה של אמיר מח'ול דירבן כמה עיתונאים לפנות לאעלאם כבר למחרת בבוקר ולבקש "שיעשו משהו, שמישהו יעמיד עורך-דין שידבר בשמם וישים קץ לצו איסור הפרסום", כהגדרתה.
ההפגנה בחיפה, אתמול (צילום: גיל יערי)
באעלאם ביקשו את עזרת ארגון זכויות האדם עדאלה, שגם לו היתה זו התנסות ראשונה בתחום זה. "אף פעם לא פעלנו בכיוון הזה", מודה עו"ד עביר בָּכֶּר, שניסחה את הבקשה להסרת צו איסור הפרסום. "ייצגנו בעבר אנשים כשהיה צו איסור פרסום, אבל תמיד התייחסנו לתנאי המעצר ולייצוג של האדם, פחות לאיסור הפרסום".
"זה יוצא דופן מבחינת השימוש בבתי-המשפט בהקשר של חופש העיתונות של העיתונים הערביים", מציינת בכר. לדבריה, בשל המצב הכלכלי הקשה של כלי התקשורת הערביים, אין בהם כמעט תחקירים והעיתונאים אינם תופסים את עצמם כמי שאמורים להילחם על חופש הביטוי. המקרה הנוכחי חרג מהרגיל בעיקר משום זהות העצורים, המוכרים היטב לעיתונאים ושאחד מהם, מח'ול, אף סיפק להם ידיעות על בסיס קבוע.
בשל כך, ההיענות של כלי התקשורת היתה רבה. "הם לא היססו ודווקא ראו בזה מקור כוח", אומרת בכר. מעבר ל-11 כלי התקשורת שהצטרפו באופן רשמי לבקשה, גם רשת אל-ג'זירה הביעה עניין להצטרף, אך בכר העדיפה שלא לשתף אותה במהלך. כלי תקשורת אחרים, דוגמת העיתון "פנורמה" והאתר "פאנט", הביעו הזדהות אך לא הספיקו להיכלל ברשימת המבקשים המקורית, שכן הבקשה נוסחה והוגשה בתוך שעות מרגע היוודע דבר המעצר. מאוחר יותר צורף העיתון "פנורמה" לבקשה מתוקנת, ובכך גדל מספר כלי התקשורת שהתאחדו סביב היוזמה ל-12. בהמשך הגישו כלי תקשורת עבריים בקשה משלהם להסרת צו איסור הפרסום.
בתשובה לשאלה על התגייסותה של התקשורת העברית למאמץ להסיר את צו איסור הפרסום, הן במישור המשפטי והן בידיעות רומזניות, אומרת בכר: "בדרך כלל אמצעי התקשורת נלחמים, הבעיה היא שבעניינים בטחוניים נלחמים פחות". לדבריה, "יש מין קונספציה שזה מוצדק בבטחוני ופחות בפלילי. אם מדובר בדמות עסיסית, כן רוצים לפרסם. אני חושבת שצריך להילחם עד הסוף בכל מקרה". היא מציינת כי הידיעות שהופיעו בתקשורת בשפה העברית היו, בחלקן, תגובה למסע יזום של בכירים ערבים שהתאמצו להציף את הפרשה אל פני השטח.
האם את מעריכה את העובדה שאתרי אינטרנט בעברית הבליטו בכותרת הראשית ידיעות רומזניות על הפרשה?
"הייתי מאוד מודה להם אם היו עושים זאת מלכתחילה [סעיד נעצר כשבועיים לפני הפרסום הרומזני הראשון בתקשורת העברית הממוסדת, ואילו במקרה של מח'ול בא הדיווח שלושה ימים לאחר המעצר], אבל בוודאי שאני מעריכה זאת; כל צעד מבורך. כי אין מה לעשות, ברגע שיש כלי תקשורת שהם מהקונסנזוס, לא עדאלה, ארגון זכויות אדם שגם הוא מסווג כחתרני, גם בפני בית-המשפט זה נתפס אחרת".
נכון לעכשיו, אומרת בכר, הכוונה היא להסתפק בצמצום צו איסור הפרסום ולא להגיש בקשה נוספת במטרה להסירו לחלוטין. יחד עם זאת, בעדאלה מתכוונים לפעול לשינוי עקרוני בסוגיית צווי איסור הפרסום.
"כיום אין הסדרה", אומרת בכר, "כולם מקדשים את חופש הביטוי, אבל אף אחד לא דואג להסדיר את הפרוצדורה ולהגיד זה שצריך להיות החריג שבחריג. הרי זה לא מוסדר מתי צריך לתת צו, מה השיקולים, מה צריך להוכיח. המשטרה באה עם בקשה ל-90 יום, כדי לקבל מ-30 עד 60 יום. 30 יום זו התקופה המקסימלית למעצר לפני הגשת כתב אישום. אתם רוצים שבן-אדם יהיה במעצר כל התקופה הזאת במחשכים, לא לדעת עליו כלום, ושבית-המשפט יאשר את זה? סטטיסטית, בגלל שבית-המשפט נותן באופן גורף ומיידי צווים, גם הוא צריך לדעת שתהיה ביקורת שיפוטית עליו. צריכות להיות אמות מידה שגם בית-המשפט לערעורים יידע איך למתוח ביקורת על בית-משפט שנתן צו איסור פרסום".
כיצד תפעלו לשנות את המצב?
"אנחנו מתכוונים לפנות ליועץ המשפטי לממשלה. כמי שאחראי על גופי התביעה והפרקליטות הוא יכול לקבוע קריטריונים, להוציא הנחיות שיגבילו את התקופה של הצו עצמו ואת הגורפות שלו".
יש מהלך של מועצת העיתונות לשינוי המצב הקיים.
"זה מבורך מאוד מה שהם עושים, אבל זה לא יביא את הישועה. לא מספיק הסכם ג'נטלמני בין המועצה למשטרה. אותי זה לא מחייב וגם את המשטרה זה לא מחייב. היועץ המשפטי לממשלה הוא גורם אכיפה, ואני רוצה שמי שאוכף את החוק יסדיר את זה".
עוד בנושא
מסמך: החלטת בית-המשפט להסיר חלקית את צו איסור הפרסום מעל מעצר מח'ול וסעיד, 10.5.10