על-פי ממצאי מדד הדמוקרטיה הישראלית, 56% מכלל הציבור מביעים הסכמה עם המשפט "מספר מנהיגים חזקים יכולים להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים". מבין 31 המדינות שלגביהן קיימים נתונים לגבי שאלה זו, ישראל מדורגת במקום ה-29, כשהיא מקדימה רק את הודו ורומניה. יתרה מזאת: רק בשלוש מדינות, נוסף לישראל, סבור רוב הציבור ש"מנהיגים חזקים" חשובים יותר מהדיונים והחוקים.

מנהיג חזק

ריקוד הטנגו של התקשורת הישראלית עם תפיסת "המנהיג החזק" ממחיש, במידה רבה, את הריקוד שלה עם הדמוקרטיה בכלל: כשם שהתקשורת יודעת שצריך להביע תמיכה עקרונית בערכי הדמוקרטיה, כך היא יודעת שתמיכה ברעיון המנהיג החזק נחשבת ללא דמוקרטית ומזוהה עם משטרים פשיסטיים כוחניים וכשם שלצד התמיכה העקרונית בדמוקרטיה, התקשורת מתייחסת תכופות באהדה לרעיונות בלתי דמוקרטיים בעליל, כך גם הכמיהה למנהיג חזק מובילה לזלזול בחשיבות החוק וברוחו באופן בלתי מוצהר.

להלכה, ההסתייגות ממנהיגים חזקים מובעת בריש גלי. "הציבור רואה בתופעה (אופן ההצבעה בכנסת) סימן להתפוררות השלטון", כתב ב-23.6.2000 אריה כספי ז"ל במוסף "הארץ", וביאר: "התפוררות מפחידה את רוב האנשים. היא עשויה להביא לחיפוש של מנהיג חזק ולאיים על המשטר הדמוקרטי". גישה זו משקפת את עמדתה המוצהרת של התקשורת: קשה למצוא בה מי שיביע תמיכה גלויה בכמיהה למנהיג חזק. אולם בין השורות מתברר שאותה כמיהה ממש, המוצגת באופן כה ביקורתי ברובד הגלוי, היא למעשה משאלתם של רבים. התקשורת הישראלית צמאה למנהיג כוחני ובוטה, ויודעת לתגמל באופן ראוי את אלה שעונים לקריטריונים אלה, ומה שחשוב לא פחות: להעניש את אותם מנהיגים שאינם מספקים לה את מנת האדרנלין היומית, שלה היא נזקקת על מנת למכור את מרכולתה לקהל הצרכנים.

אין דרך טובה יותר להמחיש את המתח בין החשש ממנהיג חזק לבין הגעגוע לסוג כזה של מנהיג, מאשר לבחון את יחסה של התקשורת למתמודדים על ראשות הממשלה במערכת הבחירות האחרונה, ובראש ובראשונה ליו"ר מפלגת העבודה היוצא, עמרם מצנע. הדיון סביב מעלותיהם וחסרונותיהם של מצנע ושל יריבו, ראש הממשלה אריאל שרון, פרנס לא מעט מאמרי חדשות, פרשנויות ודיוקנאות לאורך השנה האחרונה, אולם המסר הכללי שעלה מרובם היה דומה להפליא: בעוד ששרון הוא מנהיג אמיתי, שועל קרבות ותיק היודע את כל השטיקים של המערכת הפוליטית המסואבת, הרי שמצנע הוא טירון בעל כישורים אך חסר כריזמה ונטול ברק ובזירה התקשורתית, אין חטא חמור יותר מן האפרוריות, המשעממת את העיתונאים וגורמת להם לצאת באופן גלוי נגד המועמד הנגוע בה, גם כאשר הם מסכימים ביניהם על כל מעלותיו האחרות.

"הציבור כמה לפוליטיקה אחרת, מתונה ונקייה, מהסוג שמצנע אמור לייצג, אבל זה רק במישור התיאורטי", אבחן חמי שלו ב"מעריב" ב-20.1.2003. "בפועל, הציבור התמכר לפוליטיקה מתלהמת וכוחנית, שמעדיפה סיסמאות ריקות ופרוגרמות חסרות שחר על פני ניתוח קר של המציאות. במגרש הזה, למצנע אין סיכוי". אכן, מלים כדורבנות, אך מהי תרומתה של התקשורת לשרטוט קווי המגרש הזה?

"איך שלא מסתכלים עליו רואים אותו עמרם מצנע", הסביר באכזבה דניאל בן-סימון ב"הארץ" ב-22.12.2002. "קשה להבחין בתנודות קיצוניות באופיו וקשה עוד יותר לתפוס אותו במצבי רוח קוטביים. מזגו יציב, לטוב ולרע. יציבות אופיו עשויה לשעמם, לעתים אף להרגיז". גם את בן כספית מ"מעריב" (22.11.2002) מצנע הצליח לעצבן: "הוא איש מוזר, אותנטי, נטול פוזה כלשהי. מה שרואים אצלו, זה מה שיש. אומר מה שחושב, ישר מהבטן, בלי חוכמות. בהתחלה צחק(נ)ו עליו... לא מייצר חדשות, מתרחק משערוריות". בעולמה של התקשורת הישראלית, מנהיג שאינו מוצא את עצמו מעורב בסקנדלים על בסיס יומיומי נתפס, כפי הנראה, ככזה שיש ללעוג לו.

פעם אחר פעם הסבירה התקשורת איזה סוג של מנהיג ישראל צריכה, ומדוע מצנע אינו כזה. "כדי להצליח בפוליטיקה של הגדולים, הוא חייב להתחבא מאחורי כתפו של מישהו שכן עובר מסך, משדר וינריות, נוטף כריזמטיות", כתבה יעל פז-מלמד ב"מעריב" ב-8.5.2003. באותו עיתון, ב-10.1.2003, קבע נדב איל כי "יו"ר העבודה הוא איש רציני, מעמיק, עקרוני. זאת תכונה שיש להעריך: אבל במערכת בחירות חשוב גם להיות ממזר, לדעת לתת את הכותרות החדשותיות, ולעשות את זה במקום הנכון, לפעמים אפילו לבצע מניפולציה קטנה". ובנימה של צער, סיכם איל: "אח, איפה הוא ואיפה אהוד ברק ובנימין נתניהו, הקמפיינרים האולטימטיביים, אמני הספין". מדוגמאות אלה ניתן לראות כי התשוקה למנהיג חזק מגיעה לעתים עד כדי ביטול עצמי מקצועי, מוכנות להודות בכניעה למניפולציות שקריות. כמו הסטריאוטיפ השוביניסטי, התקשורת בעצם מחפשת את ה"גבר" החזק והקשה להשגה, זה שירקיד אותה לצלילי חלילו, ישחק ברגשותיה ובכך רק יגביר את נחשקותו.

מהלך הפרישה של מצנע מראשות העבודה איפשר גם לסימה קדמון מ"ידיעות אחרונות" (9.5.2003) לזהות את שורש הבעיה של מצנע במפלגת העבודה, ובהשאלה גם במדינה כולה: "זאת מפלגה שזקוקה לאבא. זה מה שליכד תמיד אנשים עצמאיים כמו רמון, איציק, כבל. אפילו פואד. החיפוש אחרי אבא. מנהיג סמכותי, חזק, בטוח בעצמו. ומצנע, אין בו שום דבר כזה. הוא עצמו יודע את זה. אני לא טיפוס אבהי, הוא אמר לי פעם בגילוי לב, כמעט בצער". העיתון תרגם את הווידוי הקטן הזה לחוסר יכולת להנהיג ולחולשה.

מול מצנע הנעבעך, זה ש"חף מרוב השטיקים, הגימיקים, הספינים והאוונטות שמאפיינים את מרבית הפוליטיקאים" (חמי שלו, "מעריב", 20.1.2003), זה שבעייתו "אינה יושרו, אלא היותו בוק שלא מבין כלום מהחיים שלו" (ניר ברעם, "מעריב", 11.5.2003), העמידה התקשורת את המנהיג החזק האמיתי, ראש הממשלה, אריאל שרון. ההנגדה בין השניים היתה ברורה ונעשתה באופן גלוי. "שרון התעקש, שרד, ניצח והגיע ללשכת ראש הממשלה. מצנע נשבר והלך הביתה", קבע נחרצות בן כספית ("מעריב", 9.5.2003). "שני מנהיגים, שני אנשים, אחד בנוי לפוליטיקה הישראלית ולמאבקיה, השני לא". "הם (חברי הכנסת של הליכוד) ריחמו עליו (על שרון)", נכתב באותו מאמר. "הוא ריחם עליהם בחזרה, באכזריות. עמרם מצנע לא בנוי, כנראה, למאבקים כאלה". גם בהשוואה עם יריבו הגדול באמת בבחירות האחרונות, טומי לפיד ממפלגת שינוי, יצא מצנע (על-פי התקשורת) כשידו על התחתונה: "לפיד עונה על כל הקריטריונים שמצנע נכשל בהם", הסבירה יעל פז-מלמד ב"מעריב" (8.5.2003).

אפילו היושר, תכונה שניתן היה לחשוב שהתקשורת תרצה למצוא אצל מנהיגי המדינה, הפך במקרים מסוימים למגרעה. "נקיון הכפיים... הוא בעיניי עוד סוג של התנשאות קלאסית של מפלגה המורמת מעם", טען קובי אוז ב"מעריב" ב-16.5.2003. "את הפוליטיקאים שלי אני מעדיף קולניים ומיוזעים, מלאים בכוח הישרדות, עמוסים ביצרים ובני אנוש כמו כולנו". מצנע, בניגוד לשרון, ללפיד ולבנימין בן-אליעזר, אשם, לדעת המדיה, גם בכך שהוא נעדר את הרצחנות שהיא מתכונותיו הרצויות של המנהיג. "הצוות של מצנע, נעים ככל שיהיה, לא הכיל ’קילרים’", הסביר בן כספית ב"מעריב" ב-9.5.2003, ובאותו עיתון (20.1.2003) נימק גם חמי שלו כי "משהו במצנע לא נדבק. יש התולים זאת בהעדר ’כריזמה’, בכך שמצנע אינו משדר ’קילריות’ במידה הנדרשת".

הצורך במנהיג חזק מוצג, לעתים קרובות, כפטנט ייחודי המתאים למציאות הישראלית הסבוכה. במידה מסוימת, ניתן לראות בכך את המשכו של אותו קו המתייחס לדמוקרטיה כאל מותרות שמדינה במצב מלחמה אינה יכולה להרשות לעצמה. באופן זה מנסה התקשורת להתנער מהחשד כאילו תמיכתה במנהיגים חזקים היא תוצר של הלכי רוח אנטי-דמוקרטיים, ובמקום זאת מציגה תמיכה זו ככורח של החיים במזרח התיכון הסוער. לכן מצנע, למשל, "היה מצליח הרבה יותר במדינה אירופית, במערכת פוליטית מתונה ושקולה, בקמפיין בחירות שיש בו מקום גם למהות ולתוכן... (אבל) כאן זה לא אירופה, כאן המזרח התיכון" (חמי שלו, "מעריב", 20.1.2003). זרותו של מצנע וחוסר התאמתו לסביבה הועצמה גם באמצעים מטאפוריים ("בנחישות של חייל פרוסי הוא מתדפק על עיירות פיתוח", דניאל בן-סימון, "הארץ", 22.12.2002).

עמרם מצנע לא היה הראשון (או האחרון) שהוצג כמנהיג חלש במדינה הזקוקה לנסיך מקיאבליאני אמיתי. יוסי ביילין, בני בגין והחרצוף של דן מרידור יכולים לספר לו סיפור או שניים על הדרך שבה דימוי של אדם הגון וישר, שאינו מוכן להכפיף את החוק לצרכיו האישיים, הוא התחנה הראשונה והבטוחה בדרך לבית-הקברות הפוליטי. התחושה שמנהיגות ביצועיסטית, כזו היודעת לכופף את החוקים במידת הצורך, היא הדבר הרצוי, מתחדדת ככל שהדבר נוגע לענייני ביטחון: אז נראה לרבים, ובכלל זה עיתונאים, מיותר ומסרבל לדבוק בחוקים ובעקרונות דמוקרטיים נוקשים. הנהגה דינמית וחופשית ממגבלות היא משאת הנפש.

ב-26.12.2001 כתב עורך עמוד הדעות של "מעריב", בן-דרור ימיני, כי "רוב המשפטנים בארצות-הברית, שהיא מדינה חוקתית, חושבים שחיסולים הם עניין לגיטימי, גם אם לא מדובר ב’פצצות מתקתקות’... כל החלטה מעין זו היא פוליטית, והניסיון להפוך אותה לחוות-דעת משפטית היא עניין מסוכן. זה קורה אצלנו יותר מדי, כחלק מהמשפטיזציה המוגזמת שעוברת עלינו". עמדה זו, שעיקרה הקביעה כי ההחלטה בעניין "חיסולים" היא החלטה של המנהיגים הפוליטיים, הופכת את הדיון ברמה החוקית והעקרונית למיותר ומוגזם, וניתן לראות בה את צדה האחר של המשוואה שהוצגה בפתיחה: ביטול חשיבות החוק בפני המנהיג החזק.

לאחר נסיון ההתנקשות הכושל בחייו של עבד-אלעזיז רנתיסי פתח איתן הבר ("ידיעות אחרונות", 11.6.2003) את מאמר המערכת כך: "ייאמר כאן ומיד במפורש: האדון רנתיסי מעזה, ראש וראשון לפעילי החמאס ברצועה, הוא בן מוות... במאבק הנוכחי על חיינו כאן, אין זו שעה של נקיטת צעדי זהירות ובחינת דקויות". כלומר, בשעת מאבק על הביטחון אין פנאי למהלך שינסה לברר מהן הפעולות המצדיקות הוצאה להורג. הבר המשיך: "ומן הסתם אפשר לתלות בו גם קופה של שרצי טרור. בהחלט ייתכן שמאחורי חזותו של הדובר הרהוט והפופולרי הזה של החמאס מסתתרת דמותו של נבל גדול, חייל בשירות הטרור". בהחלט ייתכן, מן הסתם אפשר; זהו רף ההוכחה הדרוש בעת הזו על מנת לגזור את דינו של אדם למוות.

כאשר מחליטה מדינה להוציא להורג אנשים המוגדרים על-ידי כוחות הביטחון כבני מוות, ניתן היה לצפות לכך שיתעורר דיון ציבורי. דיון כזה מתקיים רק ככל שהדבר נוגע לשאלות פרקטיות, כגון עיתוי הפעולות או השפעתן על הטרור. השאלות הבסיסיות ביותר, כגון: כיצד יודעים מיהו "בן מוות", או מי קובע זאת, אינן מועלות כלל על סדר היום התקשורתי. התקשורת מקבלת את עמדת גורמי הביטחון כדבר מובן אליו ומצדיקה בדיעבד את ההתנקשות בכך שהיא מפרטת את עוולותיו של האיש. אלו אינן ניתנות כלל לבירור, כיוון שהן נמסרות על-ידי גורמי הביטחון ונסמכות על חומר מודיעיני, לרוב סודי. קיימת זהות מובהקת בין גרסת העיתון לבין גרסת גורמי הביטחון.

דפוס הסיקור נקבע כבר בהתנקשות הראשונה של האינתיפאדה הנוכחית, שבה נהרג חסיין עביאת, שתואר אז כבכיר בפתח: "במבצע מדויק של השב"כ וחיל האוויר נורו אתמול שני טילים על מכוניתו של חסיין עביאת, ממפקדי התנזים", תיאר "ידיעות אחרונות" (10.11.2000) את נסיבות האירוע. "הוא נהרג במקום וסגנו נפצע ושתי עוברות אורח נהרגו גם הן". השאלה, כיצד "מבצע מדויק" מסתיים בהרג חפים מפשע, לא זכתה להתייחסות העיתון. הסבר טוב להעדר הביקורת נמצא ב"ידיעות אחרונות" לאחר "חיסולו" של סלאח שחאדה (אלכס פישמן, 24.7.02): "האם ייתכן שמישהו בצמרת הבטחונית-מדינית הישראלית ביקש לחבל ביודעין בסיכוי להפסקת אש? חס וחלילה. לא יעלה על הדעת שדבר כזה ייתכן במקומותינו". הצמרת המדינית-בטחונית היא מעבר לכל חשד. אולי לכן, גרסתה מתקבלת באופן אוטומטי לכן גם ניתן לה האשראי להוציא להורג.

את ההתנקשות בחייו של רנתיסי הגדיר פישמן ("ידיעות אחרונות", 11.6.03) כצעד "מוצדק ומיותר", וכתב: "תפיסת העולם השתנתה: מטפלים לא רק בפצצות המתקתקות אלא גם בשענים המותחים את הקפיצים". מי שינה את תפיסת העולם, ובאיזו סמכות? אין לדעת. במקום אחר במאמר נכתב: "רנתיסי, ומספר לא מבוטל מחבריו בצמרת ארגון החמאס, היו אמורים... בדרך כזו או אחרת, להפסיק להוות מחסום לתהליך המדיני". כלומר, הסרת מחסומים לתהליך המדיני נעשתה גם היא סיבה מוצדקת להתנקשות, וזאת בלי שהדבר יובא לדיון במסגרת כלשהי. לאחר ההתנקשות הביא שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" את עמדת ראש הממשלה בכותרת: "אמרתי לבוש: לא אתפשר על הביטחון", בלי שיוצגו שאלות לגבי האופן שבו הדבר ייעשה. במקום זאת נחתמה הידיעה בהצהרתו של שרון שלפיה משחר נעוריו הוא מגן על יהודים.

שני אגפי המשוואה - התרת הרסן לשלטון מצד אחד, והשאיפה לשלטון חזק מצד שני - משלימים זה את זה. העדר המעקב על חוקיות ותקינות הממשל, כאשר קיים צורך בפעולה, מחזק את הכמיהה למנהיג חזק בעל יכולת ביצועית. תפיסת המנהיגים כחזקים משפיעה, מצדה, על האופן שבו התנהגותם מסוקרת. בסופו של דבר, התקשורת מחבקת את מי ש"מגן על היהודים". תחושת החירום דוחקת אותה לזרועות האיש החזק, זה שמתעלם ממנה ואינו צריך, לשיטתה, לתת לה דין וחשבון.

כך הוצג המחקר בעיתונים

האופן שבו סיקרה התקשורת את ממצאי מחקר "מדד הדמוקרטיה הישראלית" עלה בקנה אחד עם הדרך שבה היא מתבוננת על הדמוקרטיה.

כל שלושת היומונים הגדולים הקדישו לסקר מקום מכובד בגליונות יום שישי, 16 במאי 2003. "ידיעות אחרונות" התייחס כמעט באופן בלבדי לממצאי הסקר ששיקף את יחסו של הציבור לדמוקרטיה, אך התעלם מהממצאים המתארים את מצבה למעשה. כך נוצר הרושם המוטעה כאילו הדמוקרטיה הישראלית מתפקדת באופן מושלם, והבעיה טמונה רק בציבור שמאס בה. "ידיעות אחרונות" הדגיש באופן מיוחד את הסתייגות הציבור מהדמוקרטיה (ולראיה כותרת הידיעה, "רבע מהיהודים בישראל לא מאמינים בדמוקרטיה"), את הממצאים הנוגעים ליחס הציבור למיעוט הערבי, ואת הירידה התלולה באמון הציבור במוסדות המדינה.

"ידיעות אחרונות" התעלם לחלוטין מהעובדה שהסקר נערך בקרב מדגם של האוכלוסייה כולה (1,208 אזרחים יהודים וערבים), ובטבלה המצורפת לידיעה צוין כי "הסקר נערך בישראל בקרב הציבור היהודי בלבד" - מה שנכון לגבי הממצאים העוסקים ביחס לאוכלוסייה הערבית, המופיעים בטבלה (וגם לממצאים הבודדים שבהם מוצגים נתונים השוואתיים לאורך זמן הקיימים עבור הציבור היהודי בלבד, מאחר שנתונים עבור האוכלוסייה הערבית קיימים רק מאז 1996), אך לא לשאר חלקי הסקר.

"הארץ" איזן בהצגת הנתונים בין הכרסום שחל בדמוקרטיה עצמה (נושא שהעיתון מקדיש לו תשומת לב קבועה, כולל מוסף מיוחד שהתפרסם לאחרונה) לבין השחיקה בתמיכת הציבור בה ("הדמוקרטיה מידרדרת - וגם התמיכה בה"). באופן כללי, פרסום הנתונים ב"הארץ" היה מפורט הרבה יותר וכך איזכר מרכיבים של המחקר שמהם התעלם "ידיעות אחרונות". הפתיח של הידיעה ציין דווקא את העלייה בשחיתות, הפגיעה בחופש העיתונות, הגידול באי-השוויון בחלוקת ההכנסות והירידה בשיעור ההשתתפות בבחירות. לאחר מכן הושם דגש גם ב"הארץ" על ההידרדרות ביחסו של רוב הציבור היהודי להענקת שוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים. נוסף לכך התמקד "הארץ" גם בפגיעה בדמוקרטיה כתוצאה מהכיבוש, וכמו "ידיעות אחרונות", גם הוא הביע דאגה מהירידה במידת האמון שהציבור רוחש למוסדות הציבוריים. "הארץ" הוא גם העיתון היחיד שאיזכר את המדדים הבודדים שבהם נמצא כי מצבה של ישראל טוב יחסית - ייצוגיות ואיזונים.

סיקור ממצאי המחקר ב"מעריב" איזן גם הוא בין הצגת נתוני מדד הדמוקרטיה בפועל לבין סקר עמדות הציבור. גם ב"מעריב" אוזכרו היחס למיעוט הערבי והירידה בתמיכה בדמוקרטיה, כמו גם מידת האמון במוסדות, אך העיתון לא התייחס כלל לשחיקה שחלה באמון זה (הנתון על אמון הציבור בצה"ל ציין כי זהו המוסד הזוכה למידת האמון הגדולה ביותר, אך התעלם מהירידה העצומה שחלה בשיעור האמון בו). באופן כללי, "מעריב" התייחס לנתונים רבים והפגין דאגה ניכרת מחומרת הממצאים. גם שניים מכותבי הדעות הקבועים בעיתון, רוביק רוזנטל וחגי סגל, הגיבו על ממצאי המחקר, אך בעוד שרוזנטל הביע דאגה מהם, הציע סגל לא להתרגש, הצדיק חלק גדול מעמדות הציבור כלפי המיעוט הערבי וטען כי הגדרת הנתונים כ"תמונת מצב עגומה" היא בגדר פרשנות חד-צדדית.

גיליון 45, יולי 2003