טרנד ההכאה על חטא בעקבות פרשת מוני פנאן, שגרף כמה מכתבי הספורט ובראשם יואב בורוביץ' ב"העיר", מעורר אי-נוחות. מצד אחד, כל הכבוד על האומץ לקום ולומר, "אשמתי, חטאתי". במקום שבו בעלי תשובה עומדים וכו'. מצד שני, קשה להימנע מההרגשה שהעומדים בתור להתוודות על המעילה שלהם במנדט שקיבלו במשך שנים מקוראיהם טובלים ושרץ בידם. למה הדבר דומה? לעבריין ששנייה אחרי שנתפס, עוד בטרם נשפט על פשעיו, מניח על ראשו כיפה כמכריז: אני חוזר בתשובה, וכזכור, במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. מה שנקרא להקדים מחילה לסליחה.
אדם אינו יכול להודות שמעל לאורך שנים ובעקביות באמון שולחיו, ולהאמין שדי בהכרזה הזאת כדי להכשיר אותו מחדש כעיתונאי ללא רבב. משמעות ההכאה על חטא היא תשלום מחיר, או לפחות עדות משמעותית להתכוונות לתיקון דרך בעתיד. לו היה העיתונאי מכריז שהוא פורש מהמקצוע, היה הדבר מכבד את אמירת הסליחה שלו ובעיקר נותן לה תוקף, הופך אותה ממס שפתיים מניפולטיבי למהלך מעשי. לו היה חשבון הנפש שלו חורג מעבר להצפה של מניעיו הקלוקלים (רצון לשאת חן בעיני מושאי הביקורת שלו, פחד לעורו, תשוקה להיות קרוב לצלחת, הישבות בקסמי אדם אף שחשד בו במעשים אפלים) ונמשך משם לניתוח מושכל, לא רגשי, של התנהלותו, תוך הפקת לקחים גלויה והתחייבות משמעותית, מעשית ומפורטת שמרגע זה יתנהל אחרת – היה להתנצלות הנלהבת איזשהו טעם.
שוטרים בפתח ביתו של מוני פנאן ברמת-אביב עם היוודע דבר התאבדותו. 19.10.09 (צילום: אורי לנץ)
נכון לעכשיו, כל העומדים בשורה כדי לספר איזה אנשים קטנים הם היו, כאילו שהיה צריך את התאבדותו של פנאן ואת הגילויים הפומביים למעשיו כדי שיכירו בנמיכות המצח שלהם, כאילו שעד לרגע מותו הם פעלו כסומים וחירשים בפני עצמם – כל השיירה הזאת מריחה מפופוליזם פרקטי, כחלק מאסטרטגיה של לצאת קדוש ולהישאר צמוד לתפקיד, למרות ההודאה כי אינם ראויים לו. בורוביץ' הוא פרשן מקורי, אבל יכול להיות שעליו להתפטר, או למצער להיות מפוטר. אלא אם יוכיח שלחרטה שלו יש משמעות מעשית ומיידית.
נוסף לכך, יש משפט מטריד במיוחד בווידוי של בורוביץ': "רובנו שרדנו, אז אולי ניתן לומר שלכאורה צדקנו". מדבריו משתמע שהישרדות בכל מחיר, גם במחיר שקרים לציבור ורמייה עצמית, היא לחם חוק של עיתונאי הספורט. בורוביץ' מסגיר את העובדה שמדובר היה במוסכמה שאיש לא עירער עליה, וכך למעשה חושף את עומק הסיאוב של המקצוע. וכשהוא מכליל את כל עיתונאי הספורט בהכאתו על חטא, הוא עושה עוול כפול: הוא רומז שכל העיתונאים, ולא רק הוא, חטאו בבגידה בקוראים, ובאותה הזדמנות מעניק חנינה גורפת לכולם מאותם טעמים שחנן את עצמו. ככה הוא גם צדיק וגם לא לבד.
אחת, שתיים, ניסיון
רון ("לא היה צריך לכתוב כי כולם ידעו") קופמן טס לאנגליה כשליח "ישראל היום" וערוץ הספורט (כנראה מימון משותף), כדי לראיין את איש העסקים ניק לוין, שעל-פי השמועות היה קשור בעסקי הכספים עם מוני פנאן. קופמן לא השיג את מה שאולי קיווה (לוין הכחיש שהיה בקשר עם פנאן), אבל ללא ספק היה זה הניסיון הרציני והמעשי ביותר של התקשורת עד כה להראות שהיא מסוגלת לצלול למים עכורים בדרך לפיצוח התעלומה. בתקווה שהמאמץ הזה לא יישאר יתום.
סוף עונה ב"ישראל היום", "הארץ" מכתת רגליים
עונת הכדורסל יצאה לדרך, ואיתה גם מוספי הפתיחה של העיתונים. "ידיעות אחרונות" הפיק מוסף של 20 עמוד, שחוט השדרה שלו הם צילומים של בעלי הקבוצות לבושים כשחקנים. צילום של כל יו"ר כזה פיאר את סיקור הקבוצה שלו. רעיון מקורי וטוב, אם כי לא חיפה על הצורך להראות גם את השחקנים.
סיקור הקבוצות היה ברמה בסיסית ביותר, בלי ערך מוסף מיוחד. אחת משתי הכתבות היתה ראיון עם שמעון מזרחי, שהתפרסם בעיתוי גרוע, בעיצומה של סערת פנאן, בלי אף מלה על הפרשה. הסיבה טכנית – המוסף היה בדרכו לדפוס כשפנאן התאבד – אבל בשורה התחתונה הפך הראיון ללא-רלבנטי ואף למעיק על רקע האווירה הכללית ששררה בזמן פרסומו.
מוסף פתיחה בלי אף מלה על השפעת התאבדותו של פנאן על מכבי תל-אביב ועל הליגה. רק סמלי שכך ייראה מוסף הכדורסל בעיתון של המדינה, שכל השנים צעד יד ביד עם הקבוצה של המדינה. ובלי קשר, מוסף בינוני בהתאם למסורת מוספי הכדורסל של "ידיעות אחרונות".
לא ברור איך שנה אחרי שנה, למרות הבניין המט ליפול ברחוב קרליבך, מוציא "מעריב" מוסף גדול ומושקע יותר מזה של מתחרהו המבוסס. 36 עמודי מוסף "מעריב" מרתקים פי שלושה מהמוסף המקביל של "ידיעות". אין מדובר רק בכמות; עמודי הקבוצות מכילים פינות מעניינות (במיוחד "תכניסו את הילד" – זרקור על אחד הצעירים) ופרטי סטטיסטיקות מחכימים.
ב"מעריב" ניסו לעשות משהו לא שגרתי בצילום הקבוצתי, אבל לא זכו לשיתוף פעולה מלא, כך שהפרויקט התפספס קצת. שלוש הכתבות המרכזיות (ראיונות עם ארז אדלשטיין ועידו קוז'יקרו, וכתבת נוסטלגיה על קבוצות עמק יזרעאל) היו טובות ומעניינות. בכפולה הפותחת מתייחס עופר שלח לאפקט התאבדותו של פנאן. הבעיה הגדולה היא השער: קוז'יקרו מניף את בנו באוויר, בשער שכל כולו "סגנון" ואין בו שום דבר שמריח כדורסל. שער ששיווק לא טוב מוצר טוב מאוד.
סיקור פתיחת העונה ב"ישראל היום", בשלמותו
"הארץ" דחף את מוסף הפתיחה לגיליון הרגיל של יום ראשון, מה שאומר שער כדורסל מינוס הפניות לליגת הכדורגל ולטניס. כל השער מוקדש לוויז'ואל, וחבל, כי במסגרת המקום המצומצם ב"הארץ" אפשר היה לפרסם בשער גם טור נוקב, כמו שהם יודעים. ההמשך סיפק שמונה עמודים טובים בסך-הכל, עם שלוש כתבות מרכזיות, שהמעניינת שבהן עוסקת בהרגלי הבילויים של הזרים. שתי האחרות עוסקות בשתי קבוצות שוליים (אשקלון ועפולה), מה שאומר שב"הארץ" ויתרו על ההתחנפות המקובלת לקהל הגדול של מכבי תל-אביב וירושלים, ועל כך יבורכו.
ב"ישראל היום" הקדישו ביום חמישי עמוד אחד בלבד לסיקור הליגה, כולל לוח משחקים. כמו בעבר בפתיחות עונה בכדורגל ובכדורסל, בשרוליק לא מבזבזים יותר מדי שטחים לטובת הדבר המיותר הזה שנקרא ספורט (לא כולל התאבדויות של אנשי מפתח). העמוד החיוור שלהם נותר הרחק מחוץ לתחרות. פרדוקס עצום במדור ספורט בעל דגש מובהק על כדורסל.
שורה תחתונה: גביע בנדל (בלחץ) לשרוליק, גביע וינר ל"הארץ", גביע המדינה ל"ידיעות אחרונות", האליפות וכרטיס ליורוליג ל"מעריב". וציון מיוחד לשבח לפרויקט פתיחה מושקע וראוי בוואלה, "חוזרים לסלים", ששווה יותר מהצצה.
2 קטנות
סיכום בתשלום. תוכנית סיכום מחזור ליגת-העל בכדורגל עלתה בערוץ הספורט באיחור בלתי נסלח של חמישה מחזורים, ומשודרת בימי ראשון, בניגוד לתנאי המכרז, הקובע כי תעלה במוצאי שבת, עם סיום המשחקים. החל מהשבוע אמור ערוץ הספורט להתיישר עם הזמנים ולשדר את התוכנית במועד שנקבע. סוף טוב? לא בדיוק. על-פי הידוע, תוכנית הסיכום תשודר בערוץ חמש פלוס לייב. מה שהיה כמעט 40 שנה לחם חוק חינם של אוהדי הספורט מדי מוצאי שבת, הופך לטלוויזיה בתשלום. לפני שהצופים שאינם מנויים על ערוצי התשלום רצים לקנות גרזן כדי לשבור את הטלוויזיה, נספר שערוץ הספורט מצא בכל זאת פתרון חלקלק: התוכנית תשודר בימי ראשון בשידור חוזר בערוץ פתוח. זליגה מכוערת בחסות המכרז.
כפי שפורסם. בספורט "ידיעות אחרונות" מתגאים כל שני וחמישי בלקט סקופים בינוניים ומטה, עם הכיתוב "כפי שפורסם ב'ידיעות אחרונות'". בשבוע שעבר הם יצאו מגוחכים במיוחד.
ביום שלישי הם פירסמו ראשונים שמרקו בלבול עשוי להיות המאמן הבא של סכנין. ברביעי הם יצאו בכותרת פותחת עמוד וחד-משמעית: "בלבול לא עובר לסכנין". אלא שעוד לפני שיבשה הדיו מהכותרת, חתם בלבול בסכנין.
איך יוצאים מהמבוכה? ב"ידיעות" לא התבלבלו. ביום חמישי התעלמו לגמרי מהפלופ של אתמול, ובחרו לציין במשנה שהם אלה שפירסמו ראשונים שבלבול מועמד. צלופח לא היה מתפתל טוב יותר. אז לטובת מחלקת הסקופים של ספורט "ידיעות", הקפנו בצבע אדום את הכותרת שלא הגשימה את עצמה, והנה היא למזכרת עולם: "כפי שפורסם ב'ידיעות אחרונות'".
לתגובות: yegerm9@walla.co.il