ועדת האתיקה של רשות השידור יצאה מאלמוניותה עם פרשת קרן נויבך והתייצבותה נגד החלטת ההנהלה להציג מגיש נוסף בתוכנית הרדיו "סדר יום". אגב כך הוזכר שוב הקוד האתי של הרשות, מסמך נקדי, שנקרא על שמו של נקדימון רוגל. ועדה בראשות השופטת בלהה כהנא שוקדת בשבועות אלה על עדכונו, וכפי שאומרים – יפה שעה קודם.
מסמך נקדי נוסח לפני ארבעה עשורים כתואם לתדריך טדי ב-BBC. אף שזכה מאז לעדכונים אחדים והתקבל כמעין "מורה נבוכים" בשידור הישראלי, ולא רק הציבורי, מן הראוי לעיין מחדש בכמה מהנחות היסוד שבו. די לציין שמפת השידור השתנתה לחלוטין במהלך השנים וכי הידע הפרקטי והעיוני בכל הקשור לאיסוף חדשות התעשר. סעיפים אחדים מצדיקים את היחס אל הקוד האתי כאל מסמך אנכרוניסטי, בלתי רלבנטי ובלתי מציאותי.
אפשר להדגים זאת באמצעות סעיף 18, שהוא אחד המצוטטים ביותר בשל האבחנה הבסיסית שבו בין ידיעות (news) לדעות (views) בדיווח החדשותי (שימו לב לעברית):
"תפקידם העיקרי של עובדי האינפורמציה ברשות הוא לספק למאזינים ולצופים מידע מהימן, בדוק ושלם ככל שאפשר ולהניח להם להגיע למסקנות מעצמם ולא להביא עובדות עם מסקנות מוכנות בצדן. מכל מקום – יש להפריד הפרדה ברורה לאוזן ולעין בין אינפורמציה עובדתית וישירה (straight news) מכאן לבין פרשנות (commentary) וניתוח (news analysis) מכאן".
אלא שבינתיים, בעידן רב-ערוצי ותחרות מחריפה, תרבות השידור השתנתה ועימה כנראה גם טעם הקהל. השדרים צוברים מוניטין ורייטינג בזכות דעתנות מופלגת גלויה, ולהפך: שדרים חסרי דעה כביכול נשמעים ונראים לא אחת כמשמימים ואף חסרי חוט שדרה. למרות קובלנות חוזרות ונשנות, בייחוד של גורמים פוליטיים ובעלי עניין, נתוני הרייטינג מצביעים שוב ושוב על העובדה שהקהל מעדיף שדרים שאינם חוששים מאמירות ברורות.
מאז ניסוח הקוד האתי ברשות השידור בשנת 1972, הלכה וגברה ההכרה בכך שנוסף לאמירה מפורשת, יש דרכים רבות ומתוחכמות יותר להבעת דעה, למשל באמצעות סלקציה עיתונאית הנגזרת ממדיניות הפרסום של המערכת. די להזכיר את לקחי הערוצים המסחריים בעקבות המחאה של קיץ 2011: אם יותר מחאה פירושה פחות פרסום והכנסות, כי אז יש לצמצם ולגמד את המחאה של קיץ 2012. או כדבריו של יעקב קלצ'קין (1882–1948): "אין לדון על טיבו של עיתון על-פי המאמרים המתפרסמים בו, אלא ובעיקר על-פי המאמרים שאינם מתפרסמים בו".
ואמנם, הידע התיאורטי והניסיון שהצטברו בשנים האחרונות מוכיחים כי באמצעות מדיניות פרסום מגמתית אפשר להבליט או להצניע נושאים, להשפיע על סדר היום הציבורי וגם לנקוט עמדה נחרצת, אם במישרין ואם בעקיפין, בסוגיות שנויות במחלקת – כל זאת תוך שמירה על הפרדה פורמלית כביכול בין "אינפורמציה עובדתית וישירה מכאן לבין פרשנות וניתוח מכאן".
גם מי שמעיין בסעיפים אחרים במסמך נקדי אינו יכול להימלט מן הרושם שהוא דהה עם השנים. סעיף 26 למשל מגדיר מקצועיות כ"יכולת להביא חדשות בצורה אובייקטיבית וניטרלית", וזאת שנים לפני שמנכ"ל רשות השידור, טומי לפיד ז"ל, הציע עדכון משלו, שלפיו "על עיתונאים להישאר אובייקטיבים אך לא ניטרלים". ומי יכול לעמוד בהוראת סעיף 27, "אין לשדר תחושות במקום מידע" בסיקור פיגועים, אסונות וכדומה, כאשר השאלה המיידית, והפשטנית, היא "מה הרגשת?".
במידה רבה, מסמך נקדי, ככל קוד אתי אחר, מתייחס לעצים ולא ליער כולו. הוא מטיל על העיתונאים כפרטים שלל מצוות של עשה ואל תעשה ומסיר מארגון התקשורת המעסיק אותם כל אחריות. זאת בעוד שבהחלט ייתכן מצב, לגמרי לא היפותטי, שבו עיתונאים יידרשו לחרוג מן האתיקה כדי לכבד את "רוח המפקד" ואינטרסים של בעלים.
אמנם טיבו של כל קוד אתי שהוא מתייחס לפרט ולא למעסיק, אלא שתוקפו של קוד אתי של עיתונאים מותנה באקלים ארגוני ובקיומם של תנאים הכרחיים. הוא עשוי להתגלות כיעיל כשיש קהילה פרופסיונלית בעלת אתוס מקובל ומנגנוני הגנה מפותחים, כמו ברפואה, עריכת-דין או פסיכולוגיה. שונה לחלוטין המצב בקהילה העיתונאית. התוצר העיתונאי הוא פרי סלקציה של שיקולים עיתונאיים ובלתי עיתונאיים כאחד, לפי המצב שבו נתון הארגון המעסיק.
האם מיותר אפוא לעדכן את מסמך נקדי? התשובה שלילית. חייבים לנסח קוד אתי חדש וריאלי שמתכתב עם המציאות התקשורתית המורכבת, הן למען "עובדי האינפורמציה" והן למען מעסיקיהם. קוד כזה חיוני גם כדי להציל את כבודו של "מסמך נקדי" משימושים רטוריים ומניפולטיביים.
דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. ספרו "מעבר למראה: מפת התקשורת בישראל" הופיע באחרונה בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון