במצבה הנוכחי של העיתונות הישראלית, אין שום סיכוי שבימים אלה יחליט עורך עיתון ישראלי למנות כתב חוץ קבוע באפריקה, כדוגמת הכתבים שכמה מהעיתונים עדיין משגרים לוושינגטון או ללונדון. עוד פחות סביר מכך שעיתון יפנה מקום בין דפיו לידיעות ופרשנויות שישלח משם הכתב על מאבקי השבטים בקונגו, על דיוני פסגת הארגון לאחדות אפריקה או על מאמצי השיקום הכלכלי של גאנה.
גם ב-1967 זה היה מהלך חריג בנוף העיתונות, אבל עורך "מעריב" דאז, אריה דיסנצ'יק, אימץ את המלצתו החמה של בנו, עידו, והעניק לתמר גולן, אז בת 33, את התואר "סופרת 'מעריב' באפריקה". גולן, שנפטרה לפני ימים אחדים בגיל 77, היתה דמות יוצאת דופן על מפת העיתונות הישראלית לא פחות מן התפקיד שאליו גויסה על-ידי "מעריב".
במרוצת השנים הפכה לגורם מרכזי בכל הקשור ליחסי ישראל-אפריקה, לא רק כמי שכתבה ושידרה יותר מכל אדם אחר בארץ על היבשת. אליה פנה ראש הממשלה יצחק רבין בעת כהונתו הראשונה, כשביקש להיפגש עם אחד המנהיגים הבולטים באפריקה, נשיא חוף-השנהב פליקס הופואה-בואני. גולן נענתה לפנייה ואירגנה את הפגישה, בזכות היכרותה רבת השנים עם הנשיא ומקורביו.
פטירתה היא תזכורת עגומה לעידן שחלף ואיננו עוד בעיתונות הישראלית, כמו במקומות רבים בעולם. העידן של כתבי החוץ שלא היו צנחנים לרגע בשעת משבר, אלא מומחים מן הדרגה הראשונה לאזורי השליחות שלהם; הימים שבהם הקורא היה יכול למצוא גם בין דפי העיתון הנפוץ והפופולרי ביותר במדינה סיקור מקיף על נושאים בינלאומיים, ולא רק קוריוזים; התקופה שבה העיתונאי הבכיר היה אישיות בעלת משקל ומעמד ציבורי מכוח הידע והניסיון שלו, ולא הודות להיותו ידוען טלוויזיוני.
ייחודה של תמר גולן בלט כבר במראה החיצוני שלה: ג'ינג'ית מלאת אנרגיה, לבושה תמיד לבן. אשה דעתנית, נחושה וכריזמטית, שלא חששה לשאול רודן אפריקאי על גורלם של אסירים פוליטיים בארצו או לנזוף בשגריר ישראלי כשהתרשמה שאיננו בקי די במתרחש במדינה שבה הוא משרת.
איש לא היה יכול להישאר אדיש אליה. כמעט כל מי שהכירו אותה נשבו בקסמה והעריכו את הבנתה, את הידע הרב שלה, כמו גם את תפיסת עולמה ההומנית ועמדותיה התקיפות. היו, עם זאת, גם כמה פוליטיקאים ופקידים ישראלים שהביטו בה בחשדנות, בעיקר כאשר התעקשה להתריע על הנזקים המוסריים והמדיניים הטמונים בקשרים בין ישראל ובין כמה משליטיה העריצים והמושחתים של היבשת.
בניגוד לרוב הישראלים שבאו ויצאו באפריקה כדיפלומטים או כאנשי עסקים, גילתה גולן הבנה, אמפתיה ורגישות למסורות השבטיות ולערכים של בני המקום. מומחי החקלאות הישראלים שביקשו לאחד בהינף יד חלקות אדמה כדי לעבדן בצורה ממוכנת ויעילה, כתבה גולן, לא הבינו כי עבור האפריקאי האדמה אינה פיסת חומר אורגני תחוח ופורה בלבד, אלא גם מקום שמעליו מרחפות רוחות אבותיו והוא קשור לטקסים, פולחנים ונימוסים.
היא ידעה מנסיונה האישי עד כמה אפריקה היא זירה קשה ומורכבת בעיקר לאנשים לבנים מיבשות אחרות, אך סלדה מאותם ישראלים שפיתחו משום כך יחס ציני ומזלזל כלפי השחורים. כמה מהשליחים, כתבה בספרה הביוגרפי "אפריקה, אפריקה", חזרו אליה "מפוכחים יותר כביכול, מרירים יותר, ציניים יותר, רודפי בצע יותר".
רבים מהם נטלו חלק בחגיגת השחיתות והשוחד, אלא שבניגוד לדיסקרטיות של עמיתיהם האירופים, עשו זאת "באורח צעקני ובוטה, עד ששמה של ישראל היה כרוך בפרשיות שחיתות ופעמים רבים הוכפש ברפש".
יחסה הביקורתי לא היה רק תוצאה של היכרותה עם היבשת. היתה בו גם מורשת החינוך של השומר-הצעיר: בצעירותה היתה חברת קיבוץ להב שבנגב, וכאשר שבה מנדודיה בעולם בנתה בו את ביתה.
תמר גולן, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ונשיא חוף-השנהב פליקס הופואה-בואני, במפגש ראשון מאז ניתוק היחסים בין המדינות אחרי מלחמת יום-כיפור (צילום: באדיבות מרכז-אפריקה של אוניברסיטת בן-גוריון)
הקשר האפריקאי שלה החל בראשית שנות ה-60, כשהגיעה לאתיופיה יחד עם בעלה, אביהו, ללמד שם בקולג' חקלאי. בקולובי, עיר הררית באתיופיה, נדרס אביהו למוות לעיניה מתחת לגלגלי משאית צבאית דוהרת, בשעה שהשניים צפו בהילולה ססגונית על קברו של קדוש אפריקאי. "לאביהו, החי איתי תמיד" מוקדש אתר האינטרנט שלה "אפריקה", שהקימה לפני שנים אחדות, לאחר ששבה ארצה והקימה את מרכז-אפריקה באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב.
אחרי שישה חודשים שבהם לבשה שחורים, בחרה בלבוש הלבן, שנותר סמלה המסחרי. "האשה בלבן", כינו אותה כשהיתה מופיעה בבירות באפריקה ומאוחר יותר גם במדינות במזרח התיכון.
ב-1962 הגיעה לליאופולדוויל שבקונגו. מורה בקולג', אשה בודדה, בעיר שסועה במדינה שזכתה אמנם לעצמאות משלטון הדיכוי הקולוניאלי של בלגיה, אך נסחפה מיד למלחמת שבטים עקובת דם. אחר-כך יצאה לניו-יורק, ללימודים באוניברסיטת קולומביה, שבסיומם קיבלה שם תואר דוקטור. ב-1967 החלה בעבודתה העיתונאית באפריקה ככתבת "מעריב" וה-BBC, ולאחר זמן קצר החלה גם לשדר בגלי-צה"ל.
עם השנים פיתחה קשרים הדוקים עם רבים ממנהיגי היבשת. בספרה, שנכתב יחד עם אמנון דנקנר, תיארה בלשון ציורית את הוועידות הבינלאומיות שסיקרה באפריקה ואת הדרך שבה ידעה כעיתונאית צעירה לנצל אותן לקשור קשרים ולקיים שיחות עם מנהיגים אפריקאים. היא מצאה כי בין המנהיגים הרבים חשים נשיאים וראשי ממשלות לא מעטים דווקא בדידות, והם מוכנים לפתוח בפני עיתונאית ידידותית את סגור לבם.
"העיתונאי הנבון יידע לנצל מצב זה כדי להתיר את חרצובות לשונם של ראשי המדינות", כתבה גולן. "כמות המידע שאתה שואב באותו שבוע קצר, אף אם אינה לפרסום מיידי, יכולה לשמש אותך חודשים רבים, אם לטפטוף של ידיעות, אם להבנת הרקע של ההתרחשויות המדיניות. בכינוסים כאלה חשוב מאוד להפגין נוכחות קבועה לאורך שנים, כדי שיתרגלו הכל לנוכחותך ויתייחסו אליך כאל אחת מאבני המקום.
"אפילו מובוטו האיום [רודנה של זאיר], שהיו לו סיבות רבות וטובות שלא לחבב אותי, היה בכל זאת רגיל אלי, ואם היתה רוחו טובה בראותו אותי היה אומר: 'מאדאם, את עדיין כאן – תמיד על המשמר, מה?'. ואף היה נעתר להשיב על כמה שאלות". בשיחות כאלה העזה גולן, לדבריה, להגניב שאלות על אסירים פוליטיים, אולי כתזכורת לכך שהעולם עדיין פוקח עין על מצבים הנוגעים לזכויות אדם.
הביקורת שמתחה על העריצות והשחיתות של מובוטו הביאה לכך שבשנות ה-80, ערב ביקורו של הנשיא דאז חיים הרצוג בקינשאסה, תבע הרודן מזאיר שתמר גולן לא תיכלל ברשימת הכתבים. "מעריב" דחה את הדרישה, והיא נלוותה לביקור.
בתחנה אחרת בביקור, במונרוביה בירת ליבריה, לא הסתירה את דעתה על הקשרים עם רב-סמל סמואל דו, שתפס את השלטון בהפיכה צבאית, שבמהלכה רצח את נשיא המדינה והוציא להורג 18 שרים ואישים פוליטיים על חוף הים, סמוך לארמונו. במהלך המסע נזף הרצוג בחריפות בגולן על כך שתידרכה, לטענתו, את הכתבים בנוגע לדו, כדי לפגוע בהצלחת הביקור.
בכינוסים של הארגון לאחדות אפריקה, כתבה גולן, שררה אווירה אירוטית עזה, ומפעם לפעם התפרצו בהם, כלשונה, "גילויים חושניים". ועידה כזו, בסתיו 1967, הולידה מפגש בינה ובין שגריר ניגריה בקונגו. סיפור האהבה שנרקם בין העיתונאית הישראלית ובין השגריר המוסלמי, בנו של האמיר של קאנו, אחד מבתי-המלוכה החשובים של ניגריה, נמשך כשנה, ונתקל ב"צרות עין רוחשת רע" מכל הצדדים.
נציגי ישראל התייחסו אליה בחשדנות רבה, ואילו גורמים מוסלמיים עשו הכל כדי למנוע מהשגריר לממש את כוונתו לשאת את גולן לאשה. היא חלתה, והתברר כי דיפלומט סודני שיחד את משרתו של השגריר הניגרי כדי שזה יחדיר כמויות קטנות של רעלים לאוכל שהגיש לעיתונאית הישראלית.
ההרעלה זוהתה וטופלה, אך לא היה בכך כדי להציל את הקשר: השגריר הניגרי פוטר וחזר לארצו, ואילו גולן הוברחה לקונגו-בראזוויל השכנה. אחר-כך העתיקה את מושבה לאבידג'אן, שהיתה אז בירת חוף-השנהב, ושימשה לגולן בסיס לגיחותיה למדינות שונות ביבשת.
ב-1973 העתיקה גולן את מושבה לפריז, ככתבת "מעריב" וגלי-צה"ל. עיתונאים, פוליטיקאים ואמנים מישראל שהגיעו לעיר האורות בעשורים הבאים ידעו כי תמיד ימצאו בביתה חוויה מיוחדת במינה: "סלון פריזאי".
על כורסאות הסלון ניתן היה למצוא מנהיג אופוזיציה גולה מאפריקה, איש אקדמיה בכיר, שר או ח"כ מישראל, צייר נודע ואנשי תקשורת מקומיים ואחרים. התה הוגש בקומקום חרסינה, והשיחה קלחה על עניינים שברומו של עולם, ובעיקר על המתרחש בפריז, בירושלים וגם באפריקה.
מפריז יצאה גולן לגיחות לשליחויות חשאיות ולמפגשים שנועדו לסייע בשחרור שבויים ונעדרים ישראלים – אך בעיקר למשימות עיתונאיות למדינות שאליהן יכלו ישראלים להגיע רק עם דרכון זר, כדוגמת טוניסיה וסוריה.
ב-1977, מיד לאחר ביקור סאדאת בירושלים, יצאה לקהיר, עוד בטרם הגיעה לשם המשלחת הישראלית הראשונה לשיחות השלום. היא התקבלה בלבביות על-ידי אישים מצרים והצליחה בביקור זה ובביקורים הבאים ליצור קשרים עם בכירים בהנהגה המצרית.
"השיא של חיי", הגדירה את החוויה המצרית שלה. "אחרי שנים של הטפה בזכות ההידברות והשלום עם הערבים, באתי למדינה ערבית ומצאתי כי כל הדברים שדיברתי עליהם מתגשמים בצורה מופלאה יותר אפילו ממה שחלמתי".
היא שבה לביקורים נוספים במצרים, לעתים יחד עם כתב הטלוויזיה הישראלית אהוד יערי. ימי קהיר הולידו קשר אישי הדוק בינה ובין הגנרל עבד אל-גאני גמאסי, שכיהן כרמטכ"ל לאחר מלחמת יום-כיפור ומאוחר יותר כשר ההגנה. הם נפגשו תחילה בקהיר, ואחר-כך, בעת ביקוריו באירופה, לאחר שהודח על-ידי סאדאת.
בשנת 1994 מונתה לתפקיד השגרירה הראשונה של ישראל באנגולה, ולאחר שסיימה את כהונתה נותרה במדינה האפריקאית לסייע לנציגי הפרויקט הבינלאומי לפינוי מוקשים.
יחסיה עם עיתון הבית שלה, "מעריב", הסתיימו באקורד צורם: ככתבת בפריז קיבלה גולן, בעיקר מטעמי מס, משכורת נמוכה, אך נלווה לה החזר הוצאות נדיב. גולן דרשה כי חישוב הפנסיה שלה יכלול גם את מרכיב ההוצאות. לאחר ש"מעריב" לא קיבל את הבקשה פנתה לבית-הדין לעבודה. השופטת חלקה לה שבחים על הישגיה ומקצועיותה, אבל דחתה את תביעתה.
גם בפרק האחרון בחייה, כאשר שבה לאקדמיה, המשיכה אפריקה להיות מוקד פעילותה. היא הקימה את מרכז-אפריקה באוניברסיטת בן-גוריון והרצתה על היבשת שבה נקשרו חייה האישים והמקצועיים. "לא תקבלו ממני מידע, אלא מודעות", נהגה לומר לתלמידיה. "מודעות לסבל של תושבי אפריקה, להבין מהי סובלנות".