העיתונאי האוסטרלי טרבר בורמן (צילום מסך: ערוץ 10)
טקס ממלכתי מלא
מישהו עלול להתבלבל ולהניח כי משהו השתנה כאן בין שלישי לשישי. שלשום אמנם לא ידענו להגות את השם בן זיגייר, ואילו עכשיו כל ילד מדקלם אותו כאילו היה מֶסי, ומחרתיים יישכח. סף הריגוש כאן גבוה דיו והפרעת הקשב עמוקה דיה כדי להבטיח שמחר יתחיל שבוע חדש שיביא עימו נושא חדש לראש סדר היום.
הסיפור הזה ייבלע בארכיונים ויקוטלג רק בראשם של פרשני המקרה הבא, שיצוץ בסערה בעוד שבוע או שנה, ויהיה דומה כך או אחרת למקרה הזה, וחלול כמוהו. גם בו יעלו אותן סוגיות, אותן דילמות ואותן האשמות הדדיות, בלי דרישה קונקרטית לתיקון או לשינוי. בדיון הבא הוא יסופר ודאי ברשימה המתארכת, קידר, זיידנברג, ואנונו, קליינגברג, יצה, זיגייר... אם אהיה עדיין בסביבה, סביר להניח ששוב אתגייס להציג אותם טיעונים באוזני אותם מראיינים.
תופעת אסירי ה-X התאזרחה בחיינו בלי לעורר סערת אמת, והטקס הקבוע של המפגש החזיתי עם עולם הסוד חוזר על עצמו ללא כל סטייה מן הקנון: פריצה מפתיעה בפרסום מרומז שסיפור-סוד דרמטי רוחש בתקשורת העולמית (ה"זרה"); סגירת שורות במערכת הביטחון תוך מאמצי מניעה קיצוניים, שבימינו משולים לירי בחצצית אל הים הגואה בתקווה להשקיטו; דיון בין המבקשים לחשוף את המידע במלואו לאלה המבקשים לרסנו; גלישה לשאלה מיהו פטריוט ומיהו שמאלן המשחק לידי אויבינו; פרשנות מגששת, הנסמכת על גרסאות שונות, המייחסת מניעים שונים לגיבורי העלילה; ולבסוף, במושב הנעילה, ייערך דיון מרפרף בשאלה מי בכלל צריך צנזורה ולמה לא להחליף אותה במשהו נשכני יותר.
למה לשחרר מה שאפשר לחסום
טעות היא לזלזל במערכת הביטחון. מוביליה מתקשים אמנם להפנים את השינויים הגדולים בחברה האזרחית, ובמיוחד ביקום התקשורתי, אבל בענייני חשאיות הם מבינים. דווקא מתוך כבוד לקהילה הזו, לא נכון יהיה לפרש את התנהגותה כרצף של מחדלים ומעשי איוולת (חוץ מההתנגשות הקטנה, המיותרת, בקרחון ביום שלישי האחרון). יש כאן תפיסה אסטרטגית יעילה למדי, חסינה בפני שיני הזמן, הגורסת בפשטות: למה לשחרר את מה שאפשר לחסום?
לאחר שלושה עשורים שבהם אנו חווים את הטקס המרהיב שבו נפרץ צו איסור פרסום גורף ומתמוטט, ושטף מידע מעורב בבוץ ובסחף מציף את הארץ, אני מתקשה להאמין כי זוהי תופעה כרונית של אובדן שליטה במשברים תקשורתיים. אולי במקום לגלוג מריר על הטיפול המגושם בפרשה, מנקודת הראות האזרחית, כדאי להתייחס לכך כאל מדיניות מודעת, שתכליתה להגן על הסוד בכל אמצעי; במסלול הצנזוריאלי, במסלול המשפטי, ועל הדרך להפעיל את ראש הממשלה בפנייה ישירה אל מצפונם הפטריוטי של עורכי העיתונים.
איפול מוחלט קונה לגורמי הביטחון ארכה, לפעמים של שעות ולפעמים של שנים. במקרה הזה הושגו שנתיים תמימות – מי יכול לפלל ליותר? אני סומך על אנשינו המצוינים כי בפרק הזמן שבו זכו מן ההפקר ידעו למזער את הנזק המבצעי עד כמה שרק ניתן. הם יכלו אמנם להסיר באופן יזום את האיפול המוחלט הזה אחרי שזיגייר מת בידיהם בכלא ולחסוך מעצמם ומאיתנו את הפארסה שהתחוללה בין שלישי לשישי – אבל שום גורם, עיתונאי או משפטי, לא לחץ עליהם מספיק כדי שיעשו זאת.
אפילו ברגע האחרון, עם היוודע דבר הפרסום באוסטרליה, יכלה המערכת הבטחונית להסיר את האיפול הגורף בטלפון אחד ולהניח לתחקיר שגלש לרשת לעשות את שלו, עד שידעך מאליו. אבל אנשי הסוד בחרו שלא לעשות דבר. למה לא להשאיר את המודיעין האיראני בבלבולו, את העיתונות העברית במבוכתה, ולהניח לעורכים ולפרשנים לכלות את זעמם בצנזורית הראשית המוערכת, הנוגעת ללב במאמציה לתת לקרקס הזה חזות עניינית ומכובדת.
העיתונות הישראלית, החלשה ואכולת רגשות האשם – זו שנתפסת בעיני חוגים רחבים בציבור כלא-פטריוטית דווקא מפני שהיא ממלאה את תפקידיה – אינה רשאית להתבשם בהישגי הפרסום. הוא נפל על ראשה בהפתעה גמורה. בכמה ממערכות העיתונים ידעו משהו על הפרשה, ובכמה מן המערכות ניסו לפעול בדרכים משפטיות לחשיפתה. עיתון אחד עתר פעמיים בניסיון לבטל – או להקל – את איסור הפרסום הגורף, והומלץ לו למשוך את העתירה באופן שגרם לו לוותר מראש על עתירה לבג"ץ.
הדיווח באתר ynet שצונזר (13.6.2010)
דיווח מדויק למדי האיר לרגע את הרשת כשאתר ynet העלה ב-13 ביוני 2010 תיאור פרטני של תנאי כליאתו של אסיר מסתורי באגף 15 בכלא איילון, תחת הכותרת "מי אתה מיסטר איקס? האסיר ללא שם וזהות". באותה כתבה אמר "גורם" בשב"ס: "מפחיד שב-2010 כלוא מישהו מבלי שנדע במי מדובר". הכתבה, שעלתה בשעה 19:54, הורדה כעבור חצי שעה ביד נעלמה – והעניין נמחק גם מן התודעה. בניגוד לאנשים רבי התושייה במוסד, העיתונות קיבלה עליה בהכנעה את חומת הברזל שהורדה על המקרה המוזר. העיתונות כולה – למעט, אולי, טיפּר אחד, שזרק כמה מלים לעיתונאי אוסטרלי שעימו נפגש באקראי.
סיכום ביניים של הפרשה מלמד שהעיתונות היא זו שזקוקה לבדק בית. התחקיר של רשת ABC האוסטרלית הוא ששבר את מעטפת הסוד ופרץ את הסכר, וכל השאר התגלגל מאליו, כשכל אחד מן הצדדים תרם את חלקו לפארסה: התגובה הפבלובית של ראש הממשלה, הכינוס הפתטי של עורכי העיתונים, הצנזורית הראשית אובדת העצות, הקטטות באולפן בין הפרשנים האחראים בעיני עצמם לבין אבירי חופש העיתונות בעיני עצמם, וכמובן – קרנבל המארדי-גרא ברשת, משחק התופסת בין היד המתייגת לזרוע המוחקת.
טיפ או טיפקס
בקיץ האחרון ביקר בישראל טרבר בורמן, כתב החוץ הבכיר של הרשת האוסטרלית ABC, שחשף את הפרשה. בורמן, ששימש בעבר כתב הרשת לענייני המזרח התיכון, מרבה לבוא לכאן. בשיחה עם תמר איש-שלום בחדשות 10 סיפר כי לפני חצי שנה, כשהיה כאן בשליחות בעניין אחר, פנה אליו איש קשר שהוא מכיר, לקח אותו הצדה ואמר: "יש לי סיפור נהדר (terrific), אבל אני לא יכול לספר אותו בישראל. ישתיקו אותי אם אספר אותו כאן".
האם היה זה עיתונאי ישראלי שנתן טיפ לכתב זר? קצה החוט לסיפור כזה יכול להיות גם סוהר בכלא איילון או פעיל זכויות אדם. ואם כולנו משמשים ניצבים בסרט הריגול הזה, אז מה רע באיש מוסד חביב שמחפש דרך להלבין סיפור בלי להוציא הודעת דובר?
מדבריו של בורמן ניתן להתרשם כי אכן קיבל טיפ מעמית מקומי, שבזכותו זכה הנושא להיגאל לאחר שמונה חודשי תחקיר עיקש. מי שמזדעזע מכך, מי שחושב שהעיתונות הישראלית צריכה לחכות בסבלנות עד אחרית הימים כדי שצו איסור הפרסום יפקע והסיפור ייפתח, לא מבין כלל את המעשה העיתונאי. אם הכל התחיל בטיפ של עיתונאי ישראלי, ראוי האיש לשבח ולא לגנאי.
הכיסוי האלכסוני, אותו מצב שבו כתב מקבל מידע שהוא אינו יכול, מסיבות שונות, לפרסמו, ומעבירו לכתב אחר, הוא מאבני הבניין של המקצוע. אחת הסיבות השכיחות לכך היא טשטוש עקבותיו של מקור רגיש. סיבות נפוצות אחרות: חוסר עניין במערכת, אי-רצון של המערכת להסתבך בנושא רגיש, ניגוד עניינים של הכתב או המערכת, שלא יאפשר פרסום הסיפור. כתבים ישראלים מרשים לעצמם במקרים מסוימים להעביר טיפים לכתבי חוץ מטעמים דומים. זו פעולה עיתונאית בלתי נמנעת בהוויה תקשורתית שכה רבים בה החסמים – ובראשם צנזורה וצווי בית-משפט לסוגיהם – ומנגד, כה רעוע הוא מעמדו החוקתי של העיתונאי.
יש כמובן הבדל בין חילופי טיפים מעמיתים בסצינה המקומית לבין העברת המקל לעיתונות הזרה. הפטריוטיות המופרזת שלנו יוצרת חיץ בין העיתונאי המקומי "האחראי", "האכפתי", לבין הכתב הזר "רודף הסקופים". לכן נדרש מן הצד הראשון לגלות אחריות אל מול "ההפקרות" שמציג הצד השני. המשותף לשני הצדדים הוא הרצון, כל אחד מסיבותיו, שהסיפור יראה אור, במיטב רוח עיתונות התחקירים. ההבדל הוא שבמקרה כזה זוהי עסקה סיבובית ישירה – הלבנת מידע אסור לפרסום כאן בפרסומו בחו"ל, כדי שאפשר יהיה לצטטו כאן.
תהיה זו טעות להתייחס לסיטואציה כזאת מזווית פוליטית. העובדה שסיפור כזה נאסר לפרסום מטעמי ביטחון לאומי כביכול אין משמעה שחשיפת מרכיבים בו אינה חיונית לציבור. לא פעם נכשלו גורמי הביטחון בכך שנקטו צעדים קיצוניים נגד מרגלים בנסיבות שאינן מצדיקות זאת – ומדינת ישראל, חרף כל ההצדקות העצמיות הידועות, הופכת לא פעם לכוח אפל ומגונה. בכל מקרה, עיתונאי הראוי לתוארו אינו אמור להחריש לנוכח הידיעה שאדם לא מזוהה נכלא בבידוד, בחשאי, בנסיבות לא ידועות ולפרק זמן לא מוגבל. אם המטרה להסתיר מקדשת כל אמצעי, למה להלין על עיתונאים המקדשים כל אמצעי כדי לחשוף את הנסתר?
הזמנה אוכלת
כעורך טרי של עיתון יומי, נהגתי בכובד ראש בכל הזמנה מגורם שלטוני בכיר מאוד המעוניין לשוחח איתי. עם הזמן למדתי כי הזמנה לגורם כזה לא תבוא אלא לצורך בקשה חריגה בנושא מסוים, או כזימון להטפת מוסר על התנהלות העיתון. ב"הארץ" היו אז די כתבים ופרשנים שתודרכו בקבוצה או כיחידים, בגלוי או בחשאי. פנייה ישירה לעורך הראשי בישרה – תחת כל ממשלה – על לחץ מרומז.
כחבר בוועדת העורכים ההיא בשלהי ימיה, אני יכול להצהיר שכל המפגשים שבהם נכחתי במסגרתה היו מיותרים. נדרשו לי כמה שנים ולא מעט פגישות כדי להבין כי כיוון שאיני מבקש דבר, אהיה אני זה שיתבקש בשם העיתון לתת תמורה להזמנה. עוד לפני ש"הארץ" פרש, בנובמבר 1992, מהסכם הצנזורה ובעקבות זאת מוועדת העורכים, נהגתי לבקש מכתבי ופרשני העיתון, שבמסגרת תפקידם זכו להשתתף בתדריכים ברמות שונות של עומק, שיביאו לידיעתי כל מידע יוצא דופן ("מעבר למה שאמרו בחדשות"). לרוב לא היה להם מה לדווח.
ועדת העורכים הישנה, שבה נמסר למשתתפים מידע עמוק בתמורה לאי-פרסומו, נעלמה מזמן מן העולם. לכן תמוהה העובדה שעורכי עיתונים ממשיכים לעלות לרגל ללשכת ראש הממשלה ומכניסים את ראשם לתוך מלכודת הנבדל. זה לא נעים שלא להיענות להזמנה של ראש ממשלתך בנסיבות כאלה, ואף לא מנומס. אבל זו דרך שאינה גרועה מקבלת ההזמנה ודחיית הבקשה על הסף.
אני בעד שיח הדוק בין בכירי מערכת עיתון ללשכה החשובה בישראל, ובעד מערכת יחסים אקטיבית בין ראש ממשלה לפרשנים בכירים. אבל כדאי לזכור כי לשכות ראשי הממשלה הן שהתנתקו מטעמיהן מן השיח הישיר עם נציגי העיתונים. אם ראשי המדינה מסתפקים בהצגה בפני העורכים של נקודות התורפה שפרסום עלול לחשוף, הצנזור הראשי יכול לעשות זאת בכישרון רב במסגרת השיח השוטף שהוא מקיים עימם.
מערכת יחסים בין עיתון לשלטון בנויה על שיח ביקורתי. יש מקרים שצריך לומר לראש הממשלה – אנו מבינים את בקשתך, אך לא נוכל להיענות לה. אם זהו ערוץ השיח היחיד, מוטב שלא יתקיים כלל. טוב עשה על כן עורך "הארץ" שנמנע מלבוא לתדריך ופירסם ברבים את עצם קיומו.
מי בעד ביטול הצנזורה?
את המושג "הפקת לקחים" למדנו ממערכת הביטחון. אילו לקחים הופקו מהמקרה הנוכחי? ממקרים קודמים? מהו הלקח שנלמד? לא ברור. מה רוצה העיתונות? לא ידוע. עד כה לא נשמעה קריאה ברורה מן התקשורת למיגור התופעה הפסולה של אסירי ה-X, שהמערכת המשפטית שלנו מכפיפה לה את עצמה בצייתנות מטרידה. העיתון היחיד שמכסה את הפרשה באופן ביקורתי מן הרגע הראשון הוא "הארץ" – ועדיין לא ברור אם מדובר בכיסוי ביקורתי שגרתי, או בהכרזה על קמפיין מתמשך שהעיתון מחויב להתמיד בו.
בענייני העלמת מידע מן הציבור על שלילת זכויות אדם – ובמיוחד במקרים של העלמת בני-אדם – תפקיד העיתונות אינו רק להשקיף ולפרש. בנושאי הזכות לדעת, העיתונות היא צד מובהק. שחקן אקטיבי על המגרש. וכשסיפור כמו פרשת האסיר X מוטל לפתחה, הוא מיועד לטיפולה הישיר. לו הייתי נציג ציבור במועצת העיתונות, הייתי מוחה נגד מצב שבו נייבא תחקירים מגששים באפלה מאוסטרליה במקום לייצרם כאן במיטב כוחות התחקיר הכחול-לבן.
האם בעקבות המקרה עושה מערכת המשפט לעצמה פוסט-מורטם? האם אי-פעם נידונה בה באופן ביקורתי שאלת הקלות הבלתי נסבלת שבה גורמי ביטחון משיגים צווי איסור פרסום לכל דבר ועניין? האם אי-פעם ניהלה מערכת המשפט שיח גלוי וביקורתי עם העיתונות בשאלות אלה?
ומה תגובת המערכת הפוליטית? האומנם הזכות לדעת היא נחלת שלוש מפלגות האקסטרה-שמאל, מרצ, חד"ש ורע"מ-תע"ל? ולמה לא נשמע קולה של הנבחרת הצעירה של מפלגת העבודה? וקולה של נבחרת החלומות של יש-עתיד? האם ניתן לדמיין מצב שבו לפחות מחצית מחברי-הכנסת ישתמשו בחסינותם כדי להכריז שלא יסכימו לפינות אפלות כאלה בשולי חיינו כאן?
ולבסוף, השאלה השחוקה ביותר בספר: האם אפשר להחליף את הצנזורה בכלי בן-זמננו שיתאים יותר לנהל את הסודות החיוניים באמת? התשובה המפוכחת היא: לא הייתי מעז היום לדרוש רפורמה כזו, בידיעה שכל מה שיושג רק יכביד את הפיקוח וינציח את הגוף המצנזר.
בראשית שנות ה-90, כאשר ניסו לגבש כאן חוק צנזורה כחול-לבן (דדי צוקר כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט עם המשפטן משה נגבי), התברר כי גם אנשים נאורים ושוחרי טוב עלולים לנסח חוק מיושן כבר ביום הגשתו. אבל גם חוק צוקר-נגבי לא צלח. מערכת הביטחון אינה מעוניינת בשום שינוי בסטטוס-קוו.
יום אחד, בעוד אלף שנה, יעשה אולי מישהו את מה שניתן היה לעשות עוד לפני עשור: להפוך את הצנזורה ללשכת שירות אזרחית, ציבורית ובלתי תלויה, ובה מומחים לתקשורת, משפט וביטחון, שיוסמכו לייעץ לכל המעוניין לפרסם חומר בנושאים רגישים בדבר מרחב התמרון שלו. את הסיכון ייקח על עצמו המפרסם, בחשיפה ישירה למערכת החוקים הקיימת בנושאי פגיעה בביטחון, ובידיעה שזכות הציבור לדעת היא זכות חוקתית.