מתוך אפליקציית האייפד של "ידיעות אחרונות" (צילום מסך)
הפעילות של קבוצת "ידיעות אחרונות" בתחום הדיגיטלי היא ללא ספק המורכבת והמושקעת ביותר מבין קבוצות התקשורת בישראל. לפני כשלוש שנים, במקביל להשקת "עברית", מכשיר לקריאת ספרים דיגיטליים, החלה ידיעות-טכנולוגיות, האחראית על התחום הדיגיטלי בקבוצה, לעבוד במרץ על אפליקציה שתציג את תוכני העיתון "ידיעות אחרונות" במגוון של מכשירים, ובראשם האייפד של אפל. לפני כמה ימים השיקה הקבוצה את האפליקציה המדוברת, שבשלב הראשון מאפשרת גישה חופשית לכל תוכני העיתון המודפס (בעתיד הקרוב, גישה חודשית לעיתון המודפס תעלה 40 שקל, 100 שקל לשלושה חודשים ו-180 שקל לחצי שנה).
נתחיל בשורה התחתונה: על פניו, האפליקציה עושה את העבודה ואולי אף מעבר לכך – היא עושה חשק לקרוא את "ידיעות אחרונות", אבל אחרי כמה דקות אתה אומר לעצמך, "כן, אבל...".
צעד אחד אחורה.
המעבר לעולם הדיגיטלי הוא מעבר קונספטואלי, אבל ניכר שקבוצות העיתונות בישראל מעדיפות לעכל אותו לאט. לכל העיתונים הגדולים בישראל יש אפליקציה לאייפד, אולם היחס שלהם אליה שונה. ל"הארץ", למשל, יש אפליקציה רק בשפה האנגלית, וזו סגורה למנויים בתשלום, למעט כתבות אחדות הפתוחות גם למנויים שאינם משלמים. ל"גלובס" יש אפליקציה, אך גם היא סגורה למנויים בתשלום.
היחס של "ישראל היום" ו"מעריב" לאפליקציית האייפד שלהם דומה. שני העיתונים מאפשרים לקוראים לצרוך את כל תוכני העיתון כל ימות השבוע, למעט יום שישי, שבו "מעריב" אינו מציג את תוכני העיתון המלאים, לא בגיליון האלקטרוני באתר האינטרנט ולא באפליקציה. שתי האפליקציות הן העתק פשוט של גליון העיתון, שצולם והומר לגרסה המתאימה להצגה באייפד.
המשמעות היא שהקורא נחשף לתכנים כפי שהם מוצגים על נייר עיתון. במובן זה, לא נעשה כל שימוש ביתרונות של הפלטפורמה הדיגיטלית. העיתון מומר לסוג של קובץ PDF וניתן לדפדף בו ולקרוא את הכתבות השונות. למעט החיסכון במקום אחסון לגליונות העיתון המודפסים, שני העיתונים מדלגים מעל לכל היתרונות הייחודיים שהפלטפורמה הדיגיטלית יכולה לספק.
נשאלת השאלה מדוע, בכלל, להשיק אפקליציה כזו? התשובה פשוטה: זה זול. המרת העיתון המודפס לקובץ דיגיטלי היא רף הכניסה המינימלי לעולם הדיגיטלי. זה פשוט, זה מהיר וכעיתון אתה יכול לומר לקוראים (וגם לעצמך אם אתה ממש מתעקש): "הנה, אנחנו מתקדמים אל העולם הדיגיטלי! קראו אותנו באייפד!".
(צילום: ציפה קמפינסקי)
אלא שהעולם הדיגיטלי מציע הרבה יותר מאשר המרה של פורמט, ובקבוצת "ידיעות אחרונות" החליטו להתקדם צעד אחד קדימה. בדומה ל"מעריב", "ישראל היום" ו"גלובס", גם האפליקציה של "ידיעות אחרונות" מציגה את תוכני העיתון המלאים, אך אלו אינם "מצולמים" כמו שהם. תחת זאת, עוברים תוכני העיתון טרנספורמציה דיגיטלית הרבה יותר מרשימה.
כל עמוד מקבל טיפול שמטרתו כפולה: להתאים אותו למגבלות של הקריאה באייפד (אחרי הכל, האייפד קטן פי כמה מהנייר שעליו מודפס העיתון), ולהוסיף לתוכני המערכת תכנים שלא ניתן לשלב בעיתון מודפס. הדוגמה הבולטת היא, כמובן, תוכני וידיאו. כך, בסקירה על סרט קולנוע, משולב נגן וידיאו שלחיצה עליו מציגה את הטריילר שלו. סקירה על תקליט חדש מאפשרת להאזין לאחד השירים, וכן הלאה.
במהדורת יום שישי, למשל, מוצג עמוד ששמו "השבוע שהיה". לחיצה על הימים השונים מציגה קטעי וידיאו קצרים. ביום ראשון מופיע קטע וידיאו שמציג את האדם שאיים באקדח על מנהיג מפלגת המיעוט הטורקי בבולגריה, ביום שני השבעת נשיא ארה"ב, ביום שלישי שוטר שהציל אשה שהתעלפה בספרד ונפלה לפסי הרכבת וכן הלאה.
האפליקציה של "ידיעות אחרונות" מזמינה את הקורא לא רק לצרוך את התכנים, אלא גם לגלות אותם. בכל עמוד פוזרו סימני "פלוס" צהובים. בתוך זמן קצר לומד הקורא כי לחיצה עליהם מובילה לחשיפת תכנים נוספים. כך ניתן למלא את העמוד בתמונות גדולות ובכותרות גדולות, ואם מישהו רוצה לקרוא את הטקסט, הוא יכול ללחוץ על אותם פלוסים צהובים ולצלול לתוכו. בכמה מהכתבות הקוראים יכולים לדפדף לא רק בין הטקסטים, אלא גם בין התמונות, וכך למשל ליהנות ממגוון תמונות מהמשחק בין מכבי תל-אביב לאולימפיאקוס, ולא רק באלו המוצגות על המסך (או שהודפסו בעיתון). הגיוני. אחרי הכל, באייפד אין ממש מגבלת מקום.
מתוך האפליקציה של "ידיעות אחרונות"
התכנים מעוצבים באופן נקי ומזמין. התפריט בתחתית המסך מאפשר לגולש לנווט בקלות בין החלקים השונים של העיתון ואף לשמור כתבות. כמי שלא צורך את העיתון "ידיעות אחרונות" זה למעלה משלוש שנים, עלי לומר שהאפליקציה עשתה לי חשק.
אלא שכאן מתחילות הבעיות. ראשית, המהדורה היא בעצם קובץ שיורד למכשיר לפני שניתן להתחיל לעיין בו. זמן ההורדה של מהדורת סוף-השבוע לאייפד היה כמעט חמש דקות; זה המון זמן. שנית, קריאה של כתבת מוסף הנמתחת על פני שמונה מסכים יכולה להיות מייגעת ולא נעימה. שלישית, השילוב של קטעי וידיאו ואודיו הוא תוספת נחמדה ונדרשת, אבל רחוק מלמצות את הפוטנציאל של הפלטפורמה הדיגיטלית.
דווקא המוסף "טכנולוגי" של העיתון "כלכליסט", שגם לו יש אפליקציה לאייפד וגם הוא שייך לקבוצת "ידיעות אחרונות", הלך, בשלב הזה, את המרחק הגדול ביותר. הצריכה של המוסף (שרק חלקו ניתן בחינם) מציגה יכולת מתקדמת אף יותר של אינטראקציה וכוללת אנימציות קטנות שפותחו במיוחד עבור טקסט מסוים ושאר פתרונות מעניינים שמבהירים לקורא כי כאן נעשתה עבודת-יד, עבודת חשיבה מותאמת אישית לכל טקסט, עבודה שאין בה האוטומטיות של המרה פשוטה.
ולבסוף, ואולי חשוב מכל, אחרי שגמרתי להתפעל מהאפליקציה של "ידיעות אחרונות" שאלתי את עצמי, "ומה קורה אחרי שמונה בבוקר?". האפליקציה של "ידיעות אחרונות" אינה מתעדכנת במהלך היום ואינה שואבת תכנים חדשים מאתר ynet. איזה היגיון יש בכך למעט היגיון פוליטי של מאבקי כוח ואגו בתוך הקבוצה? נקודה זו לבדה יכולה למוטט את כל ההשקעה באפליקציה, שכן בתוך זמן קצר יבין הקורא שממילא הוא פונה לאתרי האינטרנט כדי להתעדכן במתרחש במהלך היום, ואותם הוא מקבל חינם.
וכאן טמונה הבעיה. המעבר לפלטפורמה הדיגיטלית הוא מעבר פרדיגמטי. הוא מחייב חשיבה חדשה, כישורים חדשים, אנשים חדשים שחושבים באופן אינטרדיסציפלינרי ותלת-ממדי על התוכן. לא עוד רק טקסט ותמונה, אלא גם וידיאו, אינטראקציה, קישורים, אנימציה, משחקים קטנים, אינפוגרפיקות אינטראקטיביות ועוד. הקוראים הדיגיטליים הם לא "כמו עיתון, רק בפיקסלים". הם משהו אחר לגמרי.
בסקאלה של אפס (לא דיגיטלי) עד עשר (דיגיטלי לגמרי), "גלובס", "מעריב" ו"ישראל היום" נמצאים באחד. "ידיעות אחרונות" הלכו שני צעדים קדימה, אבל המרחק עד לחוויה דיגיטלית שלמה וטהורה, שתבהיר לקורא שהוא מקבל מוצר נבדל, מיוחד, שונה ממוצר העיתון ואף עדיף עליו, עדיין גדול.
עוד על אפליקציות האייפד של העיתונים
כיכר העיר ריקה / ציפה קמפינסקי
אפליקציות העיתונים לאייפד נחוות כמו איים של עולם ישן. במתכונתן הנוכחית, הן מעוררות זיכרון של מפגש עם עיתון ישראלי במהלך ביקור בחו"ל
הרתיחו את הקפה / אסף צימרינג
לעומת גרסאות מחשב הלוח של "גלובס" ו"דה מרקר", אפליקציית האייפד של "כלכליסט" מציעה חוויית קריאה ייחודית