החל להופיע ב-1 ביוני 1925 כבטאון הסתדרות העובדים הכללית, שמנתה אז 10,000 חברים. מייסדו היה ברל כצנלסון, שהיה גם העורך הראשי שלו עד ליום מותו ב-1944. לאחר מותו של כצנלסון התמנה לעורך העיתון זלמן שז"ר, לימים נשיא מדינת ישראל. בין כותבי המאמרים הראשיים היה משה שרת, לימים שר החוץ של מדינת ישראל.
מטרתו המוצהרת של העיתון היתה לייצג את העובד היהודי בפני היישוב ובפני שלטון המנדט, חינוך העם לעבודת כפיים ולחיי שוויון וחופש והחדרת הרעיון של "העם העובד". בגיליון הראשון כתב כצנלסון: "[...] לא עיתון בשביל פועלים יהיה 'דבר', כי אם עיתונם של פועלים, אשר אלפי חברים מכל פינות העבודה יפנו אליו".
מ-1930 פירסם העיתון מוספים באנגלית (בעריכת משה שרת) ובגרמנית. אחרי עליית היטלר לשלטון החל העיתון לפרסם מהדורה מיוחדת בשם "דבר לעולה", שקהל היעד שלה היה גל העלייה שהגיע באותה תקופה מגרמניה. ב-1939 הפך "דבר לעולה" לעיתון ערב לא-מנוקד בעריכת הרצל ברגר. בשנים 1940–1946 הוציא העיתון גם עיתון מנוקד, "הגה", שקהל היעד שלו היה המהגרים היהודים ופליטי מלחמת העולם הראשונה שביקשו להיקלט בארץ, ובעיקר הגרמנים שבהם. ב-1951 חודשה הוצאתו של עיתון יומי מנוקד בעברית קלה, "אֹמר" (עורכו האחרון היה מאיר בראלי). כמו כן פירסם העיתון שבועון בשם "דבר לגולה", שנפוץ בעיקר בארצות-הברית.
ב-1938 נסגר העיתון על-ידי השלטון המנדטורי לשבועיים בעקבות מאמר ביקורתי על אוזלת ידם של השלטונות בעת מאורעות הדמים בחיפה.
ב-1 בנובמבר 1948 התעמת העיתון עם הצנזור הטרי של מדינת ישראל. בתגובה לפרסום מידע על קרבות הנגב, הורה הצנזור לסגור את העיתון ליום אחד. "דבר", יחד עם עיתון "הבוקר", שנכלל אף הוא בצו הסגירה, פנו לוועדת העורכים, וזו עתרה לרמטכ"ל, שהסכים לדחות את הסגירה בשבעה ימים, ולבסוף ביטל אותה.
אף שבהסתדרות העובדים היו מיוצגות (מאז 1966) גם מפלגות הימין, זוהה "דבר" בעיקר עם תנועת העבודה. במשך שנים שימש בימה עיקרית למאמריהם של ראשי מפא"י, מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
במשך שנים רבות פורסם בעמודו הראשון של העיתון "דבר היום", מאמר מערכת יומי שנחתם באותיות מ.ד (מערכת דבר) וביטא את דעת המערכת. את "דבר היום" כתבו עורכי העיתון ברל כצנלסון, זלמן שז"ר, משה בילינסון, הרצל ברגר, חנה זמר ודניאל בלוך. במשך השנים עבר מאמר המערכת לעמודים הפנימיים של העיתון, לצד עמוד המאמרים.
בתקופת פרשת לבון הפך מאמר המערכת לכלי במאבק הפנים-מפלגתי בין דוד בן-גוריון ללוי אשכול, ואחר-כך בין מפא"י לרפ"י. לאחר מלחמת 67', בהשראתה של חנה זמר, שהיתה אחראית על המדור, הופגנה במאמר הראשי תמיכה תקיפה בקו היוני, וכך היה עד לימיו האחרונים של העיתון. במקביל נקט העיתון קו חברתי-שמאלי ותמך במאבקים החברתיים-כלכליים של ההסתדרות, ולאחר מכן במאבק על עצם קיומה. עם פרסום דו"ח ועדת אגרנט נקט העיתון קו תקיף, במאמרים ראשיים וחתומים, בדבר הצורך בהחלפת ההנהגה האזרחית ולא רק הצבאית. ב-1971 התמזג עם העיתון "למרחב", בטאון אחדות-העבודה.
"דבר" החל את דרכו בתפוצה יומית של 2,500 עותקים. ב-1939 הגיעה התפוצה היומית ל-15 אלף עותקים. תפוצתו גדלה בעיקר בימי היישוב ובראשית שנות המדינה – תקופת זוהרה של מפלגת מפא"י. בתקופה זו הוציא את הבטאונים "דבר הפועלת", "המשק השיתופי", "דבר לילדים" ואת המוסף השבועי הראשון בעיתונות היומית העברית – "דבר השבוע". במוספו הספרותי של העיתון פירסמו מיצירותיהם סופרים ומשוררים רבים. עם האיחוד בין "דבר" ל"למרחב" אוחדו גם המוספים הספרותיים תחת השם "משא" ובעריכת אהרון מגד.
במהלך השנים התפרסמו בעיתון מדורים וטורים פופולריים רבים, ביניהם המדור הסאטירי "דבר אחר", שהתפרסם במשך 12 שנה. ב-1994, עם דעיכת העיתון, החל המדור להתפרסם במקביל גם ב"ידיעות אחרונות". הטור המזוהה ביותר עם העיתון בתקופת הפריחה שלו היה טורו הלירי של המשורר נתן אלתרמן, "הטור השביעי". הטור, שנכתב בחרוזים ועסק בענייני אקטואליה, התפרסם מ-1943 במשך 24 שנה. טורים נבחרים פורסמו בסדרת ספרים באותו השם.
בין הכותבים הקבועים ב"דבר" במרוצת השנים היו עיתונאים בעלי שם, סופרים ומשוררים, וביניהם חיים באר, חיים גורי, דן בן-אמוץ, אמנון דנקנר, נחום ברנע, אהרון מגד, אבירמה גולן, טלי ליפקין-שחק ואחרים. הקריקטוריסט הקבוע של העיתון היה הצייר אריה נבון, ואחריו, בשנותיו האחרונות של העיתון, המאייר מושיק לין.
"דבר" היה גם העיתון היומי היחיד בארץ שפירסם מדור קבוע המיועד לקהילת ההומוסקסואלים והלסביות. המדור "הומוגני", בן כפולת עמודים אחת, התפרסם במוסף "דבר השבוע" בשנים האחרונות לקיומו של העיתון.
לצד העיתון פעלה הוצאה-לאור, עם-עובד (1942). העיתון גם נטל חלק בכמה שותפויות עסקיות עם מו"לים אחרים. בשנים 1982–1988 חבר ל"ידיעות אחרונות" ולהוצאת כתר בהוצאת השבועון "כותרת ראשית". ב-1978 חבר ל"מעריב" בניסיון כושל להוצאת רשת מקומונים, "כאן". עם העיתונים "הארץ" ו"על המשמר" הוציא ב-1985 את עיתון הילדים "כולנו". מ-1986 הוציא את המקומון המגזרי "הקיבוץ", שהופץ בקיבוצים ובמושבים בכ-45 אלף עותקים.
סקר שערך איגוד המפרסמים ב-1989 העלה כי מרבית קוראי "דבר" היו גברים אשכנזים, כ-80% מהם חילונים ולכולם השכלה על-יסודית. אף כי "דבר" היה העיתון הנפוץ ביותר בקרב העיתונים המפלגתיים, היתה תפוצתו פחות ממחצית מזו של "הארץ", העיתון היומי הפרטי השלישי בגודלו. ירידת קרנה של מפלגת מפא"י, כמו גם דעיכת העיתונות המפלגתית משנות השישים ואילך, נתנו את אותותיהם בעיתון בהדרגה. תפוצתו ירדה, ומספר הפרסומות בו הצטמצם. המשברים הכלכליים שעברו על חברת העובדים והחברות-הבנות שלה (וכור בראשן) הקשו על ההסתדרות לסייע לעיתון. לפי דיווחים שונים, בתחילת שנות התשעים צבר "דבר" חובות של כ-90 מיליון שקל.
בשנים 1970-1990 היתה חנה זמר עורכת העיתון. קודם לכן היתה כתבת פרלמנטרית ומדינית, ואחר-כך משנה לעורך הראשי. בסוף 1990 נתמנה ד"ר יורם פרי לעורך הראשי של "דבר" ולצדו דניאל בלוך כעורך אחראי. חודשיים לאחר מכן בוטלה כותרת המשנה שהגדירה את "דבר" כ"עיתון פועלי ארץ-ישראל". ב-1995 שינה העיתון את שמו ל"דבר ראשון", ולעורכו נתמנה רון בן-ישי. אך צעדים אלו לא הועילו, וב-1996 נסגר העיתון.
עורכים ראשיים
ברל כצנלסון, מייסד ועורך ראשי – 1925–1944
זלמן שז"ר (רובשוב) – 1944–1949
מערכת קולקטיבית: חיים שורר, הרצל ברגר, יחיאל הלפרין – 1949–1953
חיים שורר – 1954–1966
יהודה גוטהלף – 1966–1970
חנה זמר – 1970–1990
ד"ר יורם פרי (עורך ראשי), דניאל בלוך (עורך אחראי מ-1991) – 1990–1995
רון בן-ישי – 1995–1996
כותבים בולטים
אבירמה גולן
אהוד זמורה (עורך "דבר השבוע" וחבר מערכת "דבר")
אהרון מגד
אמיר אורן
אמנון דנקנר
דן בן-אמוץ
דני רובינשטיין
דניאל בלוך (הטורים "נ.ב" ב"דבר השבוע" ו"במטבחים הפוליטיים" ב"דבר")
חיים באר
חיים גורי
טוביה מנדלסון
טלי ליפקין-שחק
יוסי ביילין
נחום ברנע (כתב את המדור "העמוד 10" בדבר השבוע).
נתן אלתרמן
שלמה גינוסר
משה שרת (פובליציסט ועורך המוסף באנגלית)
דב סדן (העורך הספרותי הראשון)
שלמה גרודז'נסקי (פובליציסט)
ישעיהו אברך (פובליציסט, חתן פרס ישראל לעיתונות 1986, כתב בשם העט "יואב ויותם")
דוד הורוביץ (עורך המוסף באנגלית)
קישורים
גיליון מיוחד במלאת שמונים שנה להוצאת "דבר"
ביבליוגרפיה
"תקשורת ומציאות, מושגי יסוד בתקשורת המונים", דינה גורן. הוצאת כתר, 1993, ירושלים
"המתווכים – אמצעי התקשורת בישראל, 1948–1990", דן כספי ויחיאל לימור. הוצאת עם-עובד, 1995
"אמצעי תקשורת המונים בישראל, מקראה", דן כספי ויחיאל לימור. האוניברסיטה הפתוחה, 1998