ביולי האחרון כתב העיתונאי הוותיק דייוויד מרגוליק ("ניוזוויק", "פורטפוליו", "ניו-יורק טיימס") במגזין האמריקאי "וניטי פייר" כתבה רחבת יריעה על אודות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וקשריו עם אמריקאים עשירים ומשפיעים: איל ההימורים והמלונאות שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", ואיל הקוסמטיקה רון לאודר, הבעלים של ערוץ 10.
הכתבה התפרסמה בתקופה שבה עיתונות התחקירים בארה"ב כיוונה זרקור אל עסקיו של אדלסון, שהעיסוק בהם נשאר תחום עד אז בעיקר בגבולותיה של העיתונות הכלכלית, ובשלהי גל פרסומים מחמיאים לנתניהו, ולרעייתו שרה, בעיתונות האמריקאית והאירופית.
הכתבה ב"וניטי פייר" בלטה על רקע שני הטרנדים הללו: היא היתה מהיחידות בעיתונות האמריקאית שפירטו את טיב היחסים בין אדלסון לראש ממשלת ישראל; היא גם היתה שונה בכך שלא חסכה ביקורת מנתניהו.
דייוויד מרגוליק בראיון ל-PBS (צילום מסך)
"לא רציתי שהסיפור שלי יהיה כמו הסיפורים האחרים המסופרים בעיתונות האמריקאית על נתניהו", אומר מרגוליק בראיון טלפוני. "הכיוון שלי היה להציג את נתניהו כ'עורך הראשי' של מדינת ישראל. לא קיבלתי הנחיות מאף אחד, אלא הלכתי רק על האינסטינקטים שלי. הכתבה הזו מכוונת לקהל האמריקאי, ואני ראיתי שלא הרבו לכתוב אצלנו, בארה"ב, על היחסים המתמשכים שלו עם לאודר. תוך כדי עבודה התברר לי שעלי להרחיב את התמונה ולעסוק באדלסון. זה אולי נושא ענק אצלכם, אבל אצלנו זו זווית שלא דובר בה הרבה".
האם האמריקאים אינם עסוקים בקשרי הון-עיתון?
"זה פחות מוכר כאן, הערבוב הזה", טוען מרגוליק. "ה'מינגלינג' שיש אצלכם בין העיתונות לפוליטיקה הוא ממש ברמה של גילוי עריות ["באופן מטפורי", הוא מדגיש]. זו תופעה מפחידה שאינה קיימת בשיטה האמריקאית. אני משער שהיא מפחידה לא פחות בעיני ישראלים רבים. אמורה להיות הפרדה בין העולמות הללו של התקשורת ושל הפוליטיקה, וזה די מזעזע לראות את זה, במיוחד בעת הזו, עם החששות למערכה מול איראן. דווקא עכשיו אתם זקוקים לעיתונות חוקרת ועצמאית".
אדלסון מבחינתך הוא חלק מן הסיפור?
"בוודאי, כי הוא הופך לשם מאוד מוכר כאן בארה"ב, כשמדברים על כך שהוא יתרום עד 100 מיליון דולר [למפלגה הרפובליקאית במערכת הבחירות בארה"ב]. ההבדל הוא שהשיטה האמריקאית היא כל-כך יותר גדולה מזו הישראלית, מבחינת היקף האוכלוסייה, היקף התרומות, מספר כלי התקשורת, שאפילו סכומי עתק מהסוג שמדובר בו אינם מסוגלים להשפיע באופן גורף. מנגד, כשהוא נכנס לישראל עם סכומי עתק, זה כבר משהו אחר".
מצאת במהלך העבודה שלך הוכחות לכך שהוא משפיע בפועל על ראש הממשלה הישראלי?
"אני לא יודע אם הוא משפיע. אין פה אקדח מעשן. מעורבות מן הסוג הזה היא הרבה יותר דקה. הרי העיתון שלו, 'ישראל היום', משפיע על ההידרדרות של עיתון 'מעריב', וביבי מתראיין בראש השנה ל'ישראל היום'. בסופו של דבר זה משפיע. אדלסון לא עושה את זה רק כדי ליהנות מן החיים. יש לו תובנות פוליטיות, יש לו נקודת השקפה אמריקאית-ימנית-ציונית. הוא רואה את הדברים מתוך אזור הנוחות שלו בלאס-וגאס, והוא רוצה ממשלה ישראלית-ימנית-אגרסיבית. כל דבר שהוא עושה זה כדי לחזק את נתניהו. זה לא שהוא מנסה כיום להשיג רישיון לקזינו בישראל, אבל הוא בהחלט מנסה להנחיל את הערכים שלו באמצעות חיזוק ראש הממשלה מימין".
איך זה שלא הרבינו לשמוע עליו עד התקופה האחרונה?
"מדובר באדם שהפך עשיר מאוד בקצב מהיר, ומדובר גם באיש מבוגר שמרגיש, אולי, צורך להספיק לעשות דברים מהר, לפתור את הבעיות כמו שהוא רואה אותן בזמן קצוב. הוא מופיע עם ההון שלו ומבין שיש לו השפעה עצומה. גם בישראל, גם בארה"ב".
"באמריקה זה היה הופך לסקנדל רציני"
לרזומה התקשורתי הן של אדלסון והן של נתניהו נוספו בתקופה האחרונה גם איומי דיבה מתוקשרים, שניהם מול הערוץ שבעל השליטה בו הוא רון לאודר, מקורב ותיק של נתניהו ומכר של אדלסון משדה הפילנתרופיה היהודית. אדלסון איים בתביעת דיבה לפני ובעקבות שידור כתבת תחקיר על אודותיו במהדורת שישי של חדשות 10, וזכה להתנצלות גורפת ובעקבותיה התפטרויות מחאה של ראשי המערכת; נתניהו ורעייתו איימו בתביעת מיליונים על חברת החדשות בעקבות שידור תחקיר "ביבי-טורס", והגיעו לאחרונה לפשרה זמנית שבמסגרתה התחייב הערוץ "לנהוג באופן הוגן וענייני" כלפי בני הזוג.
האם גם בתקשורת האמריקאית סופגים איומי תביעות מן הסוג הזה במהלך העבודה וטרם הפרסום?
"לי לא ידוע על שום דבר מן הסוג הזה. האם מישהו פנה אל העורכים מעל הראש שלי והעורכים לא עירבו אותי ולא עידכנו אותי? לא יודע ולא נראה לי. אלי בכל אופן לא הגיע דבר. הסיפור הזה, של איומי תביעה עוד לפני הפרסום, אם אדלסון היה מנסה לעשות זאת לתקשורת האמריקאית, כמו מה שהוא בעצם עשה אצלכם עם ערוץ 10, זה היה הופך לסקנדל רציני. גישה כזו של איומים לא היתה נסבלת כאן. ישראל היא מקום קטן, שבו אדם עשיר יכול אולי לשים את כובד משקלו כדי למנוע פרסום".
מתוך הכתבה באתר ה"וניטי פייר" (צילום מסך)
היה לך קושי להשיג את הראיון עם ראש הממשלה? עם אנשים בסביבתו?
"לא היה קושי. רון דרמר עזר לי מאוד. הוא היה מאוד חביב כלפי ועזר לי הרבה. כתבתי כתבה ארוכה על נתניהו ב-1997 ואני חושב שנתניהו העריך את הגישה שלי, להגיע לנושא בלי דעות קדומות וכיוון מותנה מראש. הוא מעולם לא אמר לי דבר אחרי אותה כתבה גדולה, אבל אני הרגשתי שהוא העריך אז את הגישה המקצועית שלי".
ראש הממשלה ידוע כמי שחושש מתקשורת, שמניח מראש שכל העיתונאים נגדו ולכן זה לא פשוט מבחינתו להתמסר כך לעיתונאי, גם אם מדובר בעיתונאי זר.
"אני יודע שהם מחרימים את ה'ניו-יורק טיימס'. הכתבה ב-1997, לפחות מבחינתי, היתה אנליטית. העבודה אצלנו שונה מן העיתונות הישראלית, אין לנו איומים קיומיים על הראש ואנחנו לא צריכים להיות קשוחים כמו העמיתים הישראלים שלנו, אנחנו יכולים לנשום עמוק ולהתעסק לעומק בנושא האישי. אני זוכר שהעבודה על הכתבה כללה הליכה לחברים ותיקים שלו, בחינה לעומק של מי הוא האיש. ונדמה לי שהוא שמח על כך שלוקחים אותו ברצינות. אני רוצה להאמין בכך".
הכתבה ב"ואניטי פייר" ביולי האחרון לא היתה מחמיאה והתצלומים שליוו אותה מיסגרו אותה בצורה די שלילית.
"לא שמעתי מרון דרמר או ממשרד ראש הממשלה אחרי שהיא התפרסמה, וחבל לי על כך. בנוגע לתצלומים, כפי שאת יודעת, כמו כל עיתונאי, זו לא החלטה שלי. לא אני בחרתי את הצלם ולא אני אחראי על התוצאה החזותית. ראיתי את התוצאה הסופית בגיליון יחד עם כולם. ניסיתי לכתוב באופן הכי הגון והכי אמין והכי קרוב לעובדות שאני יכול. לא יצאתי לספר את הסיפור מתוך איבה או טינה. לא יצאתי למתקפה. לקחתי את הסיפור לכיוון החדשותי, וכמובן שהיחסים עם שרה, אשת ראש הממשלה, היו חשובים לסיפור. ייחסתי חשיבות מאוד גדולה לפטירת אביו, וקודם לכן אביה, זה גם הפתיח של הסיפור, כי פטירת ההורים היא רגע מכונן".
פגישה, חצי פגישה
כמה זמן עבדת בישראל?
"באתי לישראל לתקופה של כשלושה שבועות. נפגשתי עם המון אנשים. עוד לפני שנסעתי שכרתי מתורגמנית, שתירגמה לי קטעי עיתונות וקטעים מן הטלוויזיה הישראלית. כי למעט עיתון 'הארץ', רוב הדברים שמדווחים אצלכם בעיתונות הם רק בעברית, ואיני דובר את השפה. רציתי לקרוא את הראיון עם אביו של נתניהו, לקרוא את כל מה שנכתב על פטירת אביה של שרה נתניהו ועל פטירת אביו של נתניהו. המתורגמנית גם עזרה לי לקבוע פגישות ושיחות עם אנשי תקשורת".
ריאיינת הרבה עיתונאים: גונן גינת, אמנון דנקנר, בן כספית, לי-אור אברבך, יוסי אליטוב, אבנר הופשטיין. איך בחרת עם מי לשוחח?
"בחרתי את העיתונאים האלה כי שמעתי את השמות הללו שוב ושוב. לראיין עיתונאים זה החלק הכי קל, אולי קל מדי, וזו סכנה להיעזר רק בהם. הסיפור שלי לא מסתמך רק על עיתונאים, והאמת היא שנתניהו צודק בכך שהעיתונות היא מאוד שמאלית או מאוד ליברלית. ולכן מבחינתי זו סכנה לדבר רק עם אנשים מן השמאל שלא אוהבים אותו, ומובן שנזהרתי לא להגיע למצב הזה".
בניין מערכת "ישראל היום" בתל-אביב (צילום: "העין השביעית")
מדוע לא ריאיינת את עמוס רגב, העורך של "ישראל היום"?
"בשמחה הייתי מדבר איתו, אבל הוא לא רצה לדבר איתי. באתי לבניין של 'ישראל היום', גם כדי לראות איפה העיתון הזה ואיך הוא נראה, וישבתי עם גונן גינת [עורך המוסף המדיני של החינמון], שהיה מאוד נחמד וסימפטי. בהתחלה הוא היה חשדן כלפי, כי חשב שאני עוד איזה עיתונאי שמאלני. אחר-כך, כשניסיתי להגיע לדבר עם עמוס רגב, הוא התחמק. אמרו לי שהוא לא בבניין או משהו. בחיים שלי לא שמעתי על כזה דבר, שעורך עיתון מתחמק מפגישה. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהוא פשוט פחדן. דיברתי עם כ-40 איש, ומבין אנשי העיתונות רק אליו לא הצלחתי להגיע".
רגב מסר בתגובה באמצעות דובר "ישראל היום": "לא היה ולא נברא. העיתונאי לא ביקש פגישה בדרך מקובלת וטענותיו חסרי בסיס".
עם מי עוד נפגשת?
"אנשים מסביבתו הקרובה של ראש הממשלה, שרים, חברי-כנסת. לצערי, שר הביטחון אהוד ברק לא נענה לבקשתי להיפגש וגם לא שר החוץ אביגדור ליברמן. רציתי להיפגש עם יותר אנשים מן המגזר הרוסי, וזה היה ממש בלתי אפשרי. הם היו לא נגישים".
כמה זמן הקדשת לכתיבה?
"כמה שבועות, כשתוך כדי זה נפטר אביו של נתניהו והאירועים משתנים בקצב מסחרר, הממשלה מתרחבת ואין רגע דל בישראל. מי שנמצא בישראל צריך ממש להקשיב לחדשות כל חצי שעה".