משה מדזיני (1897–1983) היה עיתונאי בכיר במשך עשרות שנים, אך ותיקי הארץ זוכרים אותו בעיקר בשל פינתו השבועית בקול-ירושלים המנדטורי, מדי מוצאי-שבת בשעה 08:30. היא נקראה תחילה "המדיניות בעולם" ולאחר מכן "על המצפה", נמשכה 15 דקות ונחשבה במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה לתוכנית המואזנת ביותר ברדיו. במינוח בן זמננו היא התקרבה לרייטינג של 100%.
שנים רבות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היה מדזיני מוכר כעיתונאי, חבר מערכת "הארץ" ומחברם של ספרים בתולדות הציונות וארץ-ישראל. הוא נולד בסיביר, קלט מילדותו את השפה העברית ואת עיקרי הציונות, ולאחר שירות בצבא הצאר עלה לארץ-ישראל בתום מסע נדודים ארוך שכלל את סין ויפן.
בארץ-ישראל של תחילת שנות ה-20 הוא נקלט במערכת ההסברה הציונית ועד מהרה היה לעיתונאי ולעורך ב"הארץ". לאחר כמה שנים יצא לשליחותו הראשונה בחוץ-לארץ, ככתב "הארץ" בלונדון. ב-1925 היה לו סקופ ענק: הוא הראשון שבישר כי הלורד בלפור יגיע במיוחד לירושלים, כדי להשתתף בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית.
באותה שנה אף החל בקריירה של היסטוריון התנועה הציונית ויישוב ארץ-ישראל. ספרו הראשון, "לורד בלפור ופעולותיו", הוקדש לאישיותו של המנהיג הבריטי, אבי ההצהרה הנודעת הנושאת את שמו. ב-1927 ראה אור ספרו השני, "עשר שנים של מדיניות ארץ-ישראלית". בשנות ה-30 הופיעו עוד שניים מספריו: "המדיניות הציונית מראשיתה ועד מות הרצל" ו"המדיניות הציונית מראשיתה ועד ימינו". לא אחת, בסוקרו כעיתונאי ישיבות של ועדות חקירה בינלאומיות ואת דיוני האו"ם, שמח לגלות כי ספריו משמשים חומר עזר לנואמים בעד התוכניות הציוניות.
מדזיני היה לא רק נאה דורש. בתחילת שנות ה-30 הוא נמנה עם סגל הסוכנות-היהודית וההנהלה הציונית ושימש מזכירהּ הכללי בירושלים, ולאחר מכן היה מזכיר המחלקה המדינית שלה. רעייתו רגינה עבדה בדסק האנגלי של המחלקה המדינית והיתה ידידת נעורים של גולדה מאיר, עוד מימיהן כתלמידות במילווקי שבארצות-הברית. קשריו של מדזיני עם "הארץ" נמשכו, בהפסקות, עשרות שנים. תקופה ארוכה כתב לעיתון את מאמרי המערכת ושימש מזכיר המערכת.
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1939, קיבל מדזיני הצעה ממערכת התוכניות העבריות של קול-ירושלים להגיש תוכנית שבועית שתכלול פרשנות על המצב בעולם. מדזיני, שעד אז לא התנסה בעבודת רדיו, הגיש פיילוט והתקבל מיד. מאז, במהלך כל שנות המלחמה, נשמע קולו מדי מוצאי-שבת, לאחר שידור "המבדיל" בקולו של אפרים גולדשטיין (די-זהב).
הצלחתו של מדזיני היתה מיידית ומאזיני התוכניות העבריות של קול-ירושלים ציפו מדי שבוע לדברי הפרשנות שלו, שהאירו זוויות שונות בעולם, בזירות הלחימה ובהיערכות של המעצמות הגדולות. בסקר האזנה שנערך ב-1944, ככל הנראה הראשון מסוגו בארץ, נמצא כי תוכניתו של משה מדזיני הקדימה בהרבה את כל התוכניות האחרות. הוא ריתק רבבות אל מקלטי הרדיו ביישוב היהודי הקטן שבטרם מדינה, ושחקני תיאטרון ידועים כדוגמת חנה רובינא באו אליו בטענות שבגללו אי-אפשר להתחיל בזמן, משום שהוא "גונב להם את ההצגה" בשיחותיו מדי מוצאי-שבת.
מדזיני בשליחות עיתונאית בבנגקוק
בנו, ד"ר מירון מדזיני, תיאר במאמר שכתב על אביו את דרך הכנת התוכנית השבועית: מתחילת כל שבוע אגר מדזיני פרטים ונתונים. הוא הִרבה לשוחח עם מומחים וידידים, ביניהם ראשי היישוב היהודי, פקידים בריטים בכירים ופרופסורים באוניברסיטה העברית.
לקראת השידור הוא העלה את הדברים על הכתב. "במוצאי-שבת, בשש בערב, היה הולך ברגל מביתו לבניין דוד [בקצה רחוב קרן-היסוד של ימינו], שבו שכנה הצנזורה הבריטית, לשיחה עם הצנזור הראשי. המפגש עם הצנזור הסתכם בכך שמדזיני הסביר לו בקצרה את הנושאים שבהם יעסוק בשיחת הפרשנות. אבל בעיקר זו היתה שיחה על המצב הכללי בעולם, במזרח התיכון ובארץ-ישראל. בתום הפגישה הצנזור היה מחתים את הסקירה".
רק פעם אחת בחמש וחצי שנות המלחמה, מספר הבן מירון, נפסלה שיחת פרשנות של אביו. זה היה ביוני 1940, לאחר מפלת צרפת, והצנזור סבר כי השיחה פסימית מדי, וחשש כי היא תפגע במורל היישוב.
בערך בשבע בערב נהג מדזיני ללכת ברגל לאולפני הרדיו ברחוב מליסנדה (כיום רחוב הלני המלכה; כמה מאולפני קול-ישראל נמצאים באותו מקום בדיוק). בשמונה הגיע, ולאחר הכנות קצרות והאזנה ל"המבדיל" של די-זהב, היה נכנס לאולפן וקורא במשך רבע שעה את פינתו, מתוך הדפים שהביא אתו. את דבריו היה מסיים במלה "שלום!", שהושמעה בקול רועם ובחיתוך הדיבור של עולי רוסיה. ה"שלום!" שלו היו מסימני התקופה וילדים נהגו לחקותו.
למחרת השידור במוצאי-שבת הופיעה הפרשנות בצורת מאמר בעיתון "הארץ" ומדי שבוע (מקיץ 1943 ואילך) גם בשבועון "הגלגל", שהוציא קול-ירושלים, שם הוכתרה בכותרת "גלגל המעשים". בדרך זו, כמעט כל מאזיני הרדיו בעברית של אותם הימים הכירוהו, ואליהם נוספו רבבות קוראים. בפרסומי קול-ירושלים הוא הוצג כ"פרשננו המדיני".
מדזיני, כתב צבאי בסיאול, קוריאה, אוגוסט 1951
באביב 1945 יצא מדזיני לשליחות עיתונאית מטעם "הארץ" בלונדון. בשובו, בסתיו של אותה שנה, חזר לפינת הפרשנות שלו במוצאי השבתות. בקיץ 1947 נפרד ממנה, אם כי המשיך לשדר ברדיו: הוא נשלח מטעם "הארץ" וקול-ירושלים לניו-יורק, כדי לדווח משם על דיוני עצרת האו"ם שהובילו, כידוע, להחלטת כ"ט בנובמבר ולהקמת מדינת ישראל.
במשך יותר מעשור היה משה מדזיני דמות מוכרת במסדרונות האו"ם בניו-יורק, ונבחר כחבר הנהלת תא כתבי האו"ם. אגדה עיתונאית מן הימים ההם סיפרה כי לאחר שהתקבלה ההחלטה ההיסטורית על חלוקת ארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית, הזמין אחד הכתבים הבכירים את עמיתיו לבר בסיסמה: "מרטיני למדזיני!". כשהתכנסה עצרת האו"ם בפריז, בסתיו 1948, הוא שידר במשך כמה חודשים מ"עיר האורות". הוא גם נהג, מדי שבוע, להגיש תוכנית בעברית ברדיו של האו"ם, שנקלטה היטב בארץ.
ב-1959 חזר מדזיני לארץ וניסה להשתלב מחדש בעבודת רדיו שוטפת. הדבר לא צלח, שכן הסגנון והקצב השתנו. מדי פעם הוא הוזמן להשתתף בדיונים מדיניים ומ-1962 קם לו יורש, בדמות בנו מירון, שהגיש תוכניות פרשנות בינלאומית בקול-ישראל.
בשנות ה-60 אסף מדזיני חומר כדי לכתוב ביוגרפיה על פנחס רוטנברג, שהיה לא רק "האיש שחישמל את ארץ-ישראל", אלא גם איש פוליטי ופעמיים נשיא הוועד הלאומי. את רוטנברג הכיר מדזיני היטב, עוד מהימים שהיה המושל האזרחי של פטרבורג, לאחר מהפכת 1917 ברוסיה. אף בארץ הם שמרו על קשרים הדוקים. עד כמה שידוע, מדזיני לא השלים את כתיבת הספר.
ב-1967 ערכו לו ידידיו מסיבה צנועה במלאות לו 70 שנה. באותה מסיבה הוא נשאל אם לא הגיעה העת שהוא, יחד עם רעייתו רגינה, יפרסמו ספר ובו יובאו כל הסודות המדיניים שנחשפו בפניהם בפעילותם המדינית והתקשורתית. המדזינים לא ענו, אולם בנם מירון השיב במקומם: "אבא סבור שטרם הגיעה השעה ליצוק את הזכרונות בדפוס". משה מדזיני הלך לעולמו ב-1983, בגיל 87.
מדזיני, בשנותיו האחרונות