היו ימים, בעיקר בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, שהשם זיוה יריב היה שם נרדף לכתיבה עיתונאית שנונה, עוקצנית, עם נטייה מובהקת לצד השמאלי של המפה הפוליטית. היא עשתה זאת בעיקר בעמודי האמצע של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", שזכו לכינוי הלא מחמיא בתקופתם "עמודי ה'פתחלנד'", כלומר מקום שבו נכתבים, רחמנא לצלן, דברים המשרתים את אויביה של מדינת ישראל.
כמעט מדי שבוע היא כתבה רשימות ומאמרים לצדם של כמה חברים קבועים: עמוס קינן, בועז עברון וחיים חפר. אליהם הצטרפו מפעם לפעם דוד שחם, מידד שיף ואחרים. נסיונות של המערכת לשלב בעמודים אלה גם כותבים מהימין, כגון אליהו עמיקם וישראל אלדד, נהדפו על-ידי "האבות המייסדים" של צמד העמודים, ודבריהם פורסמו בעמודים סמוכים.
אך כדי להתחיל בסיפורה העיתונאי של זיוה יריב מראשיתו יש לחזור לשנות ה-50, ודווקא אל הצד הימני של המפה הפוליטית. זיוה, בת למשפחה מבוססת מתל-אביב, גדלה בבית רביזיוניסטי, שבו קראו את העיתון "חירות". אביה אף היה כלוא, כאיש אצ"ל, במחנה המעצר בלטרון. אין תימה אפוא שדבריה הראשונים בדפוס ראו אור במוסף "חירות לנוער" של העיתון הימני. לעורכו של המוסף, שלמה מרץ, היתה טביעת עין לגילוי כשרונות צעירים, ובין השאר יצאו מבית-הגידול שלו, נוסף לזיוה יריב, גם איתן הבר, יעקב אחימאיר, זאב גלילי (מי שיהיה לימים ראש הכתבים של "ידיעות אחרונות"), ומבקר התיאטרון אליקים ירון.
לאחר לימודים באוניברסיטה העברית (ארכיאולוגיה והיסטוריה יהודית קדומה) הגיעה זיוה יריב אל אורי אבנרי, עורכו המיתולוגי של "העולם הזה". במשך כחמש שנים כתבה בעיתון מאות כתבות וידיעות וערכה מדורים. לעתים קרובות כתבה כתבות שטח, מהן פרובוקטיביות, כגון זו שבמסגרתה עצרה מכוניות בשעות לילה מאוחרות ברחובות תל-אביב, כדי לבחון את התנהגותו של הנהג הישראלי של תחילת שנות ה-60 כלפי נשים.
רוב כתבותיה היו בעילום שם, כנהוג ב"העולם הזה" באותן שנים, אך כשערכה מדורים כגון "עולם קטן" ו"מכתבים לרותי", התנוסס מעליהם שמה המלא והיא הפכה לעיתונאית מוכרת. אל העולם הפוליטי היא התוודעה בעת ששימשה כתבת "העולם הזה" בכנסת. יריב גם השתתפה בפעילויות חוץ-עיתונאיות של השבועון. בכנס צעירים שנערך בירושלים ב-1963, כדי להוכיח ש"העולם הזה" הוא בטאון הדור הצעיר בישראל, היא הופיעה לצדם של אורי אבנרי, שלום כהן ואלי תבור.
זיוה יריב בצעירותה (התצלום באדיבות יורם שדה וזיוה יריב)
באותה תקופה גם החלה לכתוב רשימות סאטיריות. אחת הבימות העיתונאיות הראשונות שפירסמו את דבריה היתה השבועון הסאטירי "ציפור הנפש", שנספח ל"ידיעות אחרונות" ומשתתפיו הידועים יותר היו עמוס קינן, חיים חפר, דן בן-אמוץ ושמעון צבר. כתיבתה משכה את תשומת לבו של דב יודקובסקי, מרכז המערכת הנמרץ של "ידיעות אחרונות", שלזכותו נזקפת, במידה רבה, הפיכתו של עיתון הערב המדשדש זה שנים ללא הצלחה יתרה בעקבות "מעריב" ל"עיתון של המדינה".
יודקובסקי סימן לעצמו שתי מטרות והשיג אותן באמצע שנות ה-60: להביא ל"ידיעות אחרונות" כשרונות עיתונאיים בולטים, כדי להעלות את רמת העיתון, שנחשבה ירודה למדי ו"המונית"; ולהגיע אל פלח אוכלוסייה רחב של המרכז והשמאל האינטלקטואלי, שעד אז לא הכיר את "ידיעות אחרונות" ואף התנכר לו.
לאחר ש"ציפור הנפש" נסגר בשל סכסוך בין עורך "ידיעות", הרצל רוזנבלום, לדן בן-אמוץ, אימץ יודקובסקי את חבורת הכותבים השמאלנית ובצעד שנוי במחלוקת העמיד לרשותה בתוך העיתון את עמודי האמצע של "המוסף לשבת". כך בא לעולם צמד העמודים, שקיבל, כאמור, מאוחר יותר את הכינוי "פתחלנד". יריב היתה משתתפת קבועה בעמודים אלה במשך כ-30 שנה.
כתיבתה היתה שנונה, מצליפה ולעתים ארסית. יודקובסקי חיפש דרכים לרסן אותה, וכמה פעמים אף צינזר או פסל את מאמריה, כפי שעשה גם לעמיתיה עמוס קינן ובועז עברון, ולעתים רחוקות גם לחיים חפר, שחיבר מקאמה שבועית. כשעמדה יריב להינשא ליורם שדה, בנו של האלוף יצחק שדה, הזמין אותו יודקובסקי לפגישת היכרות ושאל אם יוכל למתן במקצת את כתיבתה של רעייתו לעתיד. שדה השיב לו בחריפות וביקר את הנסיונות לרסן את כותבי הטורים בעמודי ה"פתחלנד".
דב יודקובסקי ידע, בדיוק כפי שידעו יריב, עברון, קינן וחפר, שהם נכס לעיתון, ולמרות חריגותם מהקו הכללי שלו, שהיה מהמרכז ימינה, הן יודקובסקי והן נח מוזס, המו"ל והבעלים של "ידיעות אחרונות", שמרו עליהם כבבת עינם בהיותם "הערך המוסף" של העיתון במשך שנים. פעמים מספר הכריזו הארבעה וכמה כותבים אחרים על שביתת כתיבה בשל פסילות וצנזורים. בין השאר נפסלו להם מלים, שורות ואף מאמרים שלמים, למשל ביקורת על נותני מודעות "כבדים", עד שההדורים יושרו.
יודקובסקי היה ליברלי למדי. הבאים אחריו, כפי שזוכרת זיוה יריב, צימצמו את מרחב המחיה של יריב וחבריה, עד שהביאו לביטול עמודי הדעות האלה.
יריב תקפה במאמריה תופעות שליליות בחברה הישראלית: את חברי-הכנסת, את הרבנות הראשית, ולא היססה לתקוף גם כלפי שמאל. בשלהי 1969 תקפה בחריפות את יגאל אלון וכינתה אותו "יגאל איש נסיגות". היא הזכירה שכבר ב-1949 הוא נכנע לבן-גוריון ונסוג עם כוחותיו מסיני. אחר-כך, בכל שעת מבחן, הוא נסוג ממאבק, וכך היה בעת הקמת ממשלתה החדשה של גולדה מאיר, לאחר הבחירות בנובמבר 1969. היא הרבתה לכתוב על חלכאים ונדכאים והטיפה ללא הפוגה לצדק פוליטי וחברתי.
היא ועמיתיה לעמודי ה"פתחלנד" היו בין הראשונים שכתבו נגד סיפוח השטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים, ובעת ההיא הם זכו להתקפות רבות ואף לאיומים. לא אחת הוצב איש אבטחה ליד ביתה, בעיקר בשעות הלילה, כדי לשמור עליה מפני מתנכלים.
ב-1972 הוזמנה על-ידי תנועת השלום הסובייטית לביקור בברית-המועצות יחד עם משלחת ישראלית בת שבעה חברים, שכללה גם את המשורר מאיר ויזלטיר, הכלכלן חיים דרין-דרבקין, המזרחן אמיל תומא ועו"ד עבדול דראושה. שלוש רשימותיה מברית-המועצות, שפורסמו במסגרת מדורה ב"ידיעות אחרונות", היו עוקצניות למדי וסיפרו, בין השאר, על רצונם של יהודים לעלות ארצה. אחרי שחזרה סיפרה יריב כי לא אחת הצליחה להתחמק ממלוויה הקבועים, אנשי השירות החשאי הסובייטי, ונפגשה עם אזרחים – יהודים ולא יהודים – בהסתר.
יריב ובעלה, יורם שדה (הצילום באדיבות המצולמים)
בעקבות מלחמת יום הכיפורים וגיוסו של יורם שדה, בעלה, לשירות מילואים ממושך מעבר לתעלת סואץ, באזור שכונה "ארץ גושן", כתבה יריב סדרת רשימות בשם "מכתבים לגוגו", שעוררה עניין רב. בשל אטיות וסרבול הדואר הצבאי לא קיבל שדה מכתבים ממנה, ולכן פירסמה אותם בעיתון וכך הגיעו אליו במהירות רבה.
כתיבתה ב"ידיעות אחרונות" נמשכה עד אמצע שנות ה-90 ולא התמתנה במשך השנים. ברשימה מדצמבר 1992 היא הציגה שאלה: מה דינו של חבר-כנסת שהתערער בנפשו? "האם ח"כ שברגיו התרופפו נהנה מחסינות מפני צו אשפוז?". יריב אף השיבה: אין מה לעשות, שכן חברי-הכנסת אינם מסכימים כי "נבחר ציבור שהוא קצת מטורלל, יש לגזול ממנו את זכותו האלמנטרית לחוקק חוקים בישראל או להטביע את חותמו על גורל האומה".
יריב לא הסתפקה בכתיבה עיתונאית. היא כתבה לתוכניות בידור וסאטירה בקול-ישראל ובטלוויזיה הישראלית, לרבות לתוכניות "ניקוי ראש", ושחקנים כמו טוביה צפיר וגדי יגיל הופיעו בקטעי הומור וסאטירה שכתבה עבורם.
לאחר שפרשה מ"ידיעות אחרונות" כתבה יריב כפרילנסרית ב"העיר" וב"דבר", בתקופת קיומו האחרונה. עם "דבר" הסתכסכה כשנעשה ניסיון לצנזר את דבריה.
מאז הפכה מכותבת בעיתונים לקוראת – והיא אינה מרוצה מרמת העיתונות בת ימינו. יריב מרבה לעבוד בגינת ביתו המטופח של יצחק שדה, בדרום יפו, על גבול בת-ים, משגיחה יחד עם בעלה על ביתו ההיסטורי של שדה, הפתוח לביקור של קבוצות מבקרים. היא מטפלת בחמשת נכדיה ולוחמת נמרצות, יחד עם שדה, נגד טייקונים מקומיים המבקשים להשתלט על בניינים לשימור ביפו ושכנים המתנכלים לגן היפה שניטע על-ידי יצחק שדה, כמו גם נגד הרשויות המסייעות להם, לרבות הרשות המשפטית. יורם שדה פירסם על כך ספר בשם "התחתונים – סיור מודרך בערכאות התחתונות" (הוצאת כרמל, 2009), ובו נזכרת יריב פעמים רבות כלוחמת למען צדק חברתי ומשפטי, המשך ישיר לאלפי רשימותיה ומאמריה במשך השנים.