בדיחה ידועה מספרת על יהודי שנתפס מעיין בעיתון אנטישמי. כשנשאל לפשר הדבר הסביר כי הוא עושה זאת כדי להתבשם מהידיעות על העוצמה היהודית העולמית ועל כוחם המופלא של בני עמו. ניסיון להתאים את הבדיחה הזאת למציאות הישראלית, כשאת תפקיד המיעוט המועצם ממלאים אזרחי המדינה הערבים, ייתקל בקשיים. ידיעות שמאדירות את המיעוט הערבי בארץ כמעט שאינן בנמצא בעיתונות בשפה העברית. במקרה הטוב היא מתעלמת ממנו, ובמקרה הרע מציגה אותו כגורם שלילי, בעייתי ומסוכן.
מחקרו של ד"ר שגיא אלבז, "דעת מיעוט בעיתונות העברית – ייצוג האוכלוסייה הערבית במרחב ציבורי משתנה", דן בסוגיית עיצוב האחר הערבי בתודעה הלאומית המקומית, תוך התמקדות בשאלה כיצד מציגה עיתונות הרוב בישראל את המיעוט הערבי. מחקר זה מצטרף לסדרה של מחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות, שאלבז מתייחס אליהם, ובוחנים את סיקור המיעוט הערבי בתקשורת בשפה העברית.
אלבז שואף להציג את השילוב שבין האפליה במימד הפוליטי לבין האפליה בסיקור התקשורתי. כפי שעשו חוקרים לפניו, הוא בדק את יחס התקשורת לאזרחים הערבים בנקודות עימות – יום האדמה הראשון, האינתיפאדה הראשונה, אירועי הר-הבית באוקטובר 1990, אירועי אוקטובר 2000 ומעצר מנהיגי הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית בשנת 2003. במקביל בחן אלבז יחס זה ברגעים שבחר להגדיר כרגעי קונסנזוס כלל-ישראליים, רגעי פיוס ואבל – ביקור סאדאת, הסכמי אוסלו, הסכם השלום בין ישראל לירדן ורצח רבין.
ד"ר שגיא אלבז (צילום: נתלי גינדס)
אלבז התמקד במחקרו בשני עיתונים – "ידיעות אחרונות", שבמועדי הבדיקה ניתן היה עדיין להתייחס אליו כאל "העיתון של המדינה", ו"הארץ", הנתפס כעיתון השמאל הציוני בישראל. הממצאים במחקרו מאששים את המסקנות שהוצגו במחקרי העבר ולפיהן ברגעי משבר ועימות בין יהודים לערבים בישראל, ברוב המקרים נוטה העיתונות ליישר קו עם עמדת הממסד ומועלת בתפקידה הביקורתי. מחקרו של אלבז מציג היבט נוסף: גם ברגעי קונסנזוס ממעטים להתייחס לצד הערבי.
יתר על כן, הכותב מראה כי אין הבדל מהותי בסוגיית הקיבעון המחשבתי הישראלי ביחס לחברה הערבית בישראל בין "הארץ" ל"ידיעות אחרונות", ובלשונו: "הרטוריקה ב'הארץ' היתה אולי יותר מאופקת ומנומקת, אבל במקרים רבים קידם העיתון סדר יום ממסדי ומסגור שלילי בהקשר של המיעוט הערבי יותר מאשר 'ידיעות אחרונות'" (עמ' 15).
אלבז פורס בצורה ברורה את המרכיבים העיקריים המובילים לתוצאה זו – הסתמכות על הממסד ודובריו, תוך התעלמות מסיפורו של הצד השני; הכללה והיצמדות לסטריאוטיפים, תוך נטייה למסגר סיפורים במבנה נוח של טובים מול רעים; התמקדות במקרי קיצון ובעיקר חוסר עניין עיתונאי בחברה הערבית. כל אלה מובילים לכשל תפקודי של העיתונות העברית ולהעמקת התפיסה התודעתית בחברת הרוב היהודית, הרואה בערבים גורם בעייתי. לפיכך, חשיבות המחקר היא בהיותו אבן דרך נוספת בהצגת היחסים העכורים בין חברת הרוב היהודי למיעוט הערבי בשנים האחרונות.
בלי להמעיט בחריפותם של הממצאים ובחשיבותם, ראוי לתת את הדעת לנקודת המוצא של המחקר. כזכור, הכותב שאף להראות את הקשר שבין המימד הפוליטי לסיקור המוטה. בעוד שהסיקור המוטה הוכח בבירור, הרי שבכל הנוגע להצגת הקשר בינו לבין המימד הפוליטי נגע החוקר בנושא רק בקצה המזלג. התוצאה בעייתית במיוחד לנוכח בחירתו להתמקד במרחב החברתי-כלכלי (סוגיית הקרקעות, המדינה כאחראית להעדר שוויון חברתי-כלכלי, סוגיית מעמדם האזרחי של הערבים ועוד) כמייצג המימד הפוליטי ולהתעלם מההקשרים המדיניים-בטחוניים האזוריים והבינלאומיים, כמו גם מהלכי הרוח ברחוב הישראלי, במיוחד ברגעי העימות.
כך לדוגמה, אירועי יום האדמה התרחשו בעוד ישראל מתאוששת מטראומת מלחמת יום-הכיפורים. התפרצות האינתיפאדה הראשונה והשנייה לוותה בתחושה כי המדינה נמצאת תחת מתקפת טרור שתכליתה לחתור תחת קיומה. כדאי היה לאזכר גם את ההקשרים האלה, דווקא משום שהכותב שואף להראות כיצד התקשורת העברית מיישרת קו עם הממסד בתחומים המדיניים-בטחוניים ואינה ממלאת את תפקידה.
בסיום דבריו מוצא אלבז תקווה בשלושה תהליכים כמעט מתבקשים ומובנים מאליהם, שיכולים לשנות את המצב הנוכחי: פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתן שוויון זכויות מלא למיעוט הערבי ושילוב עיתונאים ערבים בעיתונות הישראלית. שלושת התהליכים הללו אינם תלויים בהתגייסות החברה הערבית להתמודדות עם המצב הנוכחי, ובאופן כללי מתיישבים עם ראיית החברה הערבית כפסיבית לחלוטין וכחסרת כל אחריות למצבה.
קשה לקבל עמדה זו ולהתעלם מהכשלים בתוך החברה הערבית עצמה, התורמים למצב הנוכחי. למשל, העדר הנהגה שבין היתר תציג אסטרטגיה להתמודדות עם הליקויים בתפקודה של התקשורת העברית. בשנים האחרונות ניכרים נסיונות למלא את החלל המנהיגותי, אך פעמים רבות מדי אלה מתעצבים בתבנית של קריאת תיגר מאיימת נגד המדינה, מעין התגבשות חברת-נגד (counter society) לחברת הרוב.
כדאי היה דווקא ללמוד מתהליכים שהחלו לפני כ-20 שנה בחברה הדתית היהודית בתחום התקשורת, שאת תוצריהם אנו רואים היום. ברור כי רבים ההבדלים בין שתי החברות, אך דווקא באימוץ דרכי הפעולה של החברה הדתית בתחום התקשורת טמון סיכוי גדול יותר מהמתנה לתהליכים חיצוניים דוגמת סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
"דעת מיעוט בעיתונות העברית - ייצוג האוכלוסייה הערבית במרחב משתנה", ד"ר שגיא אלבז, הוצאת דיונון