אנשים, כך נראה, אינם מסוגלים להסכים ביניהם על דבר. האם ההתחממות הגלובלית היא מעשה ידי אדם? האם העולם נברא לפני 6,000 שנה? האם עדיף ללמוד עריכת-דין או מינהל עסקים? השאלות הללו, ושאלות רבות נוספות, מעוררות ויכוחים אינספור, ונדמה שאין דרך מוסכמת אפילו לנסות להכריע בהן. אבל יש דבר אחד שעליו מסכימים הכל: ההרצאות של "טד" (TED). מטף ועד קשיש, מהיפסטר ועד סחי, כולם אוהבים את "טד". האהבה הזאת חוצה מגזרים עדתיים, דתיים ומגדריים, ונדמה שאין עוד גורם המאחד את האנושות בכבלים חזקים כל-כך, שלא במהרה ייפרמו.
אני מודה: גם אני אהבתי פעם את "טד". מסיבות טובות. המרצים מעולים באמת, ההרצאות מעניינות באמת, מכילות רעיונות יפים ומעוררי מחשבה, ובין אם אתה אינטלקטואל יומרני או סתם הדיוט מן השורה, כל אחד מוצא משהו ב"טד" שאפשר ליהנות ממנו.
אבל במרוצת השנים האהבה התחלפה בשיממון, ולאחר מכן בטינה, ולבסוף אף בשנאה של ממש. בסופו של דבר הגעתי למסקנה החותכת ש"טד" הוא השטן. לא פחות ולא יותר.
ברגע הנכון
באחד הסרטים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים, "משדרים חדשות" ("Broadcast News") מ-1987, מקיימות שתיים מהדמויות הראשיות, העיתונאים הוותיקים ארון (שמגלם אלברט ברוקס המופתי) וג'יין (הולי הנטר), שיחה על אודות שדרן החדשות הכריזמטי והמצליח טום (ויליאם הרט), שבו ג'יין מאוהבת.
"אני יודע שאכפת לך ממנו", אומר ארון, "אף פעם לא ראיתי אותך מתנהגת ככה עם אף אחד, אז בבקשה אל תביני אותי לא נכון כשאני אומר לך שאני מאמין שטום, למרות שהוא בחור מאוד נחמד, הוא השטן. [...] איך את חושבת שהשטן היה נראה אם הוא היה מסתובב כאן? אף אחד לא היה קונה את זה אם היה לו זנב אדום ארוך ומחודד. [...] לא, הוא יהיה מושך והוא יהיה נחמד ועוזר, והוא ישיג עבודה שבה הוא יוכל להשפיע על אומה שלֵמה, והוא לעולם לא יעשה שום דבר מרושע... הוא רק לאט לאט ינמיך את הסטנדרטים שלנו כשהם חשובים. יעדיף בהדרגה ברק על פני תוכן... רק טיפה בכל פעם. והוא ידבר על זה שכולנו בעצם רק אנשי מכירות".
השיחה הזאת נערכת בהקשר של השינויים המתחוללים במערכת חדשות, אבל הדברים הנאמרים מפיו של ברוקס נכונים לא פחות גם ככל שמדובר ב"טד": הצופה המשופשף אינו יכול שלא להתרשם מההרצאות הקצרות, אבל לא קצרות מדי, המסתיימות תמיד ברגע הנכון, רגע לפני שיתחילו לשעמם; הבדיחות שכל אחד מהמרצים יודע להשחיל ברגעים הנכונים (תמיד בדיוק ברגע הנכון) כדי לשלהב את הקהל; הכנסת כפות הידיים לכיסי הז'קט והוצאתן שוב (ברגע הנכון כמובן) והנפתן באוויר (שוב ברגע הנכון); הפאוזות הדרמטיות (שנועדו לסמן למאזין שנאמר עכשיו דבר-מה חשוב ומשמעותי); הכל ב"טד" נעשה תמיד בצורה הנכונה, לפי כל החוקים, כאילו כל המרצים קראו אותה חוברת ל"5 כללי הזהב להרצאה אפקטיבית" או משהו מעין זה. הכל נוצץ מאוד, מרשים מאוד, וכמו שנאמר בפרסומות לשמפו – מלא ברק.
טענה מקורית ומעניינת
ב"טד" מתגאים בכך שהם מעודדים יצירתיות, מקוריות, חדשנות וביקורתיות. למעשה, רבות מההרצאות נסובות על הנושאים הללו ממש. קחו למשל את הרצאתו של סֵר קן רובינסון, איש חינוך אנגלי מפורסם, הטוען כי "בית-הספר הורג את היצירתיות". איזו טענה מקורית ומעניינת! רובינסון מסביר שבית-הספר נועד להכשיר ילדים לעולם העתיד, למרות שאיש אינו יודע בעצם מה תהיה דמותו של עתיד זה. בתי-הספר מקדישים תשומת לב רבה מדי, טוען רובינסון, לחינוך המיועד ל"פלג הגוף העליון", בייחוד לראש – ובייחוד ל"צד אחד" של הראש (דהיינו, לצד השכלי, הלוגי, המדעי) – ומזניחים את הצד היצירתי, האמנותי.
רובינסון מביא כהמחשה את סיפורה של כוריאוגרפית נודעת, שהיתה ילדה "שלא מסוגלת לשבת בשקט", ושכיום ודאי היו מאבחנים אותה כסובלת מהפרעת קשב זו או אחרת. למרבה מזלה היא נשלחה לבית-ספר למחול, ושם מימשה את צדדיה היצירתיים והפכה לאשת מקצוע מצליחה (וגם, מקפיד רובינסון לציין, ל"מולטי-מיליונרית"). איזה לקח נפלא ומעורר השראה, הלא כן? איזו תפיסה מקורית ואופטימית. איזה חזון. מסתבר שגם הילד המופרע של ריקי כהן מחדרה (או אולי מחולון? שכחתי) יוכל יום אחד להיות אמן מצליח, מולטי-מיליונר אפילו – והכל אם רק נשכיל להעניק לו חינוך ליצירתיות.
רגע אחד, אבל האם לכל בני-האדם באמת יש פוטנציאל יצירתי? ומה עם אלה בינינו שאינם יצירתיים? מה יהיה עליהם? וכיצד בכלל ניתן לחנך ליצירתיות? האם ניתן למצוא מתכון לחינוך שכזה? ואם נכונה כותרת הרצאתו של רובינסון, ש"בית-הספר הורג את היצירתיות", האם פירושו של דבר שמוטב להימנע משלוח ילדים לבתי-ספר?
בעצם, מה כל-כך מקורי או חדשני בדבריו של רובינסון? האם לא מדובר, ככלות הכל, בקלישאות שכל אדם יוכל להסכים איתן? ומי בכלל ירצה לחלוק על הטענה ש"חינוך ליצירתיות הוא דבר חשוב"? מה הבשורה הגדולה כאן? מדוע בעצם החליט הקהל למחוא כפיים בעמידה ("standing ovation", כפי שמכנים זאת באנגלית) בסוף הרצאתו של רובינסון? האם באמת קיבל כאן מישהו מידע חדש או מעניין?
מעט מאמץ
לעתים קרובות אני נזכר בד"ר רקפת שפי, שהיתה המרצה האהובה עלי ביותר בלימודי הספרות בתואר הראשון באוניברסיטת חיפה. בעיני, ד"ר שפי (היום פרופסור למחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב) היתה מרצה מצוינת, פשוט מפני שהיא לימדה חומר מעניין (על רומנטיקה גרמנית או על תורת התרגום למשל), שבו היתה בקיאה לפני ולפנים, ושסטודנטים סקרנים באמת ידעו להעריך. זאת למרות שלא היה לה "ברק", היא לא היתה "מגניבה" משום בחינה, לא היתה "מספרת סיפורים" מקצועית, נשאה את הרצאותיה בישיבה מונוטונית, וצריך להודות שרוב הסטודנטים השתעממו בהרצאותיה.
ד"ר שפי לא היתה זוכה, קרוב לוודאי, בפרס המרצה המצטיין (על סך מיליון דולר) המחולק ב"טד" זה כמה שנים, ושבין הזוכים בו היה המאסטר-שף האנגלי הצעיר והמצליח (וגם, חשוב להזכיר, המולטי-מיליונר) ג'יימי אוליבר. סביר להניח שנושאי הקורסים שלה לא היו מעוררים עניין אצל שומרי הסף המחמירים של "טד", בין היתר משום שקשה להפיק מהם מסר אופטימי או "מעורר השראה" כמו מהרצאתו של רובינסון. גם לא היו לה האיכויות הקומיות הנדרשות מהמרצים המופיעים בכנסי "טד", ולא קול מרשים או דיקציה מושכת. היא היתה פשוט מרצה טובה, שדיברה על דברים מעניינים בצורה מעמיקה ומפורטת, ושדרשה גם, לעתים קרובות, לא מעט מאמץ מצד המאזינים. מאמץ כזה לעולם אינו נדרש מהמאזינים להרצאות של "טד". למעשה, ובניגוד גמור לדבריו של רובינסון שהבאתי לעיל – זה לא בית-הספר שהורג את היצירתיות. זה "טד".
אז בבקשה אל תבינו אותי לא נכון כשאני אומר לכם שאני מאמין ש"טד", למרות שהוא דבר מאוד נחמד, הוא השטן. איך אתם חושבים שהשטן היה נראה אם הוא היה מסתובב כאן? אף אחד לא היה קונה את זה אם היה לו זנב אדום ארוך ומחודד. לא, הוא יהיה מושך והוא יהיה חביב ומעורר השראה, והוא יהיה מלא בידע (כל עוד אפשר להעביר את הידע הזה בלא יותר מ-20 דקות), והוא לעולם לא יעשה שום דבר מרושע... הוא רק לאט-לאט ינמיך את הסטנדרטים שלנו כשהם חשובים. יעדיף בהדרגה ברק על פני תוכן... רק טיפה בכל פעם.