דיבוק

למעלה מחמש שנות ציפייה הגיעו אתמול לפורקן, עם שחרורו של החייל גלעד שליט משבי חמאס. עיתוני הבוקר אוספים את השברים ומסכמים את האירוע בדיווחים, תצלומים ומאמרי דעה בהיקף שחורג מכל מידה הגיונית. כפי שניתן ללמוד משערי עיתוני הארכיון שמשובצים בגליונות הבוקר, להיגיון מעולם לא היה קשר ליחס של התקשורת (והחברה) בישראל לגורלו של החייל גלעד שליט. נראה שבעיתונים החליטו כי אין טעם לנסות לשדך בין השניים דווקא עכשיו, יום לאחר שהעלילה הגיעה לשיא.

הדיבוק שאיפיין את היחס לשליט מביא לכך שסיקור העסקה לשחרורו תופס כמעט את כל התוכן המערכתי בקונטרסי החדשות. כל העיתונים, בלי יוצא מן הכלל, מערבבים מידע, "צבע", פרשנות ורגש טהור לכדי בליל של קונסנזוס לאומי בצבע ירוק זית. בשוליים, במקרה הטוב, ניתן מקום לקולות אחרים ואירועים אחרים.

"שליט חצה את הגבול מעזה למצרים, דרך רפיח, בין תשע וחצי לאחת עשרה בבוקר", כותב עמוס הראל בכפולה הפותחת של עיתון "הארץ". "[...] משם הועבר על-ידי המצרים לישראל דרך מעבר כרם-שלום. הוא נלקח לבסיס 'אמיתי' הסמוך [...] זמן קצר אחר-כך המריא לבסיס חיל האוויר בתל-נוף, לפגישה עם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל ובעיקר, עם משפחתו. [...] חזרתו של גלעד הביתה התעכבה במעט, משום הרופאים שקלו לאשפזו לבדיקות נוספות, אבל אחר-הצהריים המריא עוד מסוק, הפעם כדי לקחת את החייל ומשפחתו למצפה-הילה. ב-17:06 בדיוק נכנס גלעד הביתה".

כתב "ידיעות אחרונות" איתן גליקמן שוחח עם דוד מידן, שליח ראש הממשלה למשא-ומתן לשחרור שליט והישראלי הראשון שפגש את החייל לאחר שחרורו. "ניגשתי אליו בעדינות ואמרתי לו, 'גלעד, אני דוד. הגענו לקחת אותך הביתה, לאמא ואבא'. חיבקתי אותו ממושכות והסברתי לו שהוא בטוח עכשיו. 'אני שמח שהגעתם', הוא אמר בקול שקט, ולא עזב לי את היד. [...] הוא נראה די נבוך מכל ההמולה סביב ונאחז בי בחוזקה, כנראה שזה נתן לו ביטחון אחרי כל מה שעבר. [...] בקול חרישי ומבויש מאוד הוא הודה לי, המשיך לשאול מתי יפגוש את אבא ואמא [...] ראיתי שמאוד קשה לו, המלים שלו היו חלשות מאוד, בהתחלה הוא בעיקר הקשיב וחייך, כל הזמן חייך".

יוסי יהושוע ואיתמר אייכנר מדווחים באותו עיתון כי "במהלך הבדיקות הרפואיות, לאחר שובו לארץ, סיפר גלעד לרופאים כי בתקופה האחרונה החל לקבל יותר אוכל, ומכאן הסיק ששוביו רוצים שייראה יותר טוב. זה היה מבחינתו סימן לכך שהשחרור מתקרב".

אחיקם משה דוד מדווח ב"מעריב" כי במהלך הטיסה מבסיסי אמיתי לבסיס חיל האוויר בתל-נוף, גלעד שליט התעלף. "הוא חזר להכרה במהירות, אך ירידתו מהמסוק התעכבה בכעשרים דקות". גורם אלמוני מצוטט כאומר: "לא רצינו ששליט יירד באלונקה, אלא על רגליו".

"גלעד הצדיע לרה"מ" היא הכותרת בראש עמ' 9 של "ישראל היום". בסיומה של הידיעה מופנים הקוראים למוסף מיוחד שיוצא היום, שבפתחו מתפרסם הנוסח המלא של נאום ראש הממשלה אתמול.

"עם נחיתתו של גלעד בבסיס [תל-נוף]", מדווח איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות", "[...] יצא נתניהו לקבל את פניו על מסלול הנחיתה ופגש בו בפתח כבש המסוק. כשהבחין שליט כי מולו ניצב ראש הממשלה, מיהר להצדיע לו. 'כשגלעד ירד אתמול מהמסוק והצדיע לי, הופתעתי לגמרי. זה היה מאוד מרגש', סיפר אמש ראש הממשלה למקורביו".

איתמר אייכנר וגואל בנו מדווחים באותו עיתון כי בעת הפגישה הראשונה של שליט עם בני משפחתו, "קצינים בכירים עמדו ובכו כמו תינוקות". עוד בדיווחם, המידע שלפיו עם חזרתו לישראל שליט לא היה מעוניין לאכול קורנפלקס או במבה, כפי שצפו בני משפחתו, אלא ביקש בננה. גואל בנו וליאור אל-חי מוסיפים בידיעה נפרדת כי כשהגיע לביתו אמר: "אני רוצה ספגטי של אמא".

ג'קי חורי ורויטל חובל מדווחים ב"הארץ" כי לאחר כניסתו לביתו, גלעד שליט "עמד בסלון ובמטבח במשך כמה דקות, ולאחר מכן עלה לחדרו".

פרופורציה, שפיות, הו הקשקשת!

"מדינה שלמה עצרה נשימתה" היא הכותרת שנבחרה לידיעה חדשותית מאת אילן גטניו ויורי ילון, המתפרסמת בתחתית עמ' 11 של "ישראל היום". גטניו וילון פותחים את הידיעה בקביעה כי "הזמן עצר אתמול מלכת". לפי דיווחם, "מדינה שלמה עצרה את כל עיסוקיה משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות ונצמדה למסך. [...] הרייטינג הגיע לשמים. גם הפרסומות לא הפריעו. הן הגיעו במקבצים קצרים, ובין לבין היה אפשר לעקוב אחרי התקדמות השיירות למצפה-הילה".

הידיעה אינה כוללת נתונים עובדתיים, ונראה שהיא נסמכת בעיקר על תחושות בטן וניחושים. גם אם הניחושים מדויקים, מקומם אינו בעמודי החדשות. לכל היותר במדור אסטרולוגיה.

אבל תחושות הבטן ממילא שולטות בסיקור שחרור שליט. בתחתית עמ' 10 של "הארץ", למשל, ידיעה מאת אורי זר-אביב תחת הכותרת "אריק איינשטיין הקליט שיר חדש לכבוד גלעד". בידיעה נכתב כך: "נראה כי מאז קום המדינה לא היה קונסנזוס תרבותי כה רחב כפי הנושא של החייל גלעד שליט, שכן מאז נחטף, בשנת 2006, נכתבו בישראל שלל שירים המביעים דאגה לשליט ואת הכמיהה האישית והלאומית לחזרתו". מלות השיר שהקליט איינשטיין מתפרסמות בכפולה הפותחת של "ישראל היום", לצד מאמר מאת העורך הראשי של העיתון, עמוס רגב.

"אחרי כחמש שנים וחצי ואינספור מחאות והפגנות ופגישות ושיחות חשאיות ומתווכים וחיבוטי נפש, היה אתמול עוד רגע אחד שייזכר ויישמר: הרגע שבו ירד גלעד מהמסוק והצדיע לראש הממשלה שקיבל את ההחלטה לשחררו, למרות הכל ועל אף הכל. ההצדעה הזו אומרת הרבה: היא הכרת תודה. היא הבעת כבוד. ממסגרת את הסיפור כולו בפרופורציה הנכונה שלו", כותב רגב. את הנאום שנשא אתמול נתניהו, שכאמור מודפס במלואו במוסף העיתון, מגדיר רגב "טוב, בגובה העיניים. נאום של אמירת אמת".

"ככה נראית גאולה", כותבת אמילי עמרוסי באותו עיתון, "רגל יורדת ממסוק, פסיעות קלות כנוצה, אמא מחבקת בן. אבידה שבה אל בעליה. מגע של עור בעור, חום גוף, פעימות רכות של בית [...] כמה רזה הוא, כמה חיוור, נחרדנו כולנו, רועדים, ואז שמחנו, ועקבנו אחר כל צעד בדרך להורים, ודמענו, והיינו גאים באנשים הזרים שהתקבצו במצפה-הילה ושרו 'עם ישראל חי'".

"אף אחד לא הצליח לעצור אתמול את הדמעות", מוסיפה יעל לרנר בטור משלה ב"ישראל היום". חגית רון-רבינוביץ' מדווחת לקוראי "ישראל היום" על נסיבות היוודע דבר שחרורו של שליט בטיסת בואינג 767 של חברת אל-על לטורונטו. גדעון אלון מספק דיווח בלעדי נוסף על התגובות לשחרור שליט מנקודת מבטם של הצועדים בצעדת ירושלים.

כפולת העמודים המרכזית בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מוקדשת למבחר תצלומים של שליט. "זו הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שלא יצאתי לקפה של הבוקר", מתוודה אביב גפן בטור אישי המתפרסם בעיתון. "[...] בפעם הראשונה בחיי ביקשתי מאשתי שתביא לי את דגל ישראל, רציתי לתלות אותו ולצרוח שאני ישראלי. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי גאה להיוולד כאן".

"אין מי שלא רצה לחבק אותך אתמול, גלעד", כותב בן כספית בכפולה הפותחת של "מעריב". "נראית כמו גור חתולים רטוב, רועד, מורעב, בליל סערה חשוך. סחטת דמעות מכולנו אתמול, גלעד, מאלה שתמכו בעסקת שחרורך, ומאלה שלא, כמוני".

"יש רגעים בהם הלב הפועם, בהם האיחוד בין אם לבנה צריך להסיט הצדה כל עניין אחר, לא מכיוון שהעניינים האחרים בטלים בשישים, אלא מכיוון שהם משניים", מוסיף שי גולדן באותו עיתון. "משניים לתכלית, למהות, לערך המקודש היחיד בסיפור המורכב הזה שאנו מנסים להכיל כאן, בישראל, שעה-שעה, רגע-רגע. והתכלית היא חיים. והתכלית היא שפיות".

"ברבע לחמש אחר הצהריים הופיעו שתי ציפורי ברזל חומות וכבדות בשמי מצפה-הילה והרעישו עולמות", כותב גדעון לוי ב"הארץ". "[...] העיניים כולן נישאו השמיימה והלב, גם זה שמאס לעתים בפסטיבל גלעד שליט, נמס כליל, אולי גם החסיר פעימה, כמו שאומרים. מה זו הלחלוחית שנקוותה לפתע בקצות עיני? [...] בשעת בוקר מאוחרת נראה כלב לבן משוטט ברחובות מצפה-הילה. מקפץ הלוך ושוב, הולך אנה ואנה, כמו לא הבין הכלב הלבן הזה על מה כל המהומה הזאת. כלבלב, הו, בי-די-בם-בם. עזאם עזאם קצר את דקות התהילה המחודשת שלו, רגע לפני שידור הישרדות VIP. בהשתתפותו, מדלג ממיקרופון למיקרופון. הו, השעות המתות, הו מרואייני האין-ברירה, בשקט שלפני הסערה".

"מאוחר יותר", כותבת הילה אלפרט ב"ישראל היום", "כשרחובות המצפה יתמלאו פעילים ושירת עם ישראל חי ודגלים, תגיד לי זהבה, שהגיעה מהמרכז, שלא סתם יצר בורא עולם את גלעד שליט ככה, סגור ומסוגר. כל חייו הכינו אותו למלא את הייעוד, להביא כבוד לעם ישראל, להראות לעולם איזה כבוד יש לנו לחיי אדם". דרור פויר ב"גלובס" ורועי צ'יקי ארד ב"הארץ" מציעים אף הם טקסטים על יום אתמול במצפה-הילה, מנקודת מבט אלטרנטיבית.

נוסף על עמודי החדשות, כל העיתונים, למעט "הארץ", מוציאים לאור מוספים מיוחדים לרגל שחרור החייל הישראלי. ב"ידיעות אחרונות" המוסף כולל בעיקר מכתבים שכתבו לו אזרחי המדינה. ב"מעריב" המוסף מסכם את פרשת שביו מהיום הראשון ועד אתמול. "בישראל היום" המוסף כולל תוצאות סקר דעת קהל, רשימות וכתבות. בין היתר כותב ניר וולף על מסע יחסי-הציבור מטעם משפחת שליט.

בינתיים

כל התוכן המערכתי בקונטרס החדשות של "מעריב" מוקדש לשליט. עמיחי אתאלי מדווח בעמ' 16, האחרון לפני מדור הספורט, כי משפחת ליבמן, ששכלה את בנה שלמה ז"ל בפיגוע ירי, הכריזה על פרס של 100 אלף דולר על ראשם של שני רוצחיו, ששוחררו אתמול מבית-הכלא. כך לפי סוכנות הידיעות של מתנחלי השומרון, הקול-היהודי.

לפי הדיווח, המשפחה מציעה את הפרס למי שיתפוס את הרוצחים "וינקום בהם לפי חוקי תורת משה". ציטוט המיוחס לבני המשפחה קורא: "מאחר שמדינת ישראל, שהיתה אמורה להרוג את הרוצחים הללו, לא הרגה אותם, אלא הכניסה אותם לכלא, ועכשיו הוסיפו חטא על פשע ושיחררו אותם לחופשי, מה שמנוגד למוסר האנושי, וגם למוסר היהודי, מחובתנו כבני-אדם וכיהודים לקיים את ציווי תורתנו הקדושה, 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך'. כל בן-אנוש שיוכל לסייע לכך שמפלצות אלו יבואו על עונשם הראוי, גם יקיים בכך דין צדק וגם יזכה לתגמול כספי".

ב"ידיעות אחרונות" נמצא מקום לידיעה אחת שאינה עוסקת בעסקת שליט. מתן צורי מדווח כי גבר התנכל למנהלת של אשתו משום שזו החזיקה אותה בעבודה עד שעות הלילה המאוחרות. ב"הארץ" כפולת עמודים מוקדשת למדור חוץ, כולל ידיעה על המתרחש בקהילה האמיש שבמזרח אוהיו. ב"ישראל היום" ידיעה אחת נוגעת לענייני חוץ, אחת לכלכלה, אחת מוקדשת לצעדת ירושלים ואחת מדווחת על מות פעוטה בתאונת דרכים.

פרט לכך, ל"הארץ" נלווה מוסף קומיקס המוקדש למחאה החברתית. "מוסף חג" של "ידיעות אחרונות" נפתח בכתבה מאת יאנה פבזנר-בשן על שגרת חייו של מרדכי ואנונו. "דה-מרקר" נפתח במיזם על הלווים הגדולים של המשק.

מנגד

"רוצים לשמור את השער למזכרת?", נשאלים קוראי "ידיעות אחרונות" ברצועה צרה המודפסת בתחתית שער העיתון. "היכנסו לפייסבוק של 'ידיעות אחרונות' והורידו אותו למחשב". שער "ידיעות אחרונות" הבוקר אכן מעוצב ככרזה למזכרת עבור הקוראים והעיתונאים שיצרו אותו. שער שניתן להדפיס, למסגר ולתלות אחר כבוד במערכת העיתון. על פני רובו תצלום ענק [לשכת העיתונות הממשלתית] שבו נראה גלעד שליט מצדיע. במרכז, באותיות לבנות, הכותרת הראשית: "מצדיעים לך, גלעד".

"הארץ" ו"ישראל היום" בוחרים לשערם בתצלום [דובר צה"ל] שבו נראה שליט פוסע אל עבר ביתו. הכותרת, בהתאמה, "גלעד שליט שב הביתה בשלום" ו"גיבור". "מעריב" מדפיס על שערו, לצד הכותרת "כמה טוב", פסיפס של שישה תצלומים, גבולות כל אחד פולשים מעט לאחר. ריבוי התצלומים ועיצובם מבלבלים את העין ופועלים לרעת העיתון.

לעומת זאת, בעמודי החדשות פנימה בולט "מעריב" בדיווחים על אירועים שעיתונים אחרים בחרו להזניח.

"אם ביצועה של עסקת שליט היה מסוקר לפי סטנדרטים עיתונאיים, היינו רואים (בכאב רב, אני מניח) את האוטובוסים העמוסים באסירים פלסטינים", כותב ב"הארץ" מורן שריר על סיקור חזרת שליט בשידורי הטלוויזיה אתמול. "חוץ מפריצה אחת לשידור של אוהד חמו מהילולת החמאס, יישרו קו הערוצים השונים בהתעלמותם מהפן הזה בעסקת שליט, ודני קושמרו אפילו גער בעמיתו ניר דבורי על שהזכיר את חגיגות השחרור של הרוצחים".

בעוד שערוצי הטלוויזיה פועלים בגל פתוח שבו בכל רגע יש עליהם חובה לדווח על שליט ועל שליט בלבד, פורמט העיתון המודפס מאפשר לעורכים לדווח, זה לצד זה, על שליט ועל למעלה מאלף בני-האדם האחרים ששוחררו אתמול לחופשי. ב"מעריב" מוצאים לנכון לעשות זאת.

לצד שחרור גלעד שליט, לדוגמה, שוחררו אתמול מכלאם עוד כמה ישראלים, ערבים בעלי אזרחות ישראלית או "ערביי 48'", כפי שהם מכונים בתקשורת האנטי-ציונית. ההחלטה לצרפם לעסקה, שחורגת מהמדיניות הקבועה של ישראל, הביאה לכך שלא רק בעזה ובגדה המערבית התקבלו אסירים פלסטינים בחגיגות שמחה, גם בתחומי מדינת ישראל הריבונית.

"דגלי פלסטין בלוד", היא הכותרת לדיווח מאת זוהר שחר לוי ועמרי מניב המתפרסם בעמ' 14 של "מעריב". השניים מדווחים על קבלת הפנים שציפתה לישראלים מוח'לס בורג'אל ומוחמד זיאד כשהגיעו אתמול לביתם. האסירים נשלחו למאסר עולם לפני 23 שנה לאחר שהשליכו רימון שלא התפוצץ על אוטובוס אגד. לפי הדיווח, את הבית של בורג'אל עטפו דגלי פלסטין. "סמוך לשעה 12:00 עמדו כולם מתוחים בכניסה לבית", מדווח. "ניידת משטרה שחלפה במקום נתנה את האות ושנייה אחר-כך עצרה מכונית לבנה, הורידה את בורג'אל ונעלמה. אז התחילו החגיגות [...] בבית משפחת זיאד, לא הרחק משם, שלט האיפוק. הבית חולק לשני אגפים – לנשים ולגברים. זיאד התקבל בצד של הגברים, חייך לכל עבר ושמע מהם ברכות על שובו".

בהמשך הדיווח מתוארת קבלת הפנים שנערכה בעיסאוויה לאסירים חאלד מוחסין וסאמר טארק. "הצבע הירוק של החמאס שלט. שני המשוחררים לוו בתהלוכה גדולה מפתח הכפר עד למגרש הכדורגל, שם הועלו על סוסים לאות כבוד. בטרקטורון מאחוריהם הונחו הכבשים השחוטות". טארק מצוטט כאומר: "מעכשיו נתחיל ליזום פעולות נוספות עד לשחרור כל האסירים מהכלא". מוחסין מוסיף: "אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי".

אבנר אברהמי מדווח מערערה על שובו הביתה של סמי יונס, בן 82, "זקן האסירים", שהשתחרר אתמול לאחר 29 שנות מאסר בגין תכנון רצח החייל אברהם ברומברג. "'ברוך הבא', כתוב בערבית על שלט גדול, אסלאמיסטי, שנושא את דמות דיוקנו של הסב השב [...] רק סמי איננו. אז נשמעת צפירת 'מאזדה 3', ומתוך שיירה קטנה שנעה על הכביש למטה בוקעת תהלוכה שנעה בשקט לכיוון הבית. במרכז פוסע, לבן שיער, יונס, וסביבו כמה נושאי דגלים ירוקים". בהמשך מדווח אברהמי כי בבואו לאום אל-פחם, לצפות בקבלת הפנים של אחמד ג'ברין, שהורשע ברצח משת"פ לפני 22 שנה, הוא התבקש לעזוב את המקום.

רימון מרג'ייה מדווח מבית משפחתו של האסיר עבד אל-רחמן רנימאת בכפר סוריף שליד חברון. האסיר היה ראש חוליה שחטפה ורצחה את החייל שרון אדרי וביצעה, בין היתר, את הפיגוע בקפה אפרופו. הוא הורחק לעזה עם שחרורו, ובני משפחתו חגגו בביתם שבגדה המערבית. "מכשיר הטלפון לא מפסיק לצלצל", מדווח מרג'ייה, "מכרים ושכנים מתקשרים לברך". האחות, אמירה, מסבירה את ההיגיון מאחורי מעשי הרצח של אחיה. "בתקופה שבה פעלה 'חוליית המוות', שבה היה עבד אל-רחמן, היהודים עצרו והרגו הרבה מאיתנו. לכן באה התגובה", היא אומרת.

"מעריב" הוא גם העיתון היחיד עם כתב בעזה. סמי עג'רמי מדווח על הפגנת המונים שנערכה בכיכר העיר. "בחמאס ניסו לוודא שהצבע הירוק של דגלי התנועה יהיה הדומיננטי בכיכר, אבל החתימה על מסמך הפיוס הפנים-פלסטיני העניקה לחברי הפת"ח את האומץ לבוא עם דגלי פת"ח הצהובים. התוצאה היתה מפגן אחדות לאומית שלא נראה בעזה שנים רבות", כותב עג'רמי. "[...] לאורך הנאומים קרא ההמון לגדודי עז א-דין אל-קאסם להמשיך לבצע חטיפות. 'העם רוצה גלעד חדש', צעקו מאות האלפים. בסיומו של נאום הנייה התפזרו האסירים עם משפחותיהם הביתה. לכל אחד מהם חיכתה שיירה של מכוניות עם דגלים ולהקת מתופפים שליוותה אותם עד לאוהל קבלת הפנים בשכונותיהם. המסע החגיגי לווה בזיקוקין דינור וביריות באוויר".

עמית כהן מספק ל"מעריב" דיווח קצר מרמאללה על העימות הפוליטי בין חמאס לפת"ח באזור זה. "לראשונה זה חודשים", מדווח כהן, "העזו אנשי חמאס להניף בפומבי את הדגל הירוק". כהן מצטט איש מודיעין פלסטיני שאמר לו: "אני מבטיח לך – כל אלה שמניפים היום דגל ירוק, נביא אותם אחד-אחד". לפי תיאורו של כהן, העצרת ברחבת המוקטעה כללה "טקס קצר שכמו נכפה על כל המשתתפים. [...] תוך פחות מחצי שעה [...] נטשו האסירים ומשפחותיהם את האזור".

ב"הארץ" מספק אבי יששכרוף תיאור נרחב יותר של התמיכה שחמאס זכה לה ברמאללה. ידיעה נפרדת מאת יששכרוף, יניב קובוביץ, אלי אשכנזי, ניר חסון וגילי כהן מסכמת את קבלות הפנים לאסירים המשוחררים ברמאללה, עזה, מצרים, מזרח ירושלים, ואדי ערה ולוד.

בטור פרשנות נלווה כותב יששכרוף כך: "רוב הישראלים שצפו אתמול בשידורים החיים בערוצי הטלוויזיה זכו להתרגש ואולי אפילו להזיל דמעה לנוכח המראה של חייל השב לביתו לאחר חמש שנים בשבי. אך מרבים מהם נמנעה תמונת המחיר: חמאס חוגג ברחובות הגדה, המוני בני-אדם נשבעים להמשיך ולחטוף ישראלים, מהללים את הזרוע הצבאית של הארגון ושבים ונשבעים לג'יהאד נגד מדינת ישראל עד למחיקתה".

"[...] המסר שנטמע בציבור הפלסטיני מהשלמת העסקה הוא בעייתי, בלשון המעטה. עבור הפלסטינים, תושבי הרצועה או הגדה, דרכו של חמאס היא שניצחה והצליחה להכניע את ישראל, בעוד הרשות הפלסטינית, כתמיד, לא הצליחה להביא לשום תוצאה. באופן טרגי כמעט, הצליחה ישראל לחזק את 'מחנה המלחמה' בצד הפלסטיני ולהחליש באופן משמעותי את 'מחנה השלום'".

ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" משתדלים מאוד שלא לקלקל את מצב הרוח של קוראיהם עם מידע שעלול לחרב את המסיבה. בעיתון הראשון ידיעה אחת, מאת דניאל סיריוטי, מוקדשת לקבלת הפנים של האסירים הפלסטינים המשוחררים. תחת הכותרת "חוגגים עם רוצחים" מדווח על כ-250 אלף פלסטינים שהשתתפו בקבלת הפנים לאסירים בעזה, ומוזכר גם שאבו-מאזן נשא נאום ברמאללה. דן מרגלית כותב בטור פרשנות כך: "חמאס נכשל בעזה. המונים השתתפו בעצרת שאירגן ברצועה. המנהיגים ניסו להסעיר את רוחם, אבל המאזינים נותרו צוננים. לא היה הד לקריאת איסמאעיל הנייה 'אללה הוא אכבר'. בעיקר מפני שנתניהו עמד על דעתו לא לשחרר את רוצחי הצמרת של חמאס ואילץ את ההנהגה בעזה ובדמשק לוותר, וקהלם התאכזב".

ב"ידיעות אחרונות" מתמצה סיקור קבלת הפנים ללמעלה מאלף האסירים הפלסטינים בידיעה קצרה [רוני שקד, סמד פרי, איתמר אייכנר ואיתן גלקימן] המתפרסמת תחת הכותרת "הלכו לעזה".

אגב, מדי פעם בדיווחים על שליט (גם הבוקר) מוזכרים שני החיילים שנהרגו במבצע לשביו, חנן ברק ופבל סלוצקר. כמעט שאין מזכירים כלל שיום לפני המבצע פלשו חיילי צה"ל לתחום רצועת עזה ועצרו שם שני פלסטינים, לראשונה מאז נסוגה ישראל מהשטח. השניים, האחים מוסטפא ואוסאמה מועמר, נעצרו משום שלצבא הגיע מידע כי הם מתכננים פיגוע בטווח מיידי.

בדיעבד התברר כי לאחד מהם, מוסטפא, אכן היה מידע מדויק על המבצע שהוביל ללכידתו של שליט. מוסטפא סיפר על כך בחקירתו בשב"כ, אך המידע לא הגיע למפקדי הצבא בשטח בזמן שיאפשר לסכל את המבצע.

תפקידו של מוסטפא מועמר בחמאס, כך דיווח השבוע שמעון איפרגן ב"מעריב", היה לשמש תצפיתן ולעקוב אחר תנועות כוחות צה"ל. באותו דיווח נמסר גם כי מוסטפא מועמר עדיין מוחזק בישראל ולא נכלל בין האסירים הפלסטינים ששוחררו בעסקת שליט. למעלה מחמש שנים וארבעה חודשים לאחר מעצרו, מועמר "טרם נשפט על חלקו בתכנון וביצוע החטיפה".

מחמת ההתרגשות

הכותרת הראשית של העיתון "גלובס", שחולק אמש למנויים, כללה טעות כתיב: "התגעגתי לפגוש אנשים", צוטט בה גלעד שליט.

בתחתית עמ' 6 של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "יוצא לאור", מופיע אחד התצלומים הראשונים של שליט, ככל הנראה מהטלוויזיה המצרית. משום מה, התצלום מודפס ברזולוציה נמוכה במיוחד, שכמעט אינה מאפשרת לזהות את המופיעים בו.

ענייני תקשורת

בכל העיתונים מדווח על הראיון שהעניק אתמול גלעד שליט לטלוויזיה הממלכתית של מצרים, לפני שהועבר לידיים ישראליות. המראיינת, שאהירה אמין, טוענת שלא היתה מודעת לכך כי הראיון נעשה בכפייה. "אני מאושרת וגאה על הסקופ העולמי", היא אומרת ל"ידיעות אחרונות" [סמדר פרי ואיתמר אייכנר]. ב"מעריב" מצטט יובל גורן מדבריה לערוץ 10. ב"ישראל היום" מצטטים דן לביא ואלי לאון מדבריה גם לערוצים 2 וה-BBC. ב"הארץ" משוחח עימה ג'קי חורי ושומע כי "כל עיתונאי חרוץ היה רוצה ראיון בלעדי שישודר בכל העולם". חורי משוחח גם עם המתורגמן, מוחמד עבד אסדיק, שדוחה את הטענה כי לא תירגם את דבריו של שליט כראוי. "לא היתה כל כוונה לסלף או לשנות את תוכן הדברים", הוא אומר.

ליאת רון מראיינת את מיקי רוזנטל למוסף "G" של "גלובס" לקראת עליית העונה החדשה של "המקור", שבה הוא עתיד להחליף את עפר שלח בעמדת המנחה. בין השאר אומר רוזנטל שהוא תומך ברגולציה לעיתונות המודפסת. על ההתנצלות של ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון הוא אומר: "אנסו את מנהלי הערוץ, בטח בנוסח ובאופן הגורף שלה; גם אם היו אי-דיוקים ואם נדרשו הבהרות, זה אונס ברוטלי. היה בזה אלמנט של השפלה". אגב, כתב מגזין "G", איתי רום, צפוי להצטרף לצוות "המקור" בעונה הקרובה, כך דווח ב"וואלה".

רביב דרוקר, שותפו של רוזנטל להגשת "המקור", מתראיין ל"דה-מרקר" [נתי טוקר, רוני לינדר-גנץ] על פעילות התנועה לחופש המידע, שבראשה הוא עומד. לצדו מתראיינת אלונה וינוגרד, מנכ"לית העמותה. נוסף לכך מתבטא דרוקר בנוגע ליאיר לפיד, שלדון אדלסון וגלעד שליט.