מחסן הפחדים הקמאיים של ישראל
את הכותרת הראשית של "מעריב" הבוקר מביא, שוב, בן כספית. "ראש המוסד הזיק למאבק בגרעין", נמסר בכותרת כציטוט הנתון במרכאות ומיוחס, באופן מעט סתום, ל"ישראל". לפי כותרת המשנה והידיעה עצמה, המופיעה בעמ' 3, הביקורת על ראש המוסד הושמעה מצד "צה"ל, מערכת הביטחון והמערכת המדינית", אבל ההאשמה הספציפית בנזק שגרם ראש המוסד לישראל באה מכיוון מערכת הביטחון בלבד. אגב, בידיעה עצמה ההאשמה בנזק אינה מופיעה כציטוט ישיר.
על מה המהומה? על ההערכה שמסר השבוע מאיר דגן לחברי ועדת חוץ וביטחון בכנסת, שלפיה לאיראן תהיה פצצת אטום מוכנה בשנת 2014. "סליחה?", שואל כספית בטורו השבועי ב"מוספשבת" של "מעריב", "לאן נעלמו הערכות ה'כמה חודשים' שהופצו עד לפני כמה שבועות?". בהמשך טורו הוא תמה, בטון ספק מבודח: "אתם מתארים לעצמכם מה ילך כאן אם הגרעין האיראני ייעלם מהווייתנו הציבורית וממחסן הפחדים הקמאיים שלנו? ממה נפחד? סביב מה נתאחד?". כספית אינו מספק תשובה ברורה לאף אחת מהשאלות הללו, גם לא לסיבות לשינוי ההערכה ולא לתחליף שתשלוף ישראל ממחסן הפחדים הקמאיים שלה (הצעה: פלסטין).
עמוס הראל ואבי יששכרוף, לעומת זאת, מספקים תשובה אפשרית בטורם המתפרסם במוסף "השבוע" של "הארץ". לדבריהם, הפערים בין הערכות קודמות לזו הנוכחית נובעים מ"הבדל בהגדרות". בעבר שמה הערכת המודיעין הישראלית דגש על סיכוייה של איראן לפוצץ מתקן גרעיני. כעת עבר הדגש לסיכוי שתתקין ראש נפץ גרעיני על טיל לטווח ארוך. כלומר, ההתקדמות במיזם הגרעין האיראני ממשיכה לפי קצב ההערכות הקודם, רק המדיניות הפומבית של ישראל השתנתה.
בעוד שכספית כותב ב"מעריב" כי "בסביבתו של ראש הממשלה הביעו, בחוגים סגורים, אי-נחת מאמירתו של דגן" (ובכותרת המשנה לראשית של העיתון נכתב כי ההצהרה של דגן "סותרת את עמדתו של נתניהו"), הראל ויששכרוף מדגישים את הקשר בין דחיית האיום של דגן ובין "הקו המפוכח והזהיר ביחס לאיראן ששידר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו באוניברסיטת בר-אילן". לפי השניים, שינוי העמדות נובע ממסרים שמתקבלים בישראל מארה"ב, ועיקרם – זה לא הזמן להתבטא לטובת המחנה הרפורמיסטי.
קרבה מסוכנת
ב"ידיעות אחרונות" לא שועים למסרים המתקבלים בישראל מארה"ב, אם אכן כאלה מתקבלים, והכותרת הראשית של עיתון זה קוראת הבוקר "האייתוללות בלחץ". לפי כותרת המשנה, שלטונות איראן חוששים מקריסת המשטר. כמו בעיתונים האחרים, גם ב"ידיעות אחרונות" מוקדשות שתי כפולות העמודים הראשונות למתרחש באיראן. הן כוללות סיפור אנושי ("הבעל עדיין באיראן, האשה הספיקה לעלות לישראל"), ידיעה ביקורתית ביותר על אחמדינג'אד ("היה מעורב ברצח גולים כורדים"), טורי פרשנות, וכמובן גם ידיעה חדשותית מאת סמדר פרי על ההתפתחויות האחרונות. בין היתר מספרת פרי על סדרת מעצרים שהתבצעה אתמול וכללה את סעיד ליילז, עורך השבועון הכלכלי "סאמייה", שמתח ביקורת על הנשיא אחמדינג'אד בראיון ל-BBC.
ב"מעריב" ממשיכים לספק לקוראים דיווחים ישירים מאיראן, עד כמה שהמשימה אפשרית תחת מכבש הצנזורה של המשטר שם, וזאת באמצעות כתב ה"וושינגטון פוסט" תומס ארדברינק, המצטט, בין היתר, שמועות שנפוצו באתר טוויטר.
"אני אינני מאמין שהבחירות לנשיאות באיראן זויפו. אני חושב שמחמוד אחמדינג'אד אמנם ניצח בהן ברוב עצום", כותב יואב קרני ב"גלובס". לדעתו, את הפער בין הציפיה במערב לתוצאות הבחירות יש להסביר מהזווית התקשורתית. "אני חושב שאוסף גדול של עיתונאים זרים הטעו את קוראיהם/מאזיניהם/צופיהם כאשר עוררו את הרושם שאיראן עומדת על סף שינוי היסטורי. חלקם אולי ראו מהרהורי לבם [...] זו הסכנה האורבת לעיתונאים, כשהם מסקרים מעמדים כאלה. קשה מאוד לשמור מרחק. קשה מאוד להימנע מלהצטרף אל ההמונים".
האמת הפנימית של אריסון
המיליארדרית שרי אריסון, בין היתר בעלת השליטה בבנק הפועלים, העניקה ראיון לאמירה לם, וזה מתפרסם הבוקר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". אריסון זוכה לבלעדיות כמעט גמורה בשער המוסף ולמיקום הראשון בסדר הכתבות. עיקרי דבריה ביחס לעימות עם בנק ישראל פורסמו כבר אתמול במהדורה המודפסת של "גלובס" – אקט יוצא מגדר הרגיל בנוף התקשורת המקומי (אם כי צריך לזכור שאליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", מחזיק גם במניות "ידיעות אחרונות").
התירוץ הרשמי לראיון הוא הוצאת ספרה האוטוביוגרפי החדש של אריסון, "לידה – כשהרוח והחומר נפגשים", אבל בתחילת הראיון היא מתייחסת בהרחבה לסכסוך שהתפתח מול הנגיד סטנלי פישר. לדבריה, בבנק ישראל "לא יודעים מה זה חזון של בנק". היא ראתה בדרישת הבנק המרכזי, להדיח את היו"ר דני דנקנר בלי הסבר שיניח את דעתה, מעין "מבחן", ובהרחבה – "המבחן שלי, לראות אם אני הולכת עם האמת עד הסוף, והלכתי איתה". מעליית מניות הבנק לאורך תקופת הסכסוך היא מסיקה כי "הציבור אהב את המהלך, שהוא מהלך ישר והגון וערכי". לם אינה מעמתת אותה עם תוצאות הסקר שפורסם ב"גלובס", שלפיו רק 10% מהנסקרים אמרו שהם תומכים באריסון בעימותה מול פישר.
הגילוי הדרמטי של הכתבה, אשר באופן תמוה אינו מודגש כמעט בכלל על-ידי עורכי המוסף, נוגע לווידוי של אריסון המופיע בספרה החדש: מאז ילדותה היא חווה תִקשורים, כלומר, אריסון מקבלת תמונות ומסרים מילוליים ממקור בלתי ידוע. "כילדה קטנה, בת ארבע-חמש, הייתי הולכת לישון והייתי רואה תזוזות בחדר, ראיתי דברים", היא אומרת, ומוסיפה כי אירועים דומים מלווים אותה גם כבוגרת: "אני חוויתי מראש, למשל, את מה שקרה לאריק שרון, והתחלתי לבכות ליד חברים שלי, אבל הם לא הבינו".
הדרמטיות של וידוי זה מתעצמת לנוכח הודאתה של אריסון עצמה כי התִקשורים הללו משפיעים על הנעשה בבנק הפועלים. "לפני כמה חודשים", היא מספרת, "קיבלתי מסר שהולך לקרות משהו עם המחשבים, שהם הולכים לקרוס. המזל שלי בשנתיים האחרונות הוא שאני חופשייה עם המנהלים שלי. הם יודעים שאם יש לי מסר, אז זה קורה. אז באתי לדני [הכוונה כנראה ליו"ר הבנק היוצא, דני דנקנר] ואמרתי לו: 'תשמע, אני מרגישה לא נוח כי הולכים לקרוס המחשבים בבנק הפועלים, תעשה בדיקה'. שבועיים אחרי כן קרסו המחשבים".
נעזוב לרגע את העובדה שלמרות התִקשורים שקיבלה והמסרים שהעבירה, המחשבים בבנק קרסו. ההודאה של אריסון כי היא מורה על פעולות בבנק הפועלים כתוצאה ממסרים שהיא מקבלת ממקור בלתי ידוע צריכה לעורר דאגה אצל כולנו. נניח שהיא אכן מקבלת מסרים ממקור בלתי ידוע, מה אם אחד המסרים הללו יתגלה כשגוי? מה אם הישות המסתורית שמעבירה במשך שנים מסרים מהימנים לבעלת השליטה בבנק הפועלים תטעה יום אחד, או תטעה במכוון את אריסון, או שישות אחרת תשתלט על העברת המסרים ותעביר לה מידע בלתי מהימן? מה אם כתוצאה מפעולה בבנק שנבעה מאחד המסרים הללו יעמדו חסכונות הציבור בסכנה?
כל השאלות הללו אינן עולות בכתבה. המסרים שמקבלת אריסון אינם מוזכרים במפורש בכותרת הכתבה, בכותרת המשנה או בהפניה לכתבה משער העיתון. רק פסקה אחת, זו הנוגעת למסר שקיבלה על ראש הממשלה אריאל שרון, מודגשת לתועלת הקוראים. זו החלטה עריכתית בעייתית. אם אריסון אינה נמנעת מלספר על המסרים שהיא מקבלת, על העיתון להעניק להם דגש ההולם את חשיבותם. לא כעדות לקיום עולם מטאפיזי, אלא כסיכון אפשרי ליציבות הבנק שבשליטתה.
בעבר היו מכריזים על אריסון כמכשפה ומעלים אותה על המוקד. כיום אפשר להעריך בכנות את אומץ לבה על הפומביות שהיא נותנת למסרים שהיא מקבלת. לם שואלת את אריסון אם אינה חוששת לדבר כך, ואריסון משיבה: "יש שיעורים שהעולם לומד לאט-לאט, כמו ערך האדם, ערך האשה".
עוד סיליקון, פחות סיליקון, מה זה משנה
לפני 14 שנה חשף רונאל פישר ב"מעריב" כי חברת תנובה הוסיפה לחלב העמיד מתוצרתה סיליקון, בניגוד לחוק. הבוקר מדווחת בעיתון זה נורית קדוש כי בית-המשפט הכריע בנוגע לחלוקת הפיצויים בסך 55 מיליון שקל שנגזר על החברה לשלם. אחד הלקחים המעניינים מהפרשה הוא חוסר האכפתיות של הציבור. למרות הרעש העצום שהחשיפה העיתונאית החשובה עוררה בזמנו, בסופו של דבר ההשפעה שלה על שליטת תנובה בשוק מוצרי החלב בישראל התבררה כשולית.
ענייני תקשורת
ענת ביין-לובוביץ' מדווחת ב"גלובס" על סכסוך מסחרי בין רכבת ישראל לחברת הדריה, זכיינית הפרסום בתחנות וברכבת, סביב תמלוגים בסך 3.2 מיליון שקל שמשלמים החינמונים המחולקים ברכבת, "ישראל היום" ו"ישראל פוסט" (שבכותרת המשנה לכתבה ופעם אחת גם בגוף הכתבה מכונה "ג'רוזלם פוסט").
אורי רונן הפנה אתמול את תשומת לב קוראי הבלוג "מדידות מה-Buyside" להבדלים בין גרסה מודפסת של ידיעה מאת סיון איזסקו ב"כלכליסט" ובין הגרסה שהופיעה באתר העיתון. בעוד שבגרסה המודפסת נטען, וצוטט בכותרת, כאילו עדי קייזמן, בעל השליטה בחברת אסים-השקעות, אמר לבעלי אגרות החוב בחברה "תלכו קיבינימט", בגרסה הרשתית שונה הציטוט ל"החברה תלך קיבינימט". רונן רומז לאפשרות כי שינוי הנוסח נבע מהתחשבות העיתון בקשריו של קייזמן עם עופרה שטראוס, ובעיקר מהתחשבות העיתון בקשריה של שטראוס עם כספי הפרסום שבשליטתה.
ב"הארץ" מפרסמים מחדש מאמר של זאב שיף, במלאות שנתיים למותו. לצד המאמר כותב אלוף בן על שיף ועל המורשת העיתונאית שהותיר אחריו.
גיא מרוז ואורלי וילנאי מתראיינים למוסף "תרבות" של "מעריב" [יובל אברמוביץ'] ומנסים להסביר מדוע אינם זוכים לאהדה מעמיתיהם (קנאה). שורות רבות בכתבה מוקדשות לעימות עם גפי אמיר, מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות". "גפי אמיר מחפשת אותי, נקודה", אומרת וילנאי, ומרוז טוען כי "זה לא פשוט לנהל קרב נגד גוף תקשורת גדול וברור לי שזה עניין של זמן עד שיפורסם עלי איזה תחקיר לא מחמיא סטייל מה שעשו לרביב דרוקר, אבל לא אכפת לי".
אגב, מרוז מקדיש את הפסקה האחרונה בטורו השבועי ברשת המקומונים של "מעריב" לאמיר, בעקבות הביקורת שכתבה על התוכנית האחרונה שלו ושל וילנאי. נראה כי אף שהביקורת היתה שלילית ביותר, מרוז רואה בה שיפור לעומת הביקורת שהציתה את הסכסוך בין הצדדים. "כל הכבוד גברתי", הוא כותב לאמיר בלשון מאיימת למדי. "למדת, וזה יפה. גם אני נוצר אש. בינתיים גפי, בינתיים".