קצת לפני חצות הלילה, רגע קט לפני שהתאריך יתחלף מ-25 ל-26 במאי, החל הבילד-אפ של הסיפור בזירת התקשורת בשפה הערבית.

עד לאותה השעה מרכז העניין היה הדיווח השבועי מהפגנות מוצ"ש בתל-אביב וניתוח המצב בישראל. אולם עד מהרה הסיפור החל להשתנות. בסביבות השעה 12 בלילה תחנת "אל-ג'זירה" נתנה את החותמת הרשמית, שלוותה בכותרת מבזק בצבע אדום בוהק: "דובר חמאס, אבו-עובידה (أبو عُبَيْدَة), עומד לשאת דברים".

הידיעה פשטה כאש בשדה קוצים ועברה עד מהרה לרשתות החברתיות ולערוצי טלגרם של עיתונאים שונים. לכולם היה ברור שכדאי להישאר ערים ולשמוע את ההודעה.

בחצות וחצי החלה התחנה לשדר את הודעתו של אבו-עובידה. הפתיחה האופיינית נשמעה כמו עוד אחת מהודעותיו הקוליות הארוכות (כ-10 דקות בממוצע), העמוסות בדברי רהב ואיומים. אולם בהגיעו למחצית ההקלטה, שבדיעבד התגלה כי אורכה רק 4 דקות, השתנה הסיפור.

אבו-עובידה הכריז חד-משמעית כי בשעות אחר הצהריים של יום שבת, לוחמי חמאס פיתו קבוצת חיילים ישראלים להיכנס למנהרה בג'באליא, פגעו בהם ממרחק אפס, הרגו, פצעו ולקחו בשבי.

השניות האחרונות של ההקלטה לוו בסרטון של אדם לא מזוהה כשהוא הולך במנהרה וגורר גופת חייל, ספק פצוע ספק אינו בין החיים, כשפני החייל אינן גלויות למצלמה; ובתמונות של כלי נשק צה"ליים  לכאורה, שלכאורה נתפסו בפעולה  (הסרטון המקורי שהתפרסם ב"אל-ג'זירה" צונזר, וכעת ניתן לצפות בתמונות רק בסרטונים המנתחים את ההודעה).

באותה מהירות שבה התפרסמה הידיעה, הגיעה ההכחשה: כעשר דקות לאחר הפרסום מסר דובר צה"ל כי "אין אירוע כזה". אך ההכחשה לא עשתה רושם מיוחד וברשתות החברתיות בעולם הערבי רבה הייתה השמחה, בעיקר בשל הדיווח על הלקיחה בשבי, לכאורה, של חייל צה"ל.

בסרטון הבליח לרבע שנייה אלמנט ויזואלי מטריד: האיש במנהרה היה לבוש במכנסיים קצרים (שוקיו היו גלויות) ולרגליו סנדלים. קשה היה שלא להיזכר בתמונה דומה שהיכתה גלים, אני מכוון כמובן לסינוואר ההולך במנהרה כשהוא לבוש כפכפים. הסרטון הקצר שדובר צה"ל פירסם, מוסגר בתקשורת הישראלית כסיפור בריחה ופחדנות. תמונת ניצחון לעניים.

מנהיג חמאס יחיא סינוואר בצילום מסך מסרטון שפירסם דובר צה"ל

בכל מלחמה מגיע השלב הזה שבו מחפשים את תמונת הניצחון. אותו מראה בלתי נשכח שייצרב בתודעה כרגע המתוק שמזקק את ההקרבה, הגבורה וההצלחה. בעוד כעשרה ימים נציין את יום השנה למלחמת ששת הימים. גם אם לא היינו שם, צרובות בתודעתנו התמונות של יוסי בן חנן בתעלת סואץ; הצנחנים בכותל; דיין, רבין ונרקיס נכנסים לעיר העתיקה; והנעליים, אותן נעליים מיותמות שהותירו מאחוריהם חיילים מצרים שנסו על נפשם בחצי האי סיני.

באותו סוף שבוע שבו שיגר אבו עובידה את הודעתו, מלאו המסכים בארץ בתמונות של חייל לכאורה, לבוש מדים ואביזרים צבאיים מכף רגל ועד ראש, כשהוא נושא נאום המרדה. אם נתעלם מהמלל, הרי שאותו חייל יכול היה להיות דוגמן לחיילות צה"לית במיטבה. גם אותו חייל לכאורה שנגרר במנהרה בסרטון של חמאס דמה לו. הפער בין דמותם של השניים לבין פשטות האיש במנהרה, בין האפוד והמדים המדוגמים לבין המכנסיים הקצרים והסנדלים, בולט וזועק.

אדם לבוש במדי צה"ל וקורא למהפכה צבאית, בצילום מסך מסרטון שפירסם איש התקשורת ינון מגל

לא לחינם טען דובר החמאס כי חיילי צה"ל נפגעו "מטווח אפס". צמד המילים הזה הפך לאחד מסמלי המלחמה של חמאס. שוב ושוב הם חוזרים על הביטוי, שאף הפך להאשטאג ברשתות החברתיות, על מנת להדגיש מצד אחד את הנכונות להקרבה ומצד שני את ההצלחה לכאורה בפגיעה באויב הישראלי.

כולי תקווה כי דובר צה"ל צודק והצהרת אבו-עובידה היא לא יותר ממלחמה פסיכולוגית. הרי רק לאחרונה הם שיגרו לרשת סרטון אחר ובו הם מנסים לרמוז שקצין בכיר, שישראל כבר הודיעה על מותו ב-7 באוקטובר, למעשה חטוף בעזה.  אבל בקרב על התמונה הצרובה, נראה כי דווקא היחפנים מנצחים.