רביב דרוקר עשה זאת שוב. מסע של שבעה חודשים, שהוביל לפרסום תחקיר בערוץ 13 על השחיתות הממוסדת במשרד התחבורה וההתנהלות המופקרת של מי שעומדת בראשות המשרד, חברת הקבינט מירי רגב. יונתן יהוסף, שהיה ראש המטה המקצועי של משרד התחבורה, לא יכול היה לשאת עוד את הריקבון וחשף את הסודות, ותוכנית התחקירים "המקור" הציגה לצד המסמכים וההקלטות גיבוי של עדויות תומכות.

יהוסף לא חשף רק שחיתות, אלא גם כיצד היא נתפסת אצל שרה בכירה בליכוד וחוג מקורביה. מארגן הליכודיאדה, משה בן זקן, שרגב הכריזה על מינויו למנכ"ל משרד התחבורה למרות היעדר כישורים וניסיון מתאימים, מכנה את העיסוק בשחיתות "רכילות זולה", ממש כמו שנתניהו תיאר את ארוחות הפאר שאשתו מימנה מכספי הציבור בניגוד לדין כ"חמגשיות", ואת השירותים שהעניק לו איל ההון אלוביץ' לאורך שנים כ"שתיים וחצי כתבות בוואלה".

שחיתות כמו זו של רגב היא בדיוק ההיפך מ"רכילות זולה", כלומר עיסוק בזוטות צבעוניות. מעבר לחשדות בפלילים, מה שחשף התחקיר הוא שרגב עושה באופן בלתי פורמלי את מה שיריב לוין ניסה לעשות בהצלחה חלקית במישור החוקתי: להרוס את מדינת ישראל. להכפיף אותה ואת מוסדותיה באופן בלעדי לרצונם של קומץ חברי מפלגה.

זהות העיתונאי החוקר אינה מפתיעה. מזה שנים דרוקר הוא אחד העיתונאים החשובים בישראל. אף כי הוא במעמד של "טאלנט", בשונה ממספר עיתונאים אחרים בעלי השפעה הוא אינו משרת את ראש הממשלה בנימין נתניהו או ניזון ממנו. בה בעת, וגם בכך הוא חריג יחסית, הוא אינו עובד למען מקור מסוים ואינו סלקטיבי בשחיתות שהוא חושף. בהיסטוריה העיתונאית שלו ניתן למצוא חשיפות על כל ראש ממשלה מכהן: מיומני עמרי שרון דרך המינויים של אהוד אולמרט ועד לפרשת ביביטורס ותחקירים מדהימים נוספים כמו פרשת הצוללות.

בעוד שבכך שדרוקר פועל נגד שחיתות ממוסדת אין חידוש של ממש, ההדהוד של התחקיר בגופי תקשורת מתחרים הוא כן בגדר חדשות מעודדות. כפי שכתב ב"כלכליסט" משה גורלי: "התחקיר יצר תקדים חוצה גבולות של פירגון אצל המתחרים". במהדורת החדשות של סוף השבוע בערוץ 12 שידרו קטעים מהתחקיר, וגיא פלג גם ציין את שמו של רביב דרוקר (המגיש דני קושמרו הסתפק במחמאות לעבודה העיתונאית). גם כלי תקשורת רבים אחרים הזכירו ופירגנו מיוסי ורטר ב"הארץ" ועד לבן כספית, שהתחקיר תיעד כיצד כונה על-ידי השרה רגב "כלב כזה".

להדהוד התחקיר בכלל כלי התקשורת ישנה חשיבות קריטית. למרבה הצער, קשה להאמין שאיתמר בן גביר, השר הממונה על המשטרה, יחשוב מה הדבר הנכון למדינת ישראל או לחברה בישראל - קרי, קונקרטית, מה מחייב החוק. מבחינתו, המצב האופטימלי הינו שהחקירה המשטרתית תתארך עד לאין קץ, ותיתן לו מנוף לחץ על הליכוד. לאור ההחלשה השיטתית של המשטרה, זו בהחלט סיבה לדאגה, ועוד סיבה לכך שעיתונאיות ועיתונאים יתגייסו למעקב אחר מה שחשף דרוקר ומה נעשה עם הממצאים.

ההתנהלות של מירי רגב שדרוקר חשף מלמדת אותנו על היקף השחיתות הנוראית שפשתה תחת שלטון הליכוד, ומחדד את העובדה שהמהפכה ההרסנית שמובילה הממשלה איננה רק תוצאה של אידיאולוגיה רדיקלית ותפיסה משיחית. פרשת מירי רגב מלמדת שמאחורי ההרס שזורעת הממשלה עומד גם משהו הרבה יותר ארצי: אנוכיות. חמדנות. זלזול נוראי בחיי-אדם.

גם עצם חשיפת הפרשה מלמדת אותנו משהו חשוב: שישראל לא הגיעה לשפל שאליו הגיעו מדינות כמו רוסיה למשל. ברוסיה אין רביב דרוקר ואין תחקירים כאלה. ברוסיה דרוקר כבר היה גולה פוליטי, אסיר בסיביר או מת בנסיבות מסתוריות. אנחנו לא שם, במידה לא מבוטלת, גם בזכות העבודה העיתונאית של דרוקר.