עמיר לב הוא מהרוקרים העקביים והחרוצים שיש לנו. הוא התחיל, כמו רבים, בשנות ה־90, אבל כבר אז היה מבוגר יותר מהכוכבים הנוצצים באמת. באופן שהולם את היותו לייט-בלומר (האלבום הראשון שלו "רוצה לראות אתכם במקומי" נגנז למעשה), הוא לא רק תפס את ההזדמנות בשתי ידיים, אלא המשיך להחזיק בה מאז ועד היום.

בניגוד לזיקוקים של הרוקנרול, הקריירה שלו דומה לנר נשמה, שדולק ודולק. אם מסתכלים על שלהבת הנר הזה מספיק זמן, מתגלה בו נבואה. "אם לא היינו שמים לב לְמה שמסביבנו, היינו נובלים", שר לב באלבומו האחרון "רומה", משפט שמגדיר באופן קולע את הפואטיקה שלו למן ראשיתה. כלומר, את נטייתו המופלגת להביט, להתעניין, לקחת חלק. הרשימה הזו עוסקת במקורות המבט הזה, בהיסטוריה שלו ובשאלה מה יש בכוחו לחשוף על ישראל של אחרי ה־7 באוקטובר.

ממולדת הרוק הישראלי למושב בצפון

מי שמכיר את השירים של לב יודע שסוד קסמם, תו ההיכר הייחודי שלהם, הוא שיש בהם תמונה שמספרת סיפור. מהאלבומים הראשונים אפשר להזכיר למשל את השורה "ליד השער מתאספת שיירה" ("אריה ורותי"), "הסוודר השחור נפל מהשולחן/ על ידו שפוכה המאפרה מעץ שאת אוהבת" (ערב ראש השנה"), או "תמיד כשאני אומר את האמת/ אוטובוס עובר ברעש" ("מספרת לי הכל").

אפשר רק לנחש שהאוטובוס עובר ברחוב קינג ג'ורג' התל אביבי. המולדת של שיריו של לב, כמו של הרוק הישראלי בכלל, היא תל אביב. ליתר דיוק: המשולש קינג ג'ורג'־אלנבי־שינקין. גן מאיר משמש בתפקיד היער שבקצה העיר. גבעתיים היא ארץ זרה שבה הולכים למות ("את רוצה שיהיה לי נוח/ שאני אגור בגבעתיים/ אני אמות שם במרפסת באחד החגים)". ברחוב נחמני – עוד קו גבול ישן של מרכז העיר – לב מפגיש אותנו עם זוג שולִי הנמצא במערכת יחסים נצלנית. היא בת 20 תלותית וטראומתית, הוא גבר מבוגר שסוחר בגוף שלה. לשניהם יש חלומות שכבר לא יתגשמו. זה היה מזמן. היום פחות סביר לפגוש טיפוסים כאלה בלב תל אביב.

עד סוף שנות ה־90, הדמות של לב אולי בלטה בנוף בשל האנטי-כוכבוּת, הביישנות, הקול המדקלם והמחוספס, אבל היצירה עצמה נשארה בגבולות הידועים של הרוק: אהבה, עיר, זיכרונות נעורים. אלא שאז חלה תפנית בעלילה, או יותר נכון, נכתב לה המשך. כפי שיודעים אוהדיו, לב עבר עם משפחתו למושב בגליל, התפרנס בין היתר מהוראת מתמטיקה בתיכון (בהשכלתו הוא מהנדס מים), והמשיך לצייר תמונות בשירים. אבל הפעם התמונות סיפרו סיפורים אחרים, על אנשים שחלקם לא שמע על רחוב נחמני.

האלבומים שלב הוציא מ-2003 ועד היום – "לפעמים אני מאושר", "הכל כאן", "נוגע בדרכון", "חשמל מהשמש" ו"רומה" – מעמידים במרכזם פעמים רבות את הפריפריה הישראלית. נדמה שאין קבוצה מודרת שלא נמצא לה מקום שם: ממזרחים ועולים מברית המועצות לשעבר (שהסוכנות פיתתה אותם להגיע לנצרת עילית בהבטחה שהיא קרובה לים); דרך עובדי קבלן (עבד של חברת שמירה שמקבל את הזמר בכניסה ל"ערב סגור"), ונשים בזנות (זו המרגיעה את בִתה ש"הכל יהיה בסדר/ אבא שלך יהודי"); ועד שמאלנים (שכותבים את הדוחות שאיש לא יקרא), צמחונים ואחרים. גם הגאוגרפיה השתנתה כמובן. את מקומם של רחובות תל אביב תפסו ההרים; את גן מאיר החליף הצ'ק פוסט. באלבום האחרון יש לפחות שני שירי אהבה: אחד לתורות (מלשון עמידה בתור), השני לעיר חיפה.

היסטוריה של מחאה חגיגית

לב פועל בתוך מסורת ארוכה של יחסים טעונים בין מוזיקה פופולרית לבין פוליטיקה, או מחאה. לעתים, כמו שמזכירים מוזיקולוגים, הבחירה בז'אנר ספציפי היא כשלעצמה אמירה מחאתית, כמו במקרה של מוזיקת הפּאנק או ההיפ־הופ. סקוט סטריינר כתב פעם מאמר מצוין על ההיסטוריה של מוזיקת מחאה פופולרית בישראל, ומיקם את ראשיתה דווקא בעידן הלהקות הצבאיות(!). "שיר לשלום" מוזכר כדוגמה לכך.

ההיבט המחאתי ברוק הישראלי – ז'אנר שמזוהה היום עם ישראל האשכנזית – התעצם עם שקיעת תנועת העבודה הישראלית והפיכתן של מלחמות ישראל לצודקות פחות. מלחמת לבנון הראשונה ב־1982 הולידה את השיר "לא עוצר באדום" של שלום חנוך (1985) שרק רמז לאריק שרון; פריצת האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 הביאה את סי היימן לשיר ש"מנקה הרחובות סיפר לי שבכפר אצלו הכל השתנה" ("יורים ובוכים", 1988); יהודית רביץ הזכירה ש"שנינו [יהודים וערבים] בני שם" (מילים: שמרית אור, 1990); נורית גלרון ביקשה שלא יספרו לה על "ילדה שאיבדה את עינה" ("אחרינו המבול", 1989); חוה אלברשטיין עוררה שערורייה כאשר רמזה בגרסתה ל"חד גדיא" (1989) כי אפשר שהישראלים אינם הגדי ביחסיהם עם הפלסטינים.

אפילו שלמה ארצי שר כמה שירי אינתיפאדה (הבולט שבהם הוא "עבד הממהר"), ובין היתר הרהר מבעד לזגוגית ש"יש לנו ארץ, למה עוד אחת". אם כי כרגיל אצל זיקית מוכשרת כמו ארצי, הכל ארוז מאוד יפה אבל לא ממש קוהרנטי: אף על פי שאין לו צורך בעוד ארץ, הוא כן קיווה לבסוף ש"נגיע נגיע נגיע לארץ חדשה". ויש עוד מוחים רבים, ממאיר אריאל, דרך הקליק ועד הבילויים, שדורשים מאמר נפרד.

מהסקירה החלקית הזו עולה שלמרות מחאתם, כל הזמרים והזמרות הללו שרו בדרך כלל על מה שזמרים וזמרות שרים. המצב לא התגנב לשירים. להפך. שירי המחאה הללו היו אירועים יוצאי דופן מעצם מהותם: הפזמונאי שׂם על עצמו חליפה, מכחכח בגרונו, מבקש שקט ועומד להגיד "דבר־מה". עילת המחאה היא בדרך כלל השחתת דמותה המוסרית של החברה ולא בהכרח המעשה הבלתי מוסרי עצמו.

פואטיקה של תצפית משתתפת

שירי המחאה הללו, שחלקם היו מוצלחים, היו מעין משא שהזמר העמיס על עצמו, משהו שהוא מבקש להטיח בעולם. המחאה אצל עמיר לב היא עניין שונה מאוד מהמסורת החגיגית שמתוארת לעיל. השירים שלו לא מכחכחים בגרון, לא לובשים חליפה ולא מתנשפים בעת שהם מעמיסים על עצמם את משא המחאה הכבד. אלה שירים הנובעים מתוך השתקעות ממושכת במציאות, מציאות שבה הדובר הנוכח – ולא כְּמֵסָפֶּר יודע כל. למשל באיור היפה: "הן יושבות על החול הכי קרוב למים/ אני יושב ממול ליד הדגים" ("המים הכחולים").

באלבומים המאוחרים, ההשתקעות בעולם, התצפית המדיטטיבית לעתים, הולידה מוטיב יוצא דופן נוסף שסותר את האתוס של הרוק, הישראלי ובכלל. המבט החודר של לב מצייר עבורנו תמונה מוחשית מאוד של העולם שחפה מקישוטים ומדגישה את מה שיש, כלומר היש שישנו ממש, שהוא חלק מחיינו, של רוב יושבי הארץ ואפילו העולם בעידן הקפיטליזם המאוחר. במילים אחרות, אפשר למצוא בשירים של לב לא רק את הפריפריה האנושית, אלא את הפריפריה של היום־יום; את כל אותם הדברים שממלאים את החלל שלנו, פשוטו כמשמעו.

הנה למשל רשימה של מאכלים, מוצרי צריכה, חנויות ומותגים שאפשר לפגוש בשירים מתוך האלבומים הללו: אדידס רום, אולסטאר, דיוטי פרי, מרלבורו לייט, סנדוויץ' תוניסאי, וויסקי, תה צמחים, אייס קפה, דיאט יוגורט בטעם פירות, חשיש, ריטלין, גראס רפואי, משקפי תלת־ממד, עראק, LG, פיתות, חומוס, בירה וצ'יפס, חביתות ואורז. מחלון הרכב של לב אפשר להבחין בזוג "בחניון של איקאה/ מעמיסים מזרון".

אחת היצירות הטקסטואליות היחידות שלב מפנה אליהן בשיריו מהתקופה הזאת, היא "חוברות של כרטיסי אשראי [ש]מעסיקות אותי/ שמיכות בזול לימים הסוערים" (מתוך השיר "שני ברגים"). חלק מהקוראים אולי זוכרים שלפני עידן האינטרנט, הדוח החודשי של כרטיס האשראי היה מגיע במעטפה לצד חוברת מבצעים שהציעה טוסטר משולשים, קומקום, טקסטיל מאיכות נמוכה ומכשירים להסרת שיער. החוברות הללו היו בוודאי בין הטקסטים הסתמיים ביותר שנכתבו אי פעם בעברית, ובכל זאת לב מצא גם להן מקום ברשימת הדברים הראויים להיכנס להיכלות הרוק הישראלי.

יש בפואטיקה הזו משהו משעשע כמובן. בזמן שזמרים ישראלים חולמים על קמפיין לכרטיסי אשראי, לב כותב על החוברות העלובות שלהם. הכבדוּת של לב תמיד מוגשת עם קורטוב של הומור, שעוזר לה לרחף מעט. בשיר YMCA למשל (מהאלבום "הכל כאן", 2009), הדובר מבקש מהמוכר על אם הדרך "וודקה לימון" – כלומר בריזר – רק כדי להינזף שמדובר ב"משקה של בחורות".

או השורה הזאת: "על רצפת השיש מול שלוש מעליות […] מחזיק שקית עם דיאט יוגורט בטעם פירות" (כמה זה דומה וכמה זה שונה מ"קוץ בצנצנת של חמאת אגוז" ב"ימי הפרח והאהבה" שכתב יענקל'ה רוטבליט לקורין אלאל. רוטבליט בוודאי התכוון לחמאת בוטנים – חמאת אגוזים היא מוצר יקר שלא מתאים ל"חדרון השפוף" – אבל לא מן הנמנע שנזקק, פשוט, למילה שתתחרז עם "עמוס עוז"). אפשר להמר די בביטחון שעמיר לב הוא הזמר היחיד בתולדות הרוק הישראלי שיכול לכתוב על דיאט יוגורט בטעם פירות, על אף שגם זמרי רוק אחרים אוכלים מדי פעם יוגורט פירות (ואפילו דיאט). אבל הם מן הסתם ידלגו באלגנטיות על המציאות האפרורית הזו בשיריהם. עמיר לב, לעומתם, מייצג ניסיון, מפעים לעתים בכנותו, לייצג את המציאות בכוּליותה, כאשר הוא־עצמו, באופן בלתי נמנע, חלק ממנה. הסתמיות הזו, הסינתטיות, מאירות בתורן את היופי שמתגלה להרף עין, כמו חניון של איקאה, שבכל זאת יש בו זוג שמעמיס מזרון. "הכל כאן", כמו שאומר אחד משיריו.

במובן המיידי, אם כן, גם הפריפריה החברתית וגם מוצרי הצריכה והמותגים הם כולם חלק מהעולם של לב. אבל זו לא רשימת מכולת של פרטים, גם לא צילום "ניטרלי". כשמשתהים מעט על התמונות האלה, מתברר שמוצרי הצריכה מופיעים בתור סימן לחולשה, פיתוי שעל הדובר בשיר להתגבר עליו. על פי רוב, זהו גבר לא מווּסָּת שחלק ניכר מהיום־יום שלו מוקדש לסיפוק לא־אלגנטי של צרכים קטנוניים, אמיתיים ומדומיינים כאחד. באופן דומה, גם רבות מהדמויות הפריפריאליות בשירים של לב הן אנשים שנאבקים בדרך כלל בפיתוי כלשהו, בפצעי העבר וביום־יום האפור – אם לא האכזר – שלהם.

הדמיון הזה, בין הדובר בשיר למושאיו, חושף קשר של הזדהות, שותפות ולפעמים אפילו אחריות. לב איננו רק צופה מן הצד. "הייתי עסוק בעצמי/ הייתי חייב לענות", הוא שר ב"מיליוני דולרים" מאלבומו האחרון, כמי שמכה על חטא שלא הגיע לסייע לחבר מכור לסמים: "הייתי עסוק בעצמי/ כתבתי שירים".

במילים אחרות, המהגרים, המכורים, הנשים בזנות, האסירים, המזרחים, קורבנות האונס, הפלסטינים, השמאלנים, הצמחונים, החיות המתות, היתומים והחולים הסיעודיים בשיריו של לב, הם לא "פרויקט" מחאה אלא מציאות ממשית; הם לא מושא להתבוננות מבחוץ אלא חלק מהעולם של הדובר בשיר. וגם הוא, כמוהם, מתגלה כבעל חולשות שרק מדי פעם מצליח להרים את הראש כדי להלל את היופי של העולם.

את אני והמלחמה התמידית

כמו מוצרי צריכה, אריזות פלסטיק, נשים בזנות ורוסים ("יש להם משהו/ לא רק מכוניות ובגדים"), יש מוטיב חוזר נוסף ביצירה של לב: המלחמה, וכל מה שמשתלשל ממנה, כגון השירות הצבאי, אובדן, מוות וטראומה. השיר הראשון באלבום השני (שהוא למעשה הראשון) של לב, נחתם באופן רפטטיבי: "שש שעות שינה", הפקודה המטכ"לית שהיא מזכויות היסוד שכל מגויס טרי מתוודע אליהן ביום הראשון של הטירונות. המלחמה מהדהדת גם בשורות כמו "דם בטלוויזיה/ רק שנינו מסתכלים", "אחד קוסם אחד פושע אחד נהרג בלבנון", "פגשתי את השכן/ זה שהילד שלו נהרג", "המלחמה תפסה אותי לא מוכן", וכמובן "ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים". יש עוד.

קצת כמו מוצרי הצריכה הקפיטליסטיים או להבדיל שוכני הפריפריה החברתית, המלחמה, בשירים של לב, היא נוכחות יציבה וקבועה מכדי להישאר מחוץ לתמונה. שיר המלחמה האולטימטיבי של לב, "עננים שחורים", מדגים זאת מצוין: "עוד מעט תהיה מלחמה/ עוד מעט החורף יתחיל/ את ואני, את ואני/ נפחד באמת מהגשם/ נתענג באמת על כל פרוסת לחם".

כאשר לב דקלם לראשונה את השורות הללו, על אותו הזוג ששוקל לברוח ל"מקום חדש" בגלל מלחמה מתקרבת, הדברים נשמעו מופרזים מעט, בוטים מדי, בוודאי בהשוואה לאיפוק שביתר שיריו. הפער הזה נבע בין היתר מהעיתוי שבו השיר יצא, בשנת 1997. אולי לכמה מהמאזינים אז התחשק לשאול אותו: "תגיד, על איזו מלחמה אתה מדבר בדיוק? זה שיר על השואה?". נכון, נתניהו היה אז בשלטון. והיו רק כמה חודשים לפני לכן שורה של פיגועים זוועתיים. וראש הממשלה הקודם, שניסה לעשות שלום, נרצח. אבל הכיוון של הדברים היה ברור: סביר להניח שכּל אלו היו רק מהמורות בדרך לקץ ההיסטוריה. אבל בפברואר 2024, כשקרוב ל־1,000 איש שרו באולם הבארבי החדש ביפו "בואי נסתלק/ מקום חדש נרגיש זרים", בעיבוד היפה של אלעד לוי לתזמורת האנדלוסית, פתאום השורות הללו קיבלו את הקשב הראוי להם. לא נבואת זעם, כי אם הערכה מפוכחת.

הסירנות, השכול, הסיוטים, הזיכרונות מהשירות הצבאי – הם כולם חלק מהתמונה שלב מצייר, שמזכירה לנו שברקע החיים בישראל נוכחת אלימות מתמדת. אפשר לפעמים להתכחש לקיומה, אבל היא שם, כמו מוצרי הצריכה. לעתים היא כבושה, לעתים מתפרצת, אך תמיד צפויה.

אחד השירים היפים והחידתיים של לב, "חזי ורות" (חזירות?), אומר לנו זאת בישירות, כאשר מוטיב המלחמה יוצא מהמילים ומתמזג עם הפסקול ממש. השיר מספר, כמו שְלב עצמו הסביר פעם, על "ארבעה מיליון אנשים שחיים לידינו, הרבה פחות טוב מאיתנו, כבושים בלי חופש". כהרגלו, הוא מוסר בשיר את מציאות החיים הפלסטינית כדבר ענייני ומדוד, סטטיסטי: "ארבעה מיליון ושלוש מאות אלף איש בשש מאות אלף בתים […] מיליונים של פיתות נאפות בתנורים" וכך הלאה. גם כאן, מקומה של האירוניה לא נפקד. היא מגולמת בהצבעה על החומר התעשייתי הזול שממנו עשויים "לאומים" באופן כללי: "גם הם קונים את הדגלים מסין. שני מיליון דגלים של פלסטין". בסוף השיר, כאשר המילים נגמרות, הכינור המלווה הופך לספק צפירה ספק אזעקה. עוד מעט תהיה מלחמה.

עידן העיוורון

בסרט התיעודי שיר כאב, מאיר אריאל אומר שהוא מקווה שאלבומו הקודר ביותר, "רישומי פחם", מ-1995, יאיר דווקא את שיריו הקודמים באור אחר: בהיר יותר, קליל. על דרך ההיפוך, אירועי ה-7 באוקטובר וכל מה שקרה אחריהם צובעים בצבעים עזים יותר את יצירתו הקודמת של עמיר לב. ההתייחסות החוזרת ונשנית שלו למלחמה – על האלימות הכרוכה בה, הכאב שהיא גורמת, והמטענים שנשארים אחריה – נראית פתאום לא רק כמו היזכרות טראומתית, אלא גם כהזמנה להביט במציאות נכוחה. גם בעתיד.

ההזמנה הזו מקבלת משנה תוקף בתקופה שאחד ממאפייניה העיקריים הוא עיוורון. לכל חברה יש את הכתמים העיוורים שלה, ובתרבות הציונית מראשיתה יש יסודות עמוקים של הכחשה, במיוחד בכל הנוגע לנוכחותו של עם אחר בארץ. אבל בתקופה הנוכחית העיוורון כבר מתפשט אל עבר אזורים שאפשר לכנותם הישרדותיים.

הייצוג הטוב ביותר לעיוורון הזה הוא הסתירה הקיצונית בניסוח יעדי המלחמה על ידי הממשלה  –"מיטוט חמאס" לצד "החזרת החטופים". כל אחת מהמטרות הללו יכלה, אולי, להיות יעד פוליטי בפני עצמו; אמנם שנוי במחלוקת וכנראה בלתי ניתן להשגה, אבל קוהרנטי. ביחד, הן מוציאות זו את זו. האלימות שכרוכה במימוש הראשונה תמנע בהכרח את השנייה.

מי שבכל זאת יתעקש להאמין שהשילוב אפשרי משול למי שבונה על זכייה בלוטו כדרך להסתדר בחיים. והעובדה שהממשלה והצבא יכלו להכריז קבל עם ועדה על מדיניות לא-קוהרנטית ולא-מציאותית כאסטרטגיה רשמית במשך חודשים ארוכים, מעידה לא רק על הציניות של המנהיגים שמשווקים אותה (לא רק נתניהו, אלא גם גנץ, איזנקוט והמטכ"ל), אלא גם על רמת הפגיעוּת של הציבור הרחב שמוכן להסכין עם שקרים כאלה. היא מעידה על עיוורון רצון.

עינב צנגאוקר כמשל

לב אולי מוכתר כאן כ"שתום העין בממלכת העיוורים", אבל חובה לסייג ולומר שהוא לא אמן פוליטי במובן המקובל של המונח: הוא לא מזדהה עם מחנה מסוים או מביע השקפת עולם סדורה. כאשר הרשה לעצמו פעם אחת בלבד לשיר משהו שמתקרב לשיר מחאה פוליטי של ממש, על ראש הממשלה ש"לא בא לאזכרה של הנופלים", הוא הציג את עצמו כמי שבסוף הבריז מההפגנה: "אני לא כמו שאני מדבר/ נשארתי בבית".

אם לנסות בכל זאת לזהות את הפוליטיקה של לב עם דמות אקטואלית כלשהי, הייתי בוחר בעינב צנגאוקר, שבנה מתן חטוף בעזה ושהתפרסמה בזכות מאבקה היומיומי, הסיזיפי, להשיבו. כמצביעת ליכוד וכתומכת נתניהו לשעבר היא הגיעה למסקנה שאם המלחמה לא תופסק, החטופים לא יחזרו, ומאז היא מזכירה בגופהּ ממש את האחריות של ראש הממשלה לכך (וגם את של גנץ ושל איזנקוט), אל מול ניסיונם למרוח אותה, לדעתה. היא מתעקשת לראות ולהראות.

עד כדי כך, שלצנגאוקר, אם לשפוט לפי שיריו הקודמים של לב, מגיע שיר פרי עטו, בדומה לוויקי כנפו, הפעילה החברתית שעליה כתב את השיר "כביש 1", או לסמי שלום שטרית, החוקר, המשורר ואיש החינוך אשר לו הקדיש שיר שנושא את שמו. המבט הצלול של צנגאוקר במציאות, הראיונות הנוקבים לתקשורת, המעורבות הישירה שלה, כמו גם הסך הכל הפוליטי שלה שלא ממש מתיישב עם אידאולוגיה מובחנת, מזכירים במידה לא מבוטלת את הפואטיקה של לב.

הוויכוח עם צנגאוקר ועם שותפותיה על דרך הפעולה הרצויה הוא ויכוח פוליטי שיכול היה להיות לגיטימי. מה שפחות לגיטימי זו הטענה שאפשר להחזיר את החטופים בדרך אחרת מזו שהיא מציעה. זו אינה טענה שעולה בקנה אחד עם המציאות. כשהיא מגיעה מבעלי כוח ושררה, זהו גזלייטינג. למרבה הצער, בשעה שאני כותב את השורות הללו, התגובה הציבורית העיקרית למאבק של צנגאוקר ושל יתר משפחות החטופים היא אדישות. תגובה אחרת היא זעם. ייתכן שלתגובה הזו יש קשר לעמדה של צנגאוקר כלפי המציאות. כשהיא סופגת אלימות משוטרים או סתם מעוררת תוקפנות בקרב עוברי אורח או עיתונאים ימנים, אפשר שאין זה מפני שהיא "מעלה את המחיר" של עסקה, אלא בשל סיבה אחרת: היא לא רק אומרת מה יש לעשות, אלא מזכירה מה אי אפשר.

להגנתה של החברה הישראלית מוכת האבל והטראומה יש לומר שההכחשה, יצר הנקמה, והפנטזיה הילדותית לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הן כולן תגובות נפשיות טבעיות למציאות בלתי אפשרית. אולי זה מה שקורה כשפוליטיקאים וקצינים, שהסבירו במשך חודשים ש"לחץ צבאי יביא עסקה", רומזים פתאום שייתכן שאין טעם בעסקה, משום שמלחמת נצח היא גזירת גורל. כך היה כשבני גנץ בישר בחגיגיות מסוימת לתלמידי חטיבת הביניים שגם הם יילחמו בעזה; כשנפתלי בנט היגג על "עמק הסיליקון בספרטה"; וכשעיתונאי כמו אראל סג"ל הסביר בטוויטר: "'ותשקוט הארץ 40 שנה' – לא יקרה. עבור הריבונות בארצנו שילמנו, אנו משלמים ונשלם בדם. זה אכזרי, זה מזעזע אבל אין פטנט אחר". בתקופה שבה חיזיון הבלהות הזה משוּוק כתיאור מפוכח של המציאות, אין פלא שרבים מעדיפים את השקר על האמת. נביס את חמאס ונחזיר את החטופים.

כל מה שצריך לעשות זה להתבונן

אם יש בכל זאת משהו פוליטי בשירים של עמיר לב, הרי שזו ההעלאה על נס של מה שאפשר לראות ולחוש בו, בתוך תרבות שמבקשת לטשטש את החושים האלה ממש. הפואטיקה שלו, ששׂמה לב קודם כל למיידי ולנוכח, לסתמי ולאפרורי, לכואב ולסובל, ומתוך כך לעתים מזדמנות גם לפסטורלי וליפה, מזכירה את הפוליטיקה של אמא שבנה נמצא במנהרה בעזה ושהתברר לה ש"הניצחון המוחלט" לא ישיב אותו; יש דברים שבוודאות לא יתרחשו אם נבחר בדרך מסוימת. כדי לשים לב לכך, יש להתבונן.

וכמו אותה אֵם שתובעת להפסיק את המלחמה כדי להציל את בנה, גם התצפית של עמיר לב על העולם מספרת בכנות כי לא רק שהאלימות נוכחת בחיינו, אלא שאנחנו חלק מאותו מעגל אימה, ושממנו יש לנו אחריות לפחות לנסות ולהשתחרר. לב הוא, אם כן, לא זמר מחאה אלא זמר מציאות. מבט נכוחה במציאות בישראל היום הוא מחאה בפני עצמה.

ד"ר אלי אושרוב הוא היסטוריון של המזרח התיכון. כותב על תרבות ישראלית כשנחה עליו הרוח

פורסם במקור בכתב העת "תלם"