חבר קבינט המלחמה, השר בני גנץ, אמר השבוע (10.4) בהצהרה לתקשורת דברים שנראה שנלקחו מדף המסרים של ראש הממשלה נתניהו: ישראל בדרך לניצחון, החמאס מובס וצה"ל ייכנס לרפיח. קשה למצוא דמיון בין ההצהרה הפומפוזית לבין מציאות המלחמה בעזה, החטופים שעדיין שם והבידוד ההולך וגובר של ישראל בעולם.

שוב התבדו הפרשנים בתקשורת שהציבו כבר לפני חודשים שעון חול ליציאה של גנץ וח"כ גדי איזנקוט מממשלת החירום. כיצד הדבר יכול לקרות אם השר גנץ מצטייר כמנותק מהמציאות ומתנהל כמו עש שנמשך "לאור" של נתניהו עד לשריפתו הפוליטית פעם נוספת?

ההצהרה לתקשורת של השר גנץ, שהתנערה מהאחריות ומהמציאות, לא אמורה להפתיע. הפרומו היה לפני שבועיים, בוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל בכנסת. הוועדה התכנסה ב-27.3 בתשע בבוקר כדי לדון בשימור מפעלים ועסקים במרחב הסמוך לגבול הצפון, שפונו או נעזבו בשל המלחמה. רק יו"ר הוועדה ח"כ מיכאל ביטון הגיע לדיון וצייץ "לא תהיה פגרה בוועדת הנגב והגליל בכנסת [...] לא ארפה מהנושאים שעל סדר היום עד לפתרונות ומענים מלאים".

התקשורת גינתה בצדק את הניתוק של הח"כים וחלקה אף ציינה את שמות הח"כים שהבריזו. בתוכנית "שבע עם אילה חסון", לאחר שחסון הקריאה את שמותיהם, היא הציגה את ח"כ ביטון בתור "הצדיק היחיד שהגיע לדיון של עצמו". במקום להתנגח בחברי הוועדה שנעדרו, ח"כ ביטון ניצל את ההזדמנות כדי להציע בנועם שכל ח"כ "יאמץ" יישוב מפונה אחד וישמש כתובת עבור תושביו למציאת פתרונות לבעיותיהם.

לאורך השנים ח"כ ביטון הוכיח את עצמו כמי שדואג לחברה ולכלכלה בישראל, ואין ספק שליבו עם המפונים מהצפון ומהדרום. הוא בעצמו "אימץ" את קיבוץ חניתה ומתנדב שם בכיתת הכוננות. הבעיה שעם כל הכוונות הטובות שלו, עדיין מדובר בזריית חול בעיני הציבור.

ח"כ ביטון אינו חבר באופוזיציה אלא במפלגת המחנה-הממלכתי בראשות גנץ. בעקרונות להקמת ממשלת החירום הלאומית, נקבע שהממשלה תעסוק "בפעולות הנדרשות לחיזוק העורף והבטחת התפקוד היעיל של כלל המערכות הציבוריות להתמודדות עם מצב החירום" וכן שיתקבלו החלטות "לייצוב המצב הכלכלי".

אף אם כל חברי הוועדה היו מתייצבים לאותו הדיון וגם "מאמצים" אישית יישובים מפונים בהשראת ח"כ ביטון, בסוף הממשלה היא היחידה שיכולה לקבל את ההחלטות התקציביות הדרושות לצורך מתן מענה אפקטיבי למפונים.

הכנסת, שנשלטת באופן מלא על ידי קואליציה של 72 חברי כנסת, אינה יכולה לעקוף את הממשלה ובקושי רב מסוגלת לפקח עליה. במקום לדבר עם אילה חסון, ח"כ ביטון היה צריך להפוך את השולחן של גנץ ולדרוש שהוא בתורו יהפוך את שולחן הממשלה או יעזוב אותה.

באופן דומה, בדיון השבוע (11.4) בוועדת המשנה לשיקום ופיתוח כלכלי של חבל תקומה (עוטף עזה), בראשות ח"כ אלון שוסטר, גם הוא מהמחנה-הממלכתי, ח"כ עופר כסיף ואחרים מתחו ביקורת על כך שהממשלה מתכוונת לאשר ביום ראשון החלטה על הקצאה של 8 מיליארד שקל לשיקום במקום כל 18 מיליארד השקלים שהובטחו.

בעקבות זאת, ח"כ שוסטר אמר בסיכום הדיון שהוועדה בראשותו מצרה על צמצום היקף התקציב המאושר לשיקום וקוראת לממשלה לזרז קבלת החלטות שיאפשרו מימוש כל התקציב. שוב, הצער אינו מספיק, ח"כ שוסטר אינו באופוזיציה ומצופה שידרוש מגנץ ואיזנקוט להפוך את שולחן הממשלה או לעזוב אותו.

לנתניהו הדבר כמובן נוח. אמנם בסקרים האחרונים המחנה-הממלכתי הינה המפלגה הגדולה שמקבלת בממוצע כ-30 מנדטים, אך גנץ וחבריו למפלגה שותפים יחד עם נתניהו להימשכות הכאוס והכישלון הביטחוני, הכלכלי והחברתי מאז הקמת ממשלת החירום ב-12.10.

אף אם הם רק שחקני משנה, הם עדיין חלק בלתי נפרד מהסרט הרע הזה. לא יעזור לגנץ להדהד את דף המסרים של נתניהו על הניצחון ועל תבוסת החמאס או להציג לציבור הבוחרים את פרוטוקולי הדיונים בוועדות בראשות ח"כ ביטון וח"כ שוסטר.

בנוסף, נוח לנתניהו שגנץ תורם בהתנהלותו לפגיעה באמון הציבור בפוליטיקאים ובאפשרות לשינוי אמיתי באמצעים פוליטיים. שחיקת האמון החלה כבר בשנים קודמות, הואצה במהלך הקורונה ובחודשי קידום ההפיכה המשטרית, ובמיוחד בעקבות אסון ה-7.10.

ההתנהלות המופקרת של הממשלה והכנסת מאז פרוץ המלחמה, כמעט בכל היבט אפשרי, תוך אפס לקיחה של אחריות מצד הפוליטיקאים, רק מחמירה את משבר האמון. ללא אמון במערכת הפוליטית, יותר אזרחים ישראלים יבחרו לא להשתתף בבחירות ואחוז ההצבעה יירד.

אז יישאר לנתניהו רק לעודד כמה שיותר מתומכי הימין והימין הקיצוני לצאת להצביע באמצעות הספין התורן שיתאים לו. ייתכן שהפעם יהיה מדובר בטענה שהשמאלנים נוהרים באוטובוסים לקלפיות כדי להקים מדינה פלסטינית בניהול החמאס, כאילו שנתניהו הוא לא זה שהקים במו ידיו את חמאסטן ברצועת עזה.

לפני שיהיה מאוחר מדי, הציבור הדמוקרטי בישראל צריך להתעורר ולהבין שהסכנה היא לא רק בנתניהו ובמקורביו, אלא גם במי ששותפים ומסייעים לשיטת המשטר האנטי-דמוקרטית שלו.

למרות שהם נראים לציבור כיותר נחמדים ועם כוונות טובות. במבחן התוצאה, מפלגת המחנה-הממלכתי ממשיכה לקדם את האינטרסים של ה"מחנה המלוכני" של נתניהו.

כאשר הוקמה ממשלת החירום, גנץ הסביר "השותפות שלנו היא לא שותפות פוליטית אלא שותפות גורל". בחלוף חצי שנה נראה שאין מדובר בשותפות בדאגה לגורל של הציבור הישראלי והחטופים אלא שוב בשותפות בדאגה לגורל הפוליטי של נתניהו.