מאז החלה המלחמה בין ישראל לחמאס ב-7 באוקטובר, מאות עיתונאים זרים מרחבי העולם - כולל עיתונאים וצוותי צילום מיפן, סין ורוסיה - הגישו אינספור דיווחים חדשותיים ומאמרי פרשנות, צילמו ראיונות עם נשים וילדים פלסטינים סובלים, ומעל לכל שידרו זרם בלתי פוסק של סרטונים שוברי לב על הטבח היומיומי בעזה.
מאות העיתונאים הללו ממוקמים בישראל ומדווחים משם. צוותי הצילום שלהם ממוקמים בישראל. לחלק מרשתות הטלוויזיה האמריקאיות הגדולות צוותים של 20 איש ויותר - כתבים, צלמים ואנשי סאונד - המפיקים עבורם את הדיווח על הנעשה בעזה. כולם ממוקמים בישראל.
אין עיתונאים זרים בעזה. סרטוני הטבח מצולמים על-ידי עזתים. רבים מהסרטונים הנראים על מסכים ברחבי העולם נלקחו מהרשתות החברתיות. חלק מהסרטונים צולמו על-ידי עיתונאים מקומיים בעזה, שקיבלו על כך תשלום מרשתות תקשורת זרות.
כל הדיווחים על מה שקורה בעזה מגיעים מעיתונאים מקומיים המועסקים על-ידי רשתות תקשורת זרות. לגבי חלק מאותם עיתונאים הוכח כי הם חברי חמאס. כולם מבצעים את עבודתם בחסות חמאס ובאישורו. אם הדיווחים שלהם לא ימצאו חן בעיני חמאס, ייכפה עליהם להפסיק לדווח, בדרך זו או אחרת.
חלק מאותם עיתונאים מקומיים נהרגו בהפצצות האוויריות של ישראל. המספר נתון במחלוקת. ישנו ויכוח גם כמה מהם היו באמת עיתונאים ולא פעילי חמאס וכמה מהם נהרגו בקשר לפעילותם העיתונאית. הרג עיתונאים המדווחים על מלחמה הוא פשע מלחמה. אבל אני לא מאמין שישנה ראיה אמינה כלשהי לכך שהטייסים הישראלים מטווחים בכוונה עיתונאים.
מדוע אני כותב על זה? מדוע כל זה משנה בעת שאוכלוסיית עזה סובלת באופן כה בלתי ניתן לתפיסה? כאשר כה הרבה נשים וילדים נהרגים בפשיטות חיל האוויר הישראלי שהפכו חלק גדול מעזה לחורבות?
זה משנה משום שמאות עיתונאים זרים וצוותי צילום וכתבי חוץ מסתירים בפועל מקהל הקוראים והצופים שלהם כי ברשותם ידע מוגבל בלבד לגבי מה באמת קורה בעזה.
למעשה, הם לא יודעים כמעט דבר המתבסס על דיווח עצמאי שלהם עצמם. הם ממוקמים כולם בישראל, בעיקר בירושלים, שבכל הנוגע למלחמה - נמצאת הרחק מעזה.
עיתונאים מהתקשורת המרכזית משליכים מעליהם את הסטנדרטים האתיים המקובלים, כאילו היו חדשות מאתמול
נוסף על כך, הרוב המכריע של אותם עיתונאים לא מדברים לא עברית ולא ערבית. כתוצאה, רובם - אפילו אלה שכבר היו ממוקמים בישראל ולא הגיעו רק כ"כבאים" לכסות "סיפור לוהט" שקראו עליו קצת בטיסה לתל-אביב - הכירו מעט מאוד ישראלים או פלסטינים שאינם דוברי אנגלית. לכן, בדיווחים שלהם, ישראל ופלסטין, ישראלים ופלסטינים, נוכחים רק כשחקנים בסכסוך מר בן מאה שנים הנראה כאינסופי.
כמה מאותם מאות עיתונאים זרים אמרו משהו מכל זה לקוראים ולצופים שלהם? על כך שחוסר ידיעת עברית וערבית מגביל את הדיווח שלהם?
מאז ה-7 באוקטובר כתבתי לא מעט על האופן בו עיתונאים מהתקשורת המרכזית משליכים מעליהם את הסטנדרטים האתיים המקובלים, כאילו היו חדשות מאתמול.
העצומות הרבות והמכתבים הקבוצתיים שנפוצו מאז ה-7 באוקטובר, חתומים בידי עיתונאים ולפעמים ניזומים על ידם, בתמיכה של האיגוד המקצועי של העיתונאים (MEAA), קוראים למעשה לסטנדרטים אתיים חדשים במקצוע העיתונות. אין צורך יותר במחויבות להוגנות, דיוק עובדתי, פתיחות. אין יותר עיתונות שאינה מוכוונת-אג'נדה, המחפשת אחר האמת - מתעתעת או קשה למציאה ככל שתהיה.
לפי אלפי החותמים על אותם עצומות ומכתבים, בארה"ב, קנדה ואוסטרליה, עיתונאים צריכים להיות מחויבים לצדק חברתי, לתמיכה במדוכאים נגד המדכאים, למתן קול למדוכאים - במקרה הזה פלסטינים, ולפעמים גם חמאס - על פני מתן קול למדכאים - ישראלים ותומכיהם היהודים בארה"ב, קנדה ואוסטרליה. מבחינתם זה בסדר - יותר מבסדר - שעיתונאים יהפכו לאקטיביסטים.
לא כתבתי בעצם כמעט דבר על הדיווח עצמו פשוט משום שאני סבור כי חוסר המקצועיות העיתונאי - השטחיות, החקיינות, הפרשנות הקלישאתית - הינו ברור מאליו.
מה שאינו ברור מאליו מאחר שעיתונאים אינם מוכנים לדבר עליו, הוא שהם אינם יודעים אם הדיווחים שהם מביאים מעזה הם אפילו קרובים להיות מדוייקים. הם לא באמת יודעים מה קורה בעזה בגלל שהם לא שם והם נשענים על הצהרות שמגיעות מחמאס או מעיתונאים המחוייבים לעבוד בהתאם להנחיות חמאס. האמת היא שהעיתונאים הזרים אינם יכולים לערוב לדיוק של הדיווחים והפרשנויות שלהם, ואינם יכולים לבדוק את העובדות שלהם: הם לא באמת יודעים מה אמת ומה שקר.
כותבי המכתבים וחותמי העצומות מתעלמים מכל זה. במקום, הם מתעקשים שחיוני להאמין לגרסה של חמאס בנוגע למה שקורה בעזה: מספר האזרחים שנהרגו ונפצעו על-ידי צה"ל, טיפול ברוטאלי של צה"ל בפלסטינים חפים-מפשע, הרג מכוון של נשים וילדים, יצירה מכוונת של משבר הומניטרי.
העיתונות הזרה חסרה את האומץ להתעמת עם חמאס, או שהיא סבורה שלא חשוב לאלץ את חמאס לקחת אחריות על האופן בו הוא מתנהל
יתכן שתמונת המציאות שמציג חמאס היא מדויקת, אבל הנה מספר שאלות שכל עיתונאי עם קורטוב ניסיון וראש פתוח היה מעוניין שראשי חמאס יענו עליהן, שאלות שכלל לא נשאלו:
• האם זה נכון שהחבאתם במכוון לוחמים ונשק בבתי-ספר, בתי-חולים ומסגדים?
• מדוע מיקמתם את סוללות הטילים שלכם באיזורים עירוניים צפופים?
• מדוע, כמי ששולטים בעזה, לא סיפקתם לתושבים מקלטים כדי להגן עליהם מהפצצות ישראליות? ודאי הייתם יכולים להשתמש בחלק ממיליארדי הדולרים של כספי הסיוע למטרה זו.
• מדוע אתם מחזיקים נשים וילדים כבני ערובה? האם זה אינו פשע מלחמה?
• כמה מההרוגים בעזה הם לוחמי חמאס? כיצד אתם מצליחים להבדיל בזריזות רבה כל-כך בין לוחמים ואזרחים ברשימות הנפגעים היומיות שאתם מנפקים?
• מהי המטרה אותה אתם מנסים להשיג במלחמה הזו? ואיזו מטרה תוכל לסיים אותה?
עד כמה שאני יודע, השאלות הבסיסיות הללו לא הופנו לחמאס על-ידי העיתונאים הממוקמים בעזה. חמאס פשוט אוסר עליהם לעסוק בעיתונות, לשאול שאלות קשות.
שאלות קשות גם לא הופנו על-ידי העיתונאים הזרים להנהגת חמאס בקטאר, שהעניקה ראיונות "רכים" רבים ל"אל-ג'זירה". יתכן שראשי חמאס סירבו לערוך ראיונות בהם יישאלו שאלות כאלה. אם זה המצב, העיתונאים צריכים לחשוף זאת לציבור ולפרסם את השאלות עליהם סירבו ראשי החמאס לענות.
אם העיתונאים כלל לא שאלו את השאלות הללו, ההסברים היחידים שאני יכול לחשוב עליהם הם שהעיתונות הזרה חסרה את האומץ להתעמת עם חמאס, או שהיא סבורה שלא חשוב לאלץ את חמאס לקחת אחריות על האופן בו הוא מתנהל. כך או כך, מדובר בכישלון עיתונאי מהדהד.
אני סבור שהעיתונות נמצאת במשבר. אני סבור שיותר ויותר אנשים מאמינים שהתקשורת המרכזית סוחרת בחדשות כזב. בזמנים בהם המדיה החברתית שטופה בתיאוריות קונספירציה, שקרים ופנטזיות מרושעות; כשטיקטוק מהווה מקור מרכזי לצריכת חדשות עבור מיליוני צעירים, קיים צורך נואש בעיתונות הוגנת, הגונה וכזו הנאמנה לעובדות ומקפידה על דיוק. קרת רוח אך לא חסרת לב.
זהו לא סוג העיתונות שכותבי המכתבים וחותמי העצומות דוחקים בעיתונאים שיישמו בכיסוי המלחמה בעזה. הקו שבין האתיקה של לוחמי הצדק החברתי ברשתות החברתיות לבין האתיקה של העיתונאים בתקשורת המרכזית הולך ומיטשטש. זהו אסון לעיתונות ולעיתונאים. וסליחה על הטון הפומפוזי, אך זהו גם אסון עבור הדמוקרטיה הליברלית.
מיכאל גוואנדה הוא מבכירי העיתונאים באוסטרליה והעורך לשעבר של "The Age"
המאמר התפרסם במקור ב"The Jewish Independent" האוסטרלי, הוא מתפרסם כאן ברשותו (רשיון CC-BY-NC-ND)