"שבדיה מתנסה בחוויה חדשה עבורה, וכמובן בלתי נעימה מאד, כי אין כאן מסורת של נכונות להקריב חיי אדם למען עקרונות מהסוג שבו מדובר", כתב שגריר ישראל בשבדיה משה אראל למשרד החוץ בירושלים במברק ששלח ב-1987. הרקע: המחתרת הרצחנית באנגולה, UNITA, חטפה שלושה צעירים שבדים, הרגה אחד מהם ודרשה תמורת שחרורם את שינוי מדיניות שבדיה במדינה. משרד החוץ השבדי הודיע ש"מדיניות החוץ השבדית איננה נושא למיקוח ובכל מקרה הפרלמנט השבדי הוא הקובע אותה".

השגריר אראל הסביר ש"מקווים שהאמריקאים בכל זאת יצילו את המצב, שאם לא כן קשה לדעת אילו לחצים עשויים להתעורר בתוך הציבור השבדי ואילו סיוטים צפויים לשלטון במצב שבו יהיה עליו לבחור בין גמישות מדינית לבין סיכון חייהם של שני אנשים צעירים וחפים מפשע, או לפחות השלמה עם חיי מעצר עבורם לתקופה בלתי מוגבלת".

על אף שהשגריר הראל התגאה בכך שבישראל ישנה מסורת של נכונות לשלם מחירים כבדים ואף להקריב חיי אדם למען שחרור חטופים ושבויים, בחלוף 175  ימים מפרוץ המלחמה בעזה, נראה שהממשלה והתקשורת המשיכו ל"יום שאחרי" בלי 134 החטופים שעדיין מוחזקים שם.

ראש הממשלה נתניהו הצליח באמצעות קמפיין ה"ניצחון המוחלט" על החמאס להחזיר את הסומק ללחייו, אף אם טרם את הניצחון בסקרים. אין לו שום כוונה לקלקל אותם באמצעות תשלום מחיר משמעותי לחמאס תמורת שחרור החטופים.

נראה שגם שרי הממשלה ובכירי הקואליציה בכנסת הסירו מעצמם כל אחריות אמיתית לנושא, בתירוץ שכל ה"דיבורים" יקשו את עמדות החמאס. זאת על אף שטף ההדלפות מהמשא ומתן. בינתיים, למעט עיתונאים בודדים, התקשורת ברובה עסוקה ב"ניצחון המוחלט" על הרייטינג והקליקבייט.

סוגיית החטופים נדחקה במקרה הטוב לנישה ה"מרגשת", למרות שהחטופים ששוחררו נחשפים ומעידים בתקשורת על העינויים שהם ואחרים עברו. במקרה הרע, סוגיית החטופים נדחקת לנישה של אותם הנושאים שהתקשורת מדווחת עליהם כ"בלתי פתירים", כגון תאונות הדרכים או משבר האקלים.

התקשורת כן דואגת להזכיר בכל פעם שהציבור ברובו מדיר את רגליו מהמחאה לשחרור החטופים. אך כל מי שארגן אי פעם מחאה בישראל, יודע שמדובר בנבואה שמגשימה את עצמה. כאשר התקשורת אינה מסקרת ברצינות ובדחיפות נושא מסוים, הציבור לא יוצא בהמוניו לרחובות.

גם העיסוק באפשרות הקדמת הבחירות, חשובה ומוצדקת ככל שתהיה, אינו רלוונטי לחטופים

הסיבה להתנהלות התקשורת פשוטה – לחזור שוב ושוב על האמת המדכאת לקוראים ולצופים, ששום תיאוריית קונספירציה אינה מחזיקה מים, שה-7.10 היה כישלון מוחלט ולכן על מדינת ישראל והציבור הישראלי לשלם מחיר כבד ולשחרר את החטופים – עלול להאיץ את המעבר של אותם קוראים וצופים לצריכת מידע בעיקר ברשתות החברתיות. שם אין עורכים וכל אדם יכול למצוא את ה"אמת המוחלטת" שנוחה לו.

כך קרה שבלי פרשות שוחד והקלות ברגולציה, שוב יש איחוד אינטרסים בין ראש הממשלה נתניהו לרוב התקשורת. שני הצדדים לא רוצים להודות בפומבי שוויתרו על החטופים בעוד שבפועל הם המשיכו "ליום שאחרי" בלעדיהם. במקום שסוגיית החטופים תעמוד במרכז, יותר חשוב לדון בסוגיית השחרור של גדעון סער מממשלת החירום.

גם העיסוק באפשרות הקדמת הבחירות, חשובה ומוצדקת ככל שתהיה, אינו רלוונטי לחטופים. אף אם יוכרזו בחירות הן יערכו תוך מספר חודשים מיום פיזור הכנסת. אין שום סיכוי שבעיצומו של קמפיין בחירות המפלגות החברות בממשלת הימין "מלא-מלא" של נתניהו יסכימו לשחרר רוצחים ולעשות ויתורים כלשהם לחמאס. למרבה הצער, ספק אם רבים מהחטופים בכלל יצליחו להישאר בחיים עד להקמת ממשלה חדשה, שממילא כלל לא בטוח שתהיה שונה בהרכבה מהנוכחית.

למרות האינטרסים של נתניהו והתקשורת, טועה מי שחושב שייתכן "יום שאחרי" בישראל ללא שחרור החטופים. המדינה והחברה בישראל בקושי שרדו את חודשי קידום ההפיכה המשטרית, ייתכן שלא ישרדו אם החטופים יוקרבו על מזבח הסקרים והריטיינג.