(קומיקס: רוברטו דה-וידו; רישיון cc-by-nc-nd. לחצו להגדלה)

מוזרה, מקוממת ומדאיגה

"מה הוא עשה בשביל הפרס?", מזדעקת הכותרת הראשית של "ישראל היום", וכותרת המשנה מסבירה: "זו השאלה המופיעה כמעט בכל מאמרי הפרשנות בעולם העוסקים בהענקת פרס נובל לשלום לנשיאות אובמה". "ישראל היום" נתלה משום מה בעיתוני העולם כדי לקבוע את עמדתו הרשמית. שאר עיתוני ישראל מגישים אותה בשם עצמם, אולם מדובר בדרך כלל באותה הדעה.

"ההחלטה להעניק פרס נובל לשלום לנשיא ארה"ב הטרי היא מוזרה, מקוממת ומדאיגה. איזו תרומה מהותית תרם אובמה לשלום העולמי בתקופה הכה קצרה (תשעה חודשים) מאז נכנס לבית הלבן – תקופה שבה רק הובלט הפער בין ההבטחה הגדולה שהביא לבין מעשיו בפועל", נכתב במכתב למערכת שמתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות". דברים אלה מתמצתים את המסר העולה מהטורים המתפרסמים היום בחתימתם של נחום ברנע, אלכס פישמן ("ידיעות אחרונות"), שמואל רוזנר ("מעריב"),גדעון לוי ותום שגב ("הארץ").

יוסי שריד אינו נמנה עם הרשימה הזו. הוא מנצל את הענקת הפרס לאובמה לא כדי ללגלג על אובמה, אלא כדי ללגלג על המלגלגים על אובמה. גם מאמר לא חתום מה"ניו-יורק טיימס" המודפס על שער "הארץ" הולך באותה דרך, ומנצל את ההזדמנות כדי לחבוט בנשיא בוש (או שזה המסר שבוחרים עורכי "הארץ" להדגיש).

מאמר המערכת של "הארץ", "פרס לתקווה", הוא כמעט היחיד שאינו תוקף את אובמה או לועג לו, אלא מחייב את הענקת הפרס. המאמר מצטט את עבדאללה מלך ירדן, ש"מזהיר כי העדר התקדמות לקראת פתרון שתי המדינות, הרחבת ההתנחלויות והפרת הסטטוס-קוו במזרח ירושלים דוחקים את האזור לתקופה אפלה. המלך אמר כי מחויבות אובמה לקידום השלום באזור יצרה הזדמנות נדירה לסיים את הסכסוך הנפיץ". בסוף המאמר נכתב: "פרס נובל לשלום ניתן לו כתמריץ למימוש המחויבות הזאת". עמוד לפני כן מתפרסם מאמר של תמר אריאלי, הקובל על כך ש"שאפילו בשנה ה-15 להסכם השלום [עם ירדן], אינטראקציה ושיתוף פעולה חוצי גבול אינם נתפסים כהיבט טבעי ולגיטימי של הווי החיים באזור הגבול".

הכותרת הראשית השואלת של "מעריב" ("מגיע לו?") שוב מפגרת במירוץ הטבלואידי אחרי הכותרת הראשית המשיבה של "ידיעות אחרונות" ("לא מגיע לי נובל").

די לאימה ברחובות

אדם שרצח את אמו בדקירות סכין מגיע היום לשערי העיתונים. מקרה רצח נוסף – דקירה של צעיר במועדון בירושלים – מגיע גם הוא לכותרות. שני מקרי רצח במגזר הערבי, האחד על רקע פלילי והשני בעקבות סכסוך בין תלמידים, מקבלים תשומת לב פחותה. ב"מעריב" מאווררים את הלוגו של היד האוחזת בסכין שהוכן לפרויקט "די לאלימות" (זוכרים?). הלוגו היום הוא "אימה ברחובות".

איראן

"הרוצה בשלום ישראלי-ערבי מוכרח להתכונן למלחמה ישראלית-איראנית", חותם אמיר אורן את טורו המתפרסם היום במדור הדעות של "הארץ".

הארכיאולוגיה של האינתיפאדה

"האינתיפאדה השלישית תצטרך לחכות", משערת כותרת מאמר של אבי יששכרוף, שחלקו מתפרסם היום על שער "הארץ". זו ההתייחסות היחידה היום על שערי העיתונים למהומות שהסעירו אותם בשבוע שעבר (בעמ' 2 ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת כיתוב תמונה, שעניינה שוטר הרודף אחרי נער ערבי, תחת הכותרת "השקט (היחסי) שאחרי הסערה"). יששכרוף תופר לעצמו כובע גדול במיוחד כשהוא קובע כי ייתכן שהמהומות שהציתו השיח' ראאד סלאח ומנהיגים ערבים אחרים מהארץ ומהעולם הן "שירת הברבור של המאבק העממי הפלסטיני".

"ניהול נכון של תגובת הכוחות הישראליים, לצד האדישות המוחלטת של הציבור הפלסטיני כלפי הנסיונות להבעיר את האזור, גרמו לסיומן של ההפגנות ללא נפגעים כמעט ובלי שיצליחו ליצור אפקט ברחבי הגדה", כותב יששכרוף. "[...]  הסיבות לכך רבות. בראש ובראשונה, העייפות של תושבי הגדה ממאבקים אלימים, עקרים, בזמן שתנאי החיים שלהם משתפרים, רבים מהמחסומים הוסרו והסדר הציבורי חזר לערים הפלסטיניות [...] שנית, אין כיום גורם שיכול לסחוף את ההמונים ולארגן הפגנות בכמה מקומות בשטחים בו זמנית. התנועה האסלאמית נעדרת מהגדה, החמאס נמנע מלפעול מחשש שהרשות תפעל נגדו, והפתח הסתפק בהכרזה על שביתה כללית דווקא ביום שישי, שנחשב גם כך יום חופש".

אנשי "מעריב" היו מי שהרימו את הכפפה שהמשטרה זרקה, ובידיעה של שמעון איפרגן בשבוע שעבר מצאו את הקשר לכאורה בין השחתת העתיקות בעבדת (כנראה על-ידי בדואים) ובין מהומות הערבים סביב פגיעה ישראלית כביכול במסגד אל-אקצא. במדור הדעות היה זה נדב העצני שהצביע על קשר הדוק יותר, לדעתו, בין האירועים: "מול חבלה בשרידי הציביליזציה הנבטית אנחנו מזנקים בדריכות, ודווקא כלפי חיסול שיטתי ומכוון של ערש היהדות – אנחנו משותקים".

היום באותו מדור מתקיף אביב לביא משמאל: "במונחים של קטטת ילדים, הבדואים, במקרה שלמי מהם יש יד במה שקרה בעבדת, לא התחילו. אנשי קק"ל, למשל, שותפים לא פעם בהריסת מבנים ובעימותים עם הבדואים המתגוררים בכפרים ה'לא מוכרים' [...]; ביערות קק"ל ובשמורות שבאחריות רשות הטבע והגנים נעשה מאמץ עקבי להעלים את ההיסטוריה ואת הזיכרון הערבי משלטים ומחומרי הסברה. רק לפני חודשיים פורסמה כאן כתבה על הפקדת ניהול הגן הלאומי עיר-דוד בידי עמותת המתנחלים אלע"ד, שאינה מהססת לבצע חפירות מתחת לבתי פלסטינים במזרח ירושלים. בעיני הפלסטינים, השת"פ הזה הופך את פקחי רשות הטבע והגנים לזרועו הירוקה של הכיבוש. יש קשר ישיר בין המתח המתמיד הזה למהומות האחרונות בירושלים. אי-אפשר להפוך נכס היסטורי עולמי שממוקם בירושלים לכלי פוליטי, ולצפות שנכס דומה שנמצא בעבדת יישאר מחוץ למשחק המלוכלך".

לא תרגיל

ביטול השתתפותה של ישראל בתרגיל צבאי בטורקיה מגיע היום לכותרות העיתונים. ב"ידיעות אחרונות" מתאהבים במלה "תרגיל", עם הכותרת על השער "טורקיה עשתה תרגיל לישראל" וכותרת הגג בכפולה הפותחת "עשו לנו תרגיל". האימון המדובר הוא "התרגיל המשותף הגדול ביותר של ישראל וארה"ב" (יוסי יהושוע). ב"הארץ" הידיעה אינה מגיעה לשער, אבל טורקיה כן: "לאחר מאה שנות סכסוך: טורקיה וארמניה חתמו על הסכם שלום".

כותרת המשנה של ידיעה בעמ' 12 ב"מעריב": "זה היה צפוי: אחרי שבכירי משרד החוץ התרברבו כיצד הצליחו לכופף את אבו-מאזן, הלחץ ברחוב הפלסטיני גבר, ויו"ר הרשות הפלסטינית נאלץ לחדש את התביעה לדון בדו"ח גולדסטון. הפעם בירושלים שותקים".

רגשי הנחיתות של המנכ"ל

לפני כשלושה חודשים הקדיש המוסף "24 שעות" חלק ממדור החינוך שלו לאיש הטלוויזיה אודי מירון, מי שבבעלותו חברת ענני-תקשורת, האחראית לייצור חלק ניכר מהטראש הטלוויזיוני בארץ ולחדירתו של הפרסום הסמוי לילדים בישראל. מירון כתב אז בשבח ההעתקה במבחנים, ומצא בה את התכונות שנדרשו לו כדי להגיע להיות מנכ"ל למרות הישגיו הנמוכים בלימודים. היום חוזר המוסף לפרסם מסרים חינוכיים מבית מדרשו של המנכ"ל. הפעם הוא "סוגר חשבון עם האיש שהשפיל אותו באופן קבוע ליד הלוח", המורה למתימטיקה מר רוזנברג. אם כן, ילדים, לא רק רמאות היא תכונה נדרשת – גם בריונות.

נדרשת למה? כדי להתמודד "עם השאלות האמיתיות בחיים", כלומר, לא כמה זמן לוקח לרכבת להגיע מחיפה לפתח-תקווה, אלא "באיזה סוג חדש של קטרים כדאי להשקיע [...] בכל זאת, צריך גם לדעת לגייס את הכסף עבור הפרויקט". ובמלים אחרות: "כדי להיות מנכ"ל". מאלף להבחין כיצד אדם מבוגר, בעל משפחה, טבוע עמוק כל-כך בחייו החומריים עד שהוא מייחס את הצלחתו הכלכלית והשפעתו התקשורתית לכישורי הרמאות שלו ולחולשותיו האינטלקטואליות. מדכא לחשוב שהוא צודק.

ענייני תקשורת – ערוץ 10

"חשיפה: התוכנית הסודית של ערוץ 10", מבטיחה הפניה ל"דה-מרקר" על שער "הארץ" (זה רק נדמה לי או שבימי ראשון העייפים מתרבות ההפניות ל"דה-מרקר" משער "הארץ"?). הכותרת הראשית של "דה-מרקר", "ערוץ 10 מוותר: לא יתחרה בערוץ 2", חושפת את התוכנית: ערוץ 10 מתכוון להפוך לערוץ איכותי שיתחרה על לבם ושכלם של הצופים, ולא רק על כיסם. זה כיוון מעניין, מאחר שביצירת זבל טלוויזיוני, ערוץ 10 נכשל בגדול מול ערוץ 2.

בשבעת החודשים הראשונים של השנה "קרסו" ההכנסות של הערוץ ב-30% ונתח השוק "צנח" ב-20%, נכתב בעיתון. כיצד התוכנית ל"מיתוג כערוץ תחקירים ותעודה" יציל את הערוץ מקריסה וצניחה? על-ידי שינוי מקל בתנאי המכרז שלו, שיחסוך לו עשרות מיליוני שקלים ("הפחתת מחויבויות, הלוואה שתהפוך למענק, השקעה בתעודה על חשבון דרמה"). חיסכון נוסף אמור להיות מושג על סמך ההנחה כי סדרות תעודה זולות יותר להפקה מסדרות דרמה. אבל אילו סדרות תעודה עלותן זולה יותר? כנראה מז'אנר "אופירה אסייג פוגשת את חיים רביבו". ומה עם תחקירים, האם גם הם זולים יותר באופן יחסי? על זאת לא נכתב בכתבה, אבל אפשר להניח, על אותו משקל, כי מדובר בתחקירי נוכלים קטנים ולא בחשיפות משמעותיות ויקרות.

יותר משהכתבה של אופיר בר-זהר, המתפרשת על פני כפולת עמודים, היא חומר קריאה למתעניינים בטלוויזיה, היא תרגיל לרואי-חשבון. חובות העבר וחובות ההווה וחובות העתיד והתרגילים החשבונאיים שנועדו להפחיתם ולסלקם יוצרים מסך של מספרים המסתיר את השורה התחתונה. במקרים מסוימים מזדהרת הכוונה מבעד לערפל, למשל בהבטחה של הערוץ כי חברת החדשות שלו תחל לפעול מירושלים, וזאת על-ידי שינוי בעלות מסובך, כדי למחוק את חובות החברה (8.4 מיליון שקל). אלא שהשידור מירושלים מתחייב על-פי חוק ממילא, והפתרון המוצע הוא, אם הבנתי נכון, הקמת חברת קש שתשכון בירושלים ותקנה את חומרי השידור מגבעתיים. חומר לתחקיר; אולי בערוץ 10 החדש ירימו את הכפפה.

גם עמ' 4 ב"דה-מרקר" מוקדש לטלוויזיה ולדיונים בוועדת הכלכלה על הרפורמה בשוק התקשורת, שייפתחו מחר: "מעבר לרשיונות בטלוויזיה המסחרית והתרת פרסום בכבלים ובלוויין". בטור פרשנות כותבת אופיר בר זהר: "התמיכה של כלל הזכייניות במעבר לרשיונות מראה כי כנראה שגם הן מאמינות שלא יקום עליהן מתחרה חדש לכלותן, אחרת היו דבקות בבלעדיות שנותנת להן שיטת הזכיונות גם במחיר של מכרז כל כמה שנים". עוד היא כותבת: "יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ אופיר אקוניס, מסביר כי מדובר בחקיקה שתסדיר את השוק באופן גורף ולטווח ארוך, 'בלי שיבואו עוד כמה שנים לבקש תיקוני חקיקה'. עם זאת, בחקיקה שעל הפרק אין התייחסות לנושא האינטרנט ושלל הטכנולוגיות שהתפתחו בשנים האחרונות ויכולות לאפשר לגופי הטלוויזיה להעביר שידוריהם דרך הרשת בלי שתופעל עליהם שום רגולציה".

ענייני תקשורת

נמרוד הלפרן מדווח ב"דה מרקר" כי תאגיד המדיה הקנדי קנווסט הכריז על פשיטת רגל לאחר שצבר חובות של 3.8 מילארד דולר. החברה, בבעלות משפחת אספר, מחזיקה בתחנות טלוויזיה ורדיו בקנדה, טורקיה, אוסטרליה וניו-זילנד, ובעיתונים בקנדה, אותם רכשה מחברת הולינג'ר, גם היא פושטת רגל (ומוכרת כאן כמי שהחזיקה ב"ג'רוסלם פוסט", והבעלים שלה, קונרד בלאק, הורשע בהונאת מיליונים. משפחת אספר ניהלה מאבק משפטי מול אלי עזור, שטען לבעלות על העיתון).

"דה מרקר" ממשיך את מלחמתו בשוק הקרטליסטי של חברות הסלולר. הבוקר שואל הכתב אמיתי זיו  מדוע לא מיישמים בישראל "חבילות הכל כלול" המוזילות את השימוש במכשיר הנייד.

במוסף "המגזין" של "מעריב" מדווח לי-אור אברבך על תוכנית תיעודית חדשה על משטרת ישראל: "במהלך החורף תעלה ב'יס' סדרה תיעודית בשם '100'. הפורמט דומה לזה של הסדרה האמריקאית הפופולרית והוותיקה, Cops, ומלווה את שוטרי משטרת ישראל בשטח". ערן סויסה מדווח כי "'רשת' מגבשת בימים אלה תוכנית תחקירים חדשה שתנסה לתפוס גנבים על חם, בהגשתו של כתב חדשות ערוץ 2 לשעבר, יורם בינור".

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מקדישים שתי כתבות נרחבות וידיעה חדשותית ל"חלונות 7", הגרסה החדשה של תוכנת ההפעלה חלונות שאמורה לצאת בעוד שבועיים. השורה התחתונה של איתי שמושקוביץ היא כי מדובר בתוכנה מוצלחת, "אולי תוכנת ה'חלונות' הטובה ביותר אי-פעם". גם אסף מרגלית ב"עסקים" מספק הערכה חיובית על המוצר החדש.