התקשורת הממוסדת מיסגרה את ההפגנות נגד נתניהו באופן דומה להפגנות אחרות, תוך הדגשת צדדים אלימים ופרובוקטיביים, כך לפי מחקר שבחן את ההתנהלות התקשורתית של תנועות המחאה ב"הפגנות בלפור", השימוש שלהן ברשתות חברתיות והיחסים בינן לבין התקשורת הממוסדת.
לפי המחקר, אנשי המחאה בחלו באופן המסורתי שבו נוהגת התקשורת לסקר הפגנות וביכרו להשתמש באפיק תקשורתי אחר, זה של הרשתות החברתיות, על מנת להדגיש היבטים אחרים של המחאה. דוברים ויועצי תקשורת עודדו את תנועות המחאה לייצר גם קשר עם התקשורת הממוסדת, אולם זו התמידה בסיקור המסורתי והסנסציוני שהחוקר מכנה "פרדיגמת המחאה".
את המחקר ערך האנתרופולוג ד"ר מתן אהרוני, מבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל, והוא התפרסם ביוני האחרון בכתב העת האקדמי "מסגרות מדיה".
לפי אהרוני, "מחקרים העוסקים במחאות ותקשורת ראו ביחסים בין תקשורת ההמונים לפעילי מחאה 'סימביוזה תחרותית', שכן המוחים זקוקים לתקשורת לשם חשיפה רחבה, והתקשורת זקוקה לדימויי מחאה מסוג מסוים – תמונות דרמטיות ופרובוקטיביות, שלרוב מתארות התרחשויות אלימות. במסגרת יחסים אלה ידה של תקשורת ההמונים הייתה על העליונה, בשל שליטתה על אמצעי הפצת המידע, והמוחים הגיעו לשיח התקשורתי רק דרך הדלת האחורית או הצדדית. אופן הסיקור השכיח הזה זכה לכינוי 'פרדיגמת המחאה'".
הופעתן של הרשתות החברתיות, כותב אהרוני, שינתה משוואה זו. הרשתות לא רק הפכו מקור מידע לציבור, אלא גם מקור מידע לתקשורת עצמה והן "מאפשרות לפעילי המחאה לסקר את ההפגנות בהתאם לתפיסתם לגבי המחאה ולאופן שבו הם מבקשים למסגר אותה. לפיכך, נראה כי יש צורך בבחינה מחדש של אופני הסיקור בתקשורת המסורתית וברשתות החברתיות ובהגדרה עדכנית של היחסים בין המוחים לסוגי המדיה השונים. המחאה שנמשכה שנה (יוני 2020–יוני 2021) בירושלים ובמקומות נוספים בישראל היא מקרה בוחן רלוונטי במיוחד, בשל אופייה ותדירותה".
הפגנה נגד רה"מ בנימין נתניהו מחוץ למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, 12.6.21 (צילום: אוליבייה פיטוסי)
אהרוני ראיין תשעה מייסדים או מנהלים של תנועות חברתיות שהשתתפו במחאה: "הבעלבתים", "החזית הוורודה", "הדמוקרטים", "מחאת הצוללות", "קומי ישראל", "הדגלים השחורים", "קריים מיניסטר", "הלם תרבות" ו"אין מצב", ובחן 219 ידיעות חדשותיות שפורסמו על המחאה בזמן התרחשותה באתרים ynet, "וואלה", "הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום".
"ניתוח התכנים התקשורתיים והראיונות עם מובילי המחאה הראה כי מתרחש תהליך של שינוי פרדיגמה", קובע אהרוני, "מ'פרדיגמת המחאה' המסורתית המקובלת, שבמסגרתה טקסטים תקשורתיים מציגים את המחאה כאלימה וסוטה, לפרדיגמה חדשה, אותה אכנה 'פרדיגמת המחאה שלנו', שמתגבשת במדיה המסורתיים וברשתות החברתיות ומאופיינת בטקסטים המתמקדים במוחים, בסיפוריהם, בקולותיהם ובכוחם.
"לצד שינוי תוכני-תקשורתי זה נמצא גם שינוי בתפיסתם של מובילי המחאה לגבי תפקידה, כוחה והתנהלותה של התקשורת המסורתית. השימוש בתקשורת האזרחית (הרשתות החברתיות) הוביל אותם לנהל את המחאה באופן שונה, המותאם לתרבות הרשת".
מובילי המחאה "הם סוכני שינוי, הקוראים תיגר על היחסים המקובלים בין מוחים לתקשורת ומאתגרים את פרדיגמת המחאה"
המוחים, קובע אהרוני, היו מודעים לכוחה של התקשורת הממוסדת להשפיע על דעת הקהל ולצורך שלה בדימויים דרמטיים ואלימים, אך "סירבו לספק לה פרובוקציות ודימויים כאלו, בטענה שאינה רלוונטית עוד ואינה משרתת את מטרתם – להשמיע את קולם האותנטי ולספר על דרכם (הלא אלימה)".
אהרוני מצטט אחת ממובילות המחאה שאמרה לו: "אנחנו רצינו לספר סיפור אחר. לגעת בכפתור הרגשי, הנשי, העדין במרחב המיליטנטי, וזה יצר שינוי תפיסתי באיך דמוקרטיה צריכה להיות". "יצאנו נגד ההקצנה", אמרה לו מרואיינת אחרת. לדבריו, מובילי המחאה "הם סוכני שינוי, הקוראים תיגר על היחסים המקובלים בין מוחים לתקשורת ומאתגרים את פרדיגמת המחאה".
מובילי המחאה שראיין, כותב אהרוני, "מציגים את הרשתות החברתיות כפלטפורמה שבאמצעותה התחילו להפיץ את מסריהם ולהקים תנועות חברתיות". "התקשורת עוסקת בנרמול הטרלול של אלימות והתנהלות המשטרה", אמר לו מרואיין אחר ממובילי המחאה, שביקש להשתמש ברשתות החברתיות על מנת "להציג את העממיות, הצבעוניות וההמוניות של המחאה".
מרואיינת אחרת מספרת כיצד הסיקור התקשורתי "עיוות את מטרת ההיצגיות התיאטרלית שהמוחים ביקשו ליצור". לדבריה: "בתקשורת דיברו על מפגינים עם לפידים שחשבו שרוצים לשרוף את בלפור […] אנחנו לא אנשים אלימים. הגענו עם פרחים". "בניגוד לסטיגמה שיצרה התקשורת", כותב אהרוני, "ברשתות החברתיות המטרה הושגה". "רצינו לספר סיפור אחר. הפכנו להיות ערוץ שידור. כל אחד [ממובילי המחאה] עם הנרטיב שלו", אמר לו אחד המרואיינים, "עשינו את זה מגניב".
הפגנה נגד רה"מ בנימין נתניהו מחוץ למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, 24.4.21 (צילום: נועם רבקין פנטון)
לפי אהרוני, חלק מתנועות המחאה נמנעו כליל מכל קשר עם התקשורת המסורתית. "המיצגים, התיאטרליות והססגוניות שיצרו תנועות אלה כלל לא נועדו למשוך את תשומת הלב של התקשורת המסורתית", הוא כותב, אלא פנו ישירות לציבור הרחב באמצעות הרשתות החברתיות. "זה לא בשביל התקשורת [המסורתית]. זה בשביל להביא אנשים מהרשת, זה בשביל לחבר אנשים, זה בשביל ה-FOMO", הוא מצטט את אחת ממובילות המחאה, "הם היו בעניין של להגניב. התקשורת לא עניינה אותם. זו אי-הבנה ו'בומריות' לטעון שזה לטובתה. התקשורת לא עניינה אותם כהוא זה. תקשורת המיינסטרים מאבדת את החשיבות שלה. הם לא רואים בה כוח ומשמעות".
"לחברים שלי ולי אין טלוויזיה בבית", אמר לאהרוני מוביל מחאה אחר, "הרבה נכנסו ללייבים בפייסבוק וראו שנהיה הפנינג גדול […] בבלפור היה את מה שהרשתות הכי טובות בו – ה-FOMO. פאן [כיף] שם. ממש פאן שם […] היה ללייבים חלק חשוב ויכולנו להשפיע עליו. ניסינו לא להיות בוטים, אלא לעשות זאת בשפה האורגנית שלנו כאומנים, כגייז, בשיח להט"בי עם פן יותר חיובי והומור, בלי לפגוע באף אחד".
"הם שולטים בתקשורת המסורתית באמצעות הרשתות החברתיות, המהוות עבורם פלטפורמה לתקשורת חדשה-אלטרנטיבית-אזרחית"
"פעילים מובילים מהתנועות השונות אומנם מודעים לנוכחותה, יכולתה ותפקידה של התקשורת המסורתית, אך מתכחשים לכוחה להשפיע עליהם ולגרום להם לייצר את הדימויים שבהם היא מעוניינת", מסכם אהרוני, "הם שוללים את ההנחה של פרדיגמת המחאה כי הדימויים הפרובוקטיביים נוצרו למען התקשורת המסורתית. במקום זאת, הם מציגים היפוך כוחות – לדבריהם הם שולטים בתקשורת המסורתית באמצעות הרשתות החברתיות, המהוות עבורם פלטפורמה לתקשורת חדשה-אלטרנטיבית-אזרחית, ואילו עיתונאי התקשורת המסורתית עוקבים אחרי הנעשה ברשתות החברתיות ובעקבות כך מדווחים על המחאה".
יועצי תקשורת מחזירים את הפרדיגמה
המחקר מציג גם את החלק האחר בהתנהלות המחאה ויחסיה עם התקשורת הממוסדת: "למרות שחלק ממובילי המחאה האמינו כי התקשורת המסורתית אינה רלוונטית, ולמרות שנראה כי חל שינוי מסוים בפרדיגמת המחאה גם מצד התקשורת עצמה, התקיים קשר בין מובילי המחאה לעיתונאים", כותב אהרוני, וכצפוי, "הושם דגש תקשורתי על אלימות".
לדבריו, "נוכחותה של פרדיגמת המחאה, גם אם מופחתת, נבעה מעבודתם של דוברים ויועצים בתנועות המחאה, ששימשו מתווכים בין שני הצדדים וסוכני שימור שלה. בזמן המחאה דוברים ויועצים הסבירו למובילי המחאה על הרלוונטיות והחשיבות של הקשר עם אנשי התקשורת המסורתית, וניסו לכוון את המחאה ואת סיקורה לכיוון של פרובוקציות ואלימות".
אותם דוברים ויועצים ניסו גם לגשר בין השימוש ברשתות חברתיות והדהוד תרבות הרשת לבין האופי הריאקציוני של הסיקור בתקשורת, "אולם, אף שלכאורה נמצאה הנוסחה שתספק את המוחים ואת העיתונאים גם יחד, ישנם מובילי מחאה שבמבט לאחור סבורים כי דרישת הדוברים לשמור על מסר אחיד פגעה בחדשנות של המחאה, בייחודיותה ובתרבותה. [...] דוברים מסוימים השתיקו קולות שונים במחאה כדי להבליט את התנועה שאותה ייצגו, מה שמנוגד לתרבות הדיגיטלית-הרשתית, אשר מאופיינת בריבוי דעות ובשימוש במובילי דעה".
הפגנה נגד רה"מ בנימין נתניהו מחוץ למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, 24.4.21 (צילום: יונתן זינדל)
"למרות ניסיונותיהם של הדוברים לקשר ולתווך בין הצדדים", מסכם אהרוני, "הם מנעו את השלמת תהליך השינוי הפרדיגמטי הנוגע להפקת מחאות וסיקורן, ותפיסתם לגבי יחסיהם עם התקשורת המסורתית ערערה על הקריאה המשבשת של מובילי המחאה".
ואכן, ברוב הידיעות החדשותיות שנבדקו במחקר, "בלט אופן הסיקור המקובל, המוגדר בספרות המחקרית 'פרדיגמת המחאה', כלומר סיקור המחאה כאלימה". מלבד הדגשת האלימות, קובע אהרוני, "העיתונות משתמשת ברטוריקה חזותית וטקסטואלית שמבטאת ריחוק מהמפגינים, ובכך מונעת הזדהות עם המפגינים או הבנה של מטרותיהם ותפיסותיהם".
ההתמקדות באלימות משרתת לכאורה את כל הצדדים: היא מספקת לתקשורת דרמה ולמוחים ולמשטרה תהודה תקשורתית. אלא שבפועל, "השיח הבינארי שבו כל צד מדבר על הצד השני, או ההתבוננות מבחוץ של עיתונאים וצלמים על שני הצדדים, יוצרים נקודת מבט מרוחקת שאינה מזמינה הזדהות עם אחד מהצדדים. ייצוג שמרני זה אינו מלווה בנקודת מבט אחרת, ואף מקשה להביא התבוננות שונה, כגון התייחסות מעמיקה למאפייניה התיאטרליים וההיצגיים הייחודיים של המחאה".