ערב ה-7 באוקטובר שהו בישראל 122,253 עובדים זרים ברישיון וכ-50 אלף עובדים נוספים ללא רישיון. עובדים חקלאיים, פועלי בניין, מטפלים סיעודיים. מי שקיומם נמצא בזווית העין הציבורית. מלבד קומץ עיתונאים, התקשורת המרכזית נוטה להתעלם מהם ואינה מתעניינת בדרך כלל בתנאי העסקתם, זכויותיהם או אורח חייהם.

ב-7 באוקטובר 2023 עשרות מהם נרצחו בעוטף עזה על-ידי מחבלי חמאס, רבים אחרים נחטפו לרצועת עזה. רבים מאוד, ודאי ביחס לחלקם באוכלוסייה. מחבלי החמאס רצחו 62 עובדים, מהגרים וסטודנטים זרים מתאילנד, הפיליפינים, נפאל, סרי-לנקה, קמבודיה, טנזניה, מולדובה, סודן ואריתריאה. 33 נחטפו לרצועת עזה: 31 תאילנדים, עובד מהפיליפינים וסטודנט מנפאל. הסטודנט, ביפין ג'ושי, עודנו מוחזק ברצועה. כך גם שמונה מהעובדים התאילנדים.

במסגרת הנפח העצום של הסיקור החדשותי של מאורעות ה-7 באוקטובר, המלחמה והחטופים, התקשורת הישראלית עסקה גם בגורלם של האנשים השקופים ביותר בחברה. אולם גם הפעם ניתן היה להבחין בפערים הגדולים בין האופן שבו סוקרו ישראלים שנרצחו ונחטפו לבין האופן שבו סוקרו לא-ישראלים שנרצחו ונחטפו באותם המקומות ממש ועל ידי אותם מחבלי חמאס.

לסיקור אוכלוסיית העובדים הזרים מורכבות מיוחדת: מאחר שרוב העובדים הזרים, פרט אולי לעובדות הסיעוד, אינם דוברים עברית או אנגלית, כל תקשורת בסיסית דורשת מתורגמן. בנוסף, כשהעובד עצמו נרצח או נחטף, ישנו קושי ליצור קשר עם משפחתו, שאינה מתגוררת בישראל.

"העין השביעית" שוחחה על היחס התקשורתי לעובדים ולסטודנטים הזרים עם שלוש דוברות של ארגוני סיוע: קו-לעובד, המוקד לפליטים ומהגרים וסיוע לעובדי חקלאות.

עובדת זרה בעוטף עזה, 25.12.23 (צילום: משה שי)

ד"ר יהל קולנדר ממכללת תל-חי היא סוציולוגית של שווקי עבודה עם התמחות בהגירה, חקלאות ובמגדר. באותה שבת שחורה הקימה, יחד עם אקדמאים ומתנדבים נוספים, את ארגון "סיוע לעובדי חקלאות". לדבריה, הקושי הראשוני בסיקור העובדים שנפגעו במתקפת חמאס היה קודם כל ברמת הזיהוי - מי נחטף, מי נעדר ומי נרצח.

"ידענו מהרישומים הרשמיים שיש 5,000 עובדים בעוטף ועוד 1,000 לא חוקיים ובימים הראשונים עסקנו בזיהוי נעדרים, נרצחים ונחטפים. בתוך זה יש לא מתועדים, מעסיקים שנרצחו, חברות כוח אדם שהתאיידו" מספרת ד"ר קולנדר.

הארגון הצליח לגבש רשימה של חטופים, נעדרים ונרצחים, אולם קושי נוסף שהתגלע היה איתור המשפחות. מסיבה זו, מסבירה ד"ר קולנדר, "לא דיווחתי את שמות הנרצחים לתקשורת, כדי שהמשפחות לא יקבלו את המידע על יקיריהם מהתקשורת".

לסוגייה הרגישה ממילא של סיקור החטופים התלוותה רגישות מיוחדת בכל הנוגע לאזרחים זרים. "היתה לי רשימה של חטופים שגיבשנו ופנו אלי המון עיתונאים", היא מוסיפה, "אבל ראיתי שממשלת תאילנד מנהלת מגעים ישירים להשבת החטופים התאילנדים מעזה ושהם לא משתפים פעולה עם התקשורת, לכן השארתי את האחריות על כך לשגרירות תאילנד. העברתי לתקשורת רק פרטים של שתי משפחות של חטופים שאישרו לי לפרסם את סיפורן".

ד"ר קולנדר מבקשת להפנות את הזרקור התקשורתי גם לאופן בו משפיעה המלחמה על סוגיית העובדים הזרים בכללותה: "מה שמטריד זה מה שקורה עכשיו. אנחנו מפתחים סחר בבני אדם", היא אומרת. "עד עכשיו הבאת עובדים עברה דרך הסכמים בילטרליים עם מדינות המוצא. כעת פתחו אפיק פרטי שהוא יעיל אבל מושחת ומועד להפרת זכויות אדם".

"התקשורת פשוט לא התעניינה מספיק. נתתי להם את המידע בכפית וזה עדיין לא עניין אותם. זה נכון שהמידע לא הכי זמין, אבל גם כשהוא זמין, עדיין לוקח זמן עד שמתפנים לפרסם"

שירה עבו היא דוברת המוקד לפליטים ומהגרים, ארגון המסייע למבקשי מקלט, מהגרי עבודה וקורבנות סחר בבני אדם מאז 1998. "התקשורת פשוט לא התעניינה מספיק", היא קובעת. "בפעימת השחרור הראשונה של החטופים ראינו במסך שיחד עם החטופים התאילנדים השתחרר גם בחור פיליפיני, ג'ימי". עבו שלחה מיד לכל העיתונאים הרלוונטים בריף קצר על החטוף ששוחרר, ג'ימי פאצ'קו, אזרח פיליפיני שנחטף מניר עוז. אבל הם לא מיהרו לדווח. "נתתי להם את המידע בכפית וזה עדיין לא עניין אותם. זה נכון שהמידע לא הכי זמין, אבל גם כשהוא זמין, עדיין לוקח זמן עד שמתפנים לפרסם".

אסיה לדיז'ינסקיה, דוברת קו-לעובד, קיבלה רושם דומה באשר להתעניינות של התקשורת הישראלית בעובדים הזרים שנפגעו ב-7 באוקטובר. עמותת קו-לעובד הוקמה ב-1991 על מנת להגן על זכויותיהם של עובדים בעלי מעמד נמוך: ישראלים, פלסטינים ובעלי אזרחויות זרות. "תקשורת המיינסטרים בקושי התעניינה, לעומת תקשורת השוליים שעסקה בכך בצורה מכבדת. רוב הפניות שקיבלתי היו מתקשורת זרה", היא מספרת. בקו-לעובד הופתעו מחוסר העניין התקשורתי בקושי שבפינוי העובדים הזרים, כמו מטפלים של קשישים שסירבו להתפנות. "דילמות קריטיות ומורכבות שלא קיבלו חשיפה תקשורתית".

רעיית ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו, שיגרה היום מכתב לרעייתו של נשיא ארה״ב, הגברת ג׳יל ביידן.

במכתבה, הגברת נתניהו ביקשה מהגברת ביידן לפעול לאלתר למען שחרור החטופים הישראליים המוחזקים בפשע נגד האנושות על ידי חמאס בעזה. pic.twitter.com/OBF69vJRB4

— ראש ממשלת ישראל (@IsraeliPM_heb) November 15, 2023

גם כשכבר התעורר עניין בעובדים הזרים בתקשורת הישראלית, מספרת לדיז'ינסקיה, הסיקור היה צהוב ושטחי, "לא נכנסו לעומק". הדוגמה הקיצונית היא הדיווח השקרי על אישה שכביכול נחטפה לרצועת עזה כשהיא בהריון מתקדם וילדה בשבי. הבדיה דווחה בתקשורת כשהיא מיוחסת ל"גורמים במערכת הביטחון" ותפסה תאוצה ברשתות החברתיות. השיא הגיע כששרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, כתבה על כך כעובדה במכתב ששלחה לג'יל ביידן, רעיית הנשיא האמריקאי.

קצת אחר-כך הוצמדו גם שם ופנים לסיפור: נטווארי מולקאן, עובדת מתאילנד שנחטפה לרצועה. "פתאום כל העיתונאים פנו אלי בטירוף", מספרת לדיז'ינסקיה, "ביררתי את העניין וגיליתי שלא היה ולא נברא, פשוט פייק ניוז".

"הפער בין הרגישות המאוד מובנת מאליה, שלא מפרסמים כלום בלי אישור של המשפחות  - לבין מה שקורה עם העובדים הזרים, זו פשוט הפקרות מוחלטת"

"זו דוגמא מובהקת לכמה קל לקחת את המקרים של האנשים השקופים האלו ולהשתמש בהם ככלי להסברה הישראלית, בלי הצעד המינימלי של בדיקה נאותה", אומרת עבו. לצד הדיווחים הלא-אחראים בתקשורת, גם מספר חברי כנסת הפיצו את שמה ותמונתה של מולקאן בצירוף הקביעה כי ילדה בשבי החמאס.

"הפער בין הרגישות המאוד מובנת מאליה, שלא מפרסמים כלום בלי אישור של המשפחות  - לבין מה שקורה עם העובדים הזרים, זו פשוט הפקרות מוחלטת", אומרת עבו, "במקרים שלהם אין עשירית מהרגישות הזאת. שוכחים שמדובר בבני אדם אמיתיים עם משפחות וחברים".

"אנחנו קוראים לכם לעצור", נכתב בהודעה שהפיצו הארגונים, "הפצת השמועה הזאת רק מוסיפה ללחץ ולאימה שהם מנת חלקם של בני משפחתה של מולקאן. המציאות הידועה והבדוקה מספיק כואבת וקשה. אין צורך להגזים או להקצין את מה שגם כך קשה מנשוא".

לפני כחודש, מספרת עבו, פרסמו בתקשורת סרטון מחקירה של מחבל חמאס בו הוא מתאר את החטיפה מקיבוץ עלומים של הסטודנט הנפאלי ביפין ג'ושי והעובד התאילנדי פונסוואן פינאגאלו. העיתונאים לא דיברו עם המשפחות קודם לפרסום, לא ביקשו את אישורן לפרסום הסרטון ולא טרחו אפילו לברר במי מדובר. "יש להם שמות, אנחנו יודעים מי הם. מדובר בעבודה עיתונאית בסיסית שפשוט לא נעשתה כאן, וזה חזר על עצמו במקרים נוספים".

כותרת ב-ynet לראיון עם נטווארי מולקאן

עבו מוסיפה ומסבירה שגם במקרים בהם כן סיקרו את מה שעלה בגורלם של עובדים זרים, הם היו "ניצבים בסיפור הישראלי - זה אף פעם לא המשפחה שלו והילדים שלו שהתחרפנו מדאגה, זה תמיד הסיפור הישראלי. למשל הסיקור סביב מולקאן שנחטפה ושוחררה עסק בחיבור שלה עם אמיליה אלוני, או הראיון של גלעד שלמור עם חטוף תאילנדי ששוחרר מהשבי שעסק כמעט רק בשאלות לגבי הישראלים ששהו עימו בשבי. הם כמעט תמיד נספח לסיפור אחר, ישראלי. לא הסיפור שלהם".

לדיז'ינסקיה, קולנדר ועבו מתארות בגוונים שונים את תמונת ההתעניינות של התקשורת הישראלית בעובדים הזרים שנפגעו ב-7 באוקטובר, אך כולן קובעות באופן חד משמעי: הבעיה העיקרית בסוגיית העובדים הזרים החיים בעוטף לא קיבלה סיקור תקשורתי כלל: תנאי מחייתם.

עובדי החקלאות אשר אינם מתגוררים בבתי מעסיקיהם, בניגוד לעובדות הסיעוד, חיים במבנים ארעיים, ללא מיגון, חשופים לחלוטין. זו גם הסיבה שרבים מהם נפגעו, נרצחו ונחטפו ב-7.10. פשוט לא היתה להם שום דרך להתגונן. זה הדבר שצריך לדבר עליו וזה מה שחשוב לשנות בדחיפות, אומרות כולן. מדובר בבני אדם בדיוק כמונו, גם אם אינם אזרחי המדינה, שהגיעו לכאן באישור כדי לעבוד ומופקרים בצורה בלתי נתפסת. זה חייב להשתנות.