"המשרוקית של גלובס" היא גוף בדיקת עובדות הפועל בעיתון "גלובס". בסוף השבוע האחרון פרסמה מערכת "המשרוקית" בדיקה בנוגע לרעיון שגלש בחודשים האחרונים משולי הימין הקיצוני אל המיינסטרים הפוליטי ("מה מלמדת ההיסטוריה על הסיכוי שהגירה מרצון תפתור את בעיית עזה?"). המתונים והזהירים שבמצדדי הרעיון הזה מכנים אותו "עידוד הגירה מרצון" של תושביה הפלסטינים של רצועת עזה. תומכיו המעודנים פחות קוראים לילד בשמו: טרנספר.
בדיקת "המשרוקית" הזכירה לנו את הניסיון הכושל של לוי אשכול לדחוק פלסטינים להגר משטחי הרצועה לאחר כיבושה ב-1967, ובהמשך סיפקה דוגמאות ל"הגירות אקסודוס" אפקטיביות יותר – הגירות שבהן חלק גדול מאוכלוסייה כלשהי נאלץ לעזוב חבל ארץ בגין מצוקה או משבר. חלקה האחרון של הכתבה דן במידת ההיתכנות של הגירה כזאת ומסיק שקשה לבנות עליה כפתרון לסכסוך לאומי.
כעיתונאית לשעבר במערכת "המשרוקית", נחרדתי מהשימוש בפרקטיקה של בדיקת עובדות כדי לבחון את פנטזיית הטרנספר. הכתבה ממחישה את מגבלותיה של בדיקת העובדות כז'אנר עיתונאי: היא מראה כיצד הדבקות בעובדות היבשות, בלי הקשר וללא שיפוט מוסרי, משרטטת תמונת מציאות מעוותת, מטמיעה מינוח מטעה ומניפולטיבי בשיח הפוליטי, ומנרמלת אג'נדות קיצוניות והרסניות – כל זאת בשם השאיפה ל"אובייקטיביות" ו"איזון".
אז מה הבעיה בכתבה על רעיון ההגירה מרצון? נצביע על שלוש בעיות עיקריות:
ראשית, זהות הנבדקים. בימי התום של שנת 2019, מערכת "המשרוקית" עוד התווכחה בשאלה אם ראוי לבדוק בכלל התבטאויות של ממשיכי דרכו של הרב כהנא ממפלגת עוצמה-יהודית. אם איתמר בן-גביר ציטט במקרה איזה נתון כדי לקדם איסור על קשרים רומנטיים בין יהודים וערבים, מה אכפת לנו איפה הוא שם את הנקודה העשרונית? חלקנו סברנו אז שעצם ההתייחסות אליו ולשותפיו מעניקה להם לגיטימציה ומפנה להם מקום ליד השולחן.
ב-2019 בן-גביר היה מוקצה מחמת מיאוס אפילו בשביל נתניהו. בינתיים הסוסים ברחו מהאורווה. איתמר בן-גביר הוא היום השר לביטחון לאומי, וקריאות לטרנספר מושמעות על ידי קשת של פוליטיקאים משרי הציונות-הדתית והליכוד ועד לחברי כנסת מיש-עתיד. לכן גם אפשר לסלוח ל"משרוקית" על הפסילה הראשונה. ב-2024 כבר אי אפשר להתעלם מהקולות האלה. הם נכנסו לקונצנזוס.
שנית, השפה. לאורך מרבית הכתבה, המשרוקית מאמצת את המונח המכובס שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר חוזרים עליו שוב ושוב: הגירה מרצון. המילה "טרנספר" לא מופיעה בכתבה אפילו פעם אחת. מונח רלוונטי אחר מופיע לקראת סופה, כאשר ד"ר יניי שפיצר מבהיר שמדיניות לעידוד הגירה במסגרת סכסוך לאומי עלולה להיחשב טיהור אתני. ההתייחסות הקצרה של "המשרוקית" לשאלה על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הגירה מרצון מתקנת במשהו את הרושם הראשוני, אך החזרה על המינוח הזה מבלי לערער עליו לאורך הכתבה היא זו שנותנת את הטון.
עיתונות אחראית צריכה לשאול בראש ובראשונה איך בדיוק נראית "הגירה מרצון" בפועל, אילו קורבנות היא תדרוש מאיתנו ומהפלסטינים, ולמה היא נראית, הולכת ומגעגעת דומה כל כך לטיהור אתני. השפה הפוליטית, כפי שלימד אותנו ג'ורג' אורוול, "נועדה לגרום לשקרים להישמע אמיתיים ולרצח להיראות מכובד, ולהקנות חזות מוצקה לאוויר" (תרגום: יועד וינטר-שגב).
עיתונאים לא חייבים להדהד את המינוח המניפולטיבי של מושא הסיקור שלהם. להיפך: עליהם לערער על השפה המכובסת ולחשוף את המציאות שהיא מבקשת לכסות כדי להחזיר את הקוראים לקרקע המציאות.
הבעיה השלישית נובעת משתי הראשונות, אך גם מזינה אותן: הימנעות משיפוט מוסרי. המשרוקית בחרה לבחון את הצעת הטרנספר דרך שאלת ההיתכנות: האם סילוק תושבי הרצועה הפלסטינים יכול "לפתור את בעיית עזה"? הכתבה אומנם עונה בשלילה, אבל שואלת את השאלה הלא נכונה. הבעייתיות ברעיון להפוך כ-2 מיליון פלסטינים לפליטים היא לא שהוא לא פרקטי, אלא שהוא לא מוסרי.
בודקי עובדות לא עוסקים, כמובן, בסוגיות מופשטות של מוסר, אלא במציאות הממשית. אבל לא מדובר כאן בצעד מדיניות רגיל שניתן להתווכח עליו. במיסוי על משקאות ממותקים, סבסוד מסגרות לגיל הרך או פתיחת המשק לייבוא חלב ניגר אפשר לתמוך או להתנגד. לעומת זאת, במציאות פוליטית נורמלית, ישנן תוכניות הדוקרות את העין ומקוממות את הלב, אובייקטיביים ומאוזנים ככל שיהיו.
במאמר ב"וול סטריט ג'ורנל" בו קראו למדינות המערב לקלוט את הפליטים שיעזבו את עזה, קשרו רם בן ברק ודני דנון בעצמם את ההצעה שלהם לטיהור האתני בסרביה של סלובודן מילושביץ' ולמשטר אסד בסוריה כמדינה ההופכת מיליוני בני אדם לפליטים.
מובן שהתוכנית הזאת לא מעשית, אבל זה בכלל לא העניין. כשהיא נבחנת בפרספקטיבה הצרה של בדיקת עובדות, מבלי שאופייה הקיצוני והאלים עומד בסימן שאלה, המפלצתי הופך לנורמלי.
דרור שרון היא דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, לשעבר עיתונאית במערכת "המשרוקית של גלובס"