דן סינור ושאול זינגר עשו זאת שוב. בספרם החדש, "The Genius of Israel" (המחברים הציעו את "הרוח הישראלית" ככותרת בעברית), הם מציגים, כפי שעשו בספרם הראשון "מדינת הסטארט-אפ", כמה מן היתרונות היוצאים מהכלל של ישראל ושל החברה הישראלית.
מצוידים בשפע טבלאות וסטטיסטיקות, הם מראים כי ישראל נהנית מאיכות חיים יוצאת דופן – וכי היא בין המדינות המובילות בעולם במונחים של "אושר" ותוחלת חיים. היא גם לא נאבקת בתופעה של "מוות מתוך ייאוש" - מוות כתוצאה מאלכוהוליזם, סמים והתאבדויות - ברמה שמתקרבת למדינות מערביות אחרות.
המחברים מראים שהישראלים נהנים מחיי חברה עשירים ומסועפים, בעיקר עם בני משפחה וחברים, שמעניקים להם תחושות מעוררות קנאה של שייכות והגשמה עצמית וממלא את חייהם בתחושת תכלית ומשמעות.
כאשר ישראלים נחשפים לממצאים הללו, הם מופתעים, אפילו נדהמים. מקובל לחשוב שהחיים בארץ קשים והשיח הציבורי גדוש תמיד ביקורת ותלונות בלתי פוסקות. הישראלים לא חושבים על עצמם כעל מדינת גן עדן. נהפוך הוא, הם מרבים לקונן שאין להם שקט, שלווה ושפע בחייהם כמו בהולנד, סקנדינביה או קנדה.
אני מציע שניקח ברצינות את מורת הרוח הישראלית, במיוחד לאור איכות החיים המעולה שסינור וזינגר מייחסים בצדק למדינה. מורת הרוח הכרונית הזאת קשורה, לעניות דעתי, לפיל שבחדר: הסכסוך הלא-פתור עם הפלסטינים.
הוא משפיע על כולם. גם בימין וגם בשמאל הוא מעורר תחושה טורדנית שמשהו לא שלם בפרויקט הציוני. הימין עצבני משום שלא התקיים סיפוח מלא של שטחי ארץ ישראל השלמה. השמאל לא מרוצה משום שאין הסכם שלום עם מדינה פלסטינית. עלינו לזכור שפתרון סוגייה זו הוא, מבחינת הישראלים, חלק חשוב מבניית המדינה. מבחינת הימין הוא מבסס את המדינה בטריטוריה השלמה של המולדת הלאומית, ובשביל השמאל פתרון פירושו גבולות יציבים, לגיטימיים ומוכרים באופן בינלאומי.
המרכזיות של נושא זה ניכרת לעין גם במהלך המלחמה הנוכחית. הדיונים בדבר ה"יום שאחרי" מושכים לשני הקצוות המחופרים בעמדותיהם – התיישבות יהודית בעזה שתוביל לבסוף לסיפוח, או זריעת הזרעים למדינה פלסטינית (לפחות במשתמע) תחת "רשות פלסטינית מחודשת" או צורה אחרת כלשהי של ממשל פלסטיני עצמאי.
כיצד מתיישבת סוגייה לא-פתורה זו, שמפיקה יותר ויותר אלימות, טרור, חטיפות ומוות, עם הדברים הנהדרים שסינור וזינגר מתארים בספרם? לשיטתם, כך נראה, אין קשר בין הדברים; כשזינגר נשאל לאחרונה באחד הראיונות על הסוגייה הפלסטינית, הוא הגיב במשיכת כתף: "אי אפשר לכתוב על הכל". אלא שנדמה כי סוגייה כה סבוכה ומדממת חייבת להתקשר באופן כלשהו למארג החיים המושך שישראל טוותה לעצמה.
קשר אחד שעולה על הדעת הוא שבאופן פרדוקסלי, סוגייה קשה ואלימה זו היא מצב שמעורר בישראלים תחושה של משמעות ושייכות. המפעל הישראלי הוא בעל משמעות דווקא משום שהוא מאתגר. הטרור הפלסטיני גורם להתלכדות הרוח הישראלית הקולקטיבית, בחינת "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד זה" ומעודד את ההתנהגות השיתופית שהישראלים מצטיינים בה, כמו ההתגייסות הלאומית הגורפת מיד לאחר הטבח בשמחת תורה.
אבל זהו קשר אינסטרומנטלי בלבד, ונראה שהקשר הוא עמוק יותר.
עם הכישלון בתהליך השלום, נראה שהישראלים העתיקו את האנרגיה שהקדישו לבניית המדינה אל פרויקט ההייטק-סטארט-אפ, לצד העמקת המחויבות (הקיימת ממילא) ליחסים עם המשפחה והקהילה. היות שהמפעל במרחבים ה"חיצוניים" – המדיניים והבינלאומיים – נכשל, הם השקיעו את האנרגיות שלהם כלפי פנים, הן בכלכלה ובחדשנות טכנולוגית והן במשפחה ובילדים.
לא בכדִי התחיל ההייטק הישראלי לנסוק בתחילת שנות האלפיים, ממש בזמן שתהליך אוסלו התחיל לדעוך. באותן שנים עצמן גם הפוריות של נשות ישראל היהודיות, אחרי עשורים של ירידה, התחילה לעלות – הן בקרב נשים דתיות והן חילוניות. באותה תקופה התחילו לצוץ בשכונות מבוססות, כגון צהלה וסביון, יותר ויותר רכבי פנאי שבהם יש מקום לשלושה-ארבעה ילדים ואפילו יותר.
המבשר של מגמה זו היה ראש הממשלה נתניהו (החל מהקדנציה השנייה שלו ב-2009). הוא, יותר מכל אחד אחר, ראה בהייטק הישראלי ובאיכות החיים הגבוהה המתלווה אליו לא העתקה בלבד של הסוגייה המדינית הפלסטינית, אלא החלפה שלה. מה ששמעון פרס קיווה להשיג באמצעות תהליך אוסלו – השתלבות של ישראל בכלכלה העולמית, שלום ויחסים דיפלומטיים עם ארצות ערב השכנות – נתניהו היה בטוח שניתן להשיג באמצעות ההיי-טק והחדשנות הישראלית.
הוא לא טעה בהרבה; נתניהו (עם מעט עזרה מידידיו דונלד טראמפ וג'ארד קושנר) אכן חתם על הסכמי אברהם והתכונן, ממש לפני שפרצה המלחמה עם חמאס, לחתום על הסכם דומה עם סעודיה. אלא שהיה לכך מחיר.
מה שחשוב להבין לגבי האסטרטגיה של החלפת פתרון הסוגייה הפלסטינית בהישגים טכנולוגיים וכלכליים, הוא שהדבר דרש הקטנה מתמדת של הפלסטינים ודרישותיהם. המסר מן ההנהגה הישראלית, וספציפית ממשרד ראש הממשלה, היה שבניגוד להנחות של האמריקאים, האירופאים והשמאל הישראלי – הפלסטינים אינם המפתח ליציבות ולשגשוג אזורי במזרח התיכון.
הפלסטינים נתפסו כנרפים מדי, מבוהלים מדי ולא חזקים מספיק כדי לגרום צרות של ממש. הם נחשבו למטרד מקומי שניתן לטפל בו על ידי שליחת כמה יחידות קרביות לג'נין, או יציאה לסבבי לחימה קצרים ומוגבלים מול חמאס ברצועת עזה.
במילים אחרות, העובדה שכוחות הביטחון הישראליים נתפסו ב-7 באוקטובר עם המכנסיים למטה לא הייתה "באג במערכת", אלא מאפיין (feature) של הגישה האסטרטגית כולה.
האיתותים המודיעיניים שישראל קיבלה לפני המתקפה חייבים היו להיתקל בהתעלמות. שכן, להודות כי הפלסטינים מהווים איום רציני פירושו היה להפוך על פיה את כל מדיניות החוץ והביטחון שטופחה בידי ראש הממשלה ומוסדות החוץ והביטחון בעשר השנים האחרונות.
דרגי הפיקוד הבכירים והבינוניים – אלה שהניחו לכוחות צה"ל להמשיך לישון בשמחת תורה בבוקר, שהתעלמו מאזהרותיהן של התצפיתניות, שלא חקרו את התקלות במערכת ההתרעה האלקטרונית, שלא הורו על האזנה לטלפונים הסלולריים של אנשי חמאס – לא הפגינו "רשלנות", "פיזור נפש" או "הזנחה". הם יישמו את האסטרטגיה הלאומית.
זה הדבר שמחובתנו להבין ולהפנים על מנת שיהיה סיכוי שנלמד את לקחי השבת השחורה ונתקן את מה שטעון תיקון.
הלקח העיקרי הוא שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הפלסטינים נחושים שאי-אפשר יהיה להתעלם מהם או ל"דלג" על דרישותיהם. אפשר להגיב להם בעימות ובלחימה (כפי שמציע הימין) או במשא ובמתן (כפי שמציע השמאל) אבל זה לא מעשי לא להתייחס בכלל.
הספר "הגאונות של ישראל" מספק מבט רב ערך (ורב-מכר) על ישראל של ימינו. אבל כדי להבין את החוויה הישראלית במלואה, יש להביא בחשבון גם את ההיבטים האפלים שלה. כמו בכל תופעה אנושית גדולה באמת, האור והחושך לא רק מתקיימים זה לצד זה, אלא גם מחלחלים זה לתוך זה.
ד"ר שלמה פישר הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי