אחד החידושים שהציג משרד האוצר, בראשותו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', בהצעת תקציב המדינה, הוא כינונו של מס פחמן. לכאורה, החלטה סביבתית חשובה ומבורכת, אבל רק לכאורה. למעשה, מדובר במס שמטרתו פיסקלית, להגדיל את ההכנסות ולהעשיר את קופת המדינה, שרק עוטה תחפושת סביבתית ולמעשה - מזיק לסביבה.

כבר כמה מהעיתונאים שדיווחו על המס החדש הסבירו כי במצב הנוכחי של משק האנרגיה הישראלי, המס לא ימלא את מטרתו המקורית: הפחתת הפליטות של מזהמים וגזי חממה. זאת משום שאין חלופות ממשיות לדלקים מזהמים במשק החשמל, בדמות אנרגיות מתחדשות עם יכולת אגירה.

שני אשכנזי אף הוסיפה ב"כלכליסט" כי בשונה מתוכניות העבר, ההצעה הנוכחית לא כוללת תקציב להתייעלות אנרגטית, שהיא נדבך חשוב בהפחתת פליטות. המס, היא קובעת, "ישמש לתקצוב תוכנית להאצת פריסת רשת הגז הטבעי בידי רשות הגז", זאת בזמן שהצעת התקציב מבקשת דווקא לקצץ בתמיכות ליישום מערכות סולאריות.

ב"דה מרקר" ציין נתי טוקר כי המס כלל לא יושת על סולר ועל בנזין, הדלקים העיקריים במגזר התחבורה, ועידן בנימין הסביר שהמס צפוי לפגוע בשכבות החלשות. ב"שקוף" הוסיפו וכתבו ניב מאירסון ודנה כהן כי "המס רק יעמיק את אי-השוויון בין העשירונים העליונים לנמוכים, ובין הצרכן הבודד לתאגידים המזהמים הגדולים". השניים גם הציעו פתרונות שלא נמצאים בהצעת האוצר, כמו מס פרוגרסיבי או מנגנונים שיקצו חלק מהכנסות המס להתייעלות אנרגטית ולפרויקטים סביבתיים.

כמה ימים אחר כך, עם אישור התקציב, אושרה גם ההצעה המדוברת, עם שינויים שונים ומשונים. מבט משווה בין הטיוטה הראשונה להחלטה הסופית, עליה מדווחת אשכנזי ב"כלכליסט", מעלה כי באוצר היו קשובים לטיעונים שעלו בתקשורת ומהציבור. לדוגמה, להצעה נוסף תקציב להתייעלות אנרגטית, אם כי נמוך מזה שדובר בו בעבר, וכן דרישה לפרסם "מתווה לסיוע לשכבות חלשות על מנת לסייע להתמודד עם העלייה במחירי האנרגיה ככל שיהיו".

אולם לצד אלו, השינוי המשמעותי ביותר בהצעת התקציב מלמד על מי שבמשרד האוצר היו קשובים לו הרבה יותר: התעשיינים.

אל ההחלטה הסופית נוסף פירוט מלא של מנגנון שכל תפקידו להעניק מכסות ופטורים מתשלום המס למפעלי תעשייה, עד כדי איון של כל ירידה בפליטות

לא רק שההחלטה עדיין מציעה סבסוד ממשלתי לתוכנית להאצת פריסת רשת הגז הטבעי למפעלי תעשייה, כלומר מעודדת שימוש בדלק מזהם ומחמם. גם עליית תעריפי הבלו על הדלקים תידחה בשנה, ותאפשר לתעשיינים שנה נוספת בה יוכלו לזהם ולא לשלם.

אבל הנקודה המרכזית היא שאל ההחלטה הסופית נוסף פירוט מלא של מנגנון שכל תפקידו להעניק מכסות ופטורים מתשלום המס למפעלי תעשייה, עד כדי איון של כל ירידה בפליטות.

המשוואה הכלכלית האמיתית של מס פחמן נובעת מהעובדה שפליטות מזהמים וגזי חממה משיתות על הציבור עליות חיצוניות גבוהות, שלא נכללות במחיר הישיר של הדלקים – עליות בשל פגיעה בבריאות הציבור ובפריון במשק ובשל פגיעה בשירותים שהטבע מספק לאדם כדי לקיים את החיים. לכן, נדרשים המזהמים לשלם. לא כדי להעשיר את קופת המדינה, לא כאפיק הכנסה צדדי של האוצר, אלא כדי לפצות על נזקים ממשים ואמיתיים שהם גורמים, ולגרום לכך שאותם נזקים יפחתו בד בבד עם הפחתת השימוש באותם דלקים מזהמים.

אבל לא רק שההחלטה שקיבלה המדינה מבקשת להעשיר את הכיס על חשבוננו ולפגוע בבריאות שלנו, היא גם ממשיכה ומקבעת את משק האנרגיה בישראל ככזה הנסמך על דלקים מאובנים ומזהמים לעוד שנים ארוכות קדימה, ומוכיחה שגם הפעם - בעל המאה הוא בעל הדעה.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)​