מהי עיתונות, ומהו תפקידה בשעת מלחמה? במאמר ב"הארץ" ובציוץ בטוויטר הציעו היום שני עיתונאים תשובות לשאלות הללו, שלדעתי הינן שגויות בתכלית.

עקיבא נוביק (גילוי נאות: אני מייצג אותו בתביעת לשון הרע) כתב במאמר בעיתון "הארץ" כי ישנה הצדקה מבחינת כלי התקשורת בישראל להמעיט בהבאת תמונת מצבם של הפלשתינים ברצועת עזה או מחדלי וכישלונות המערכת הפוליטית והביטחונית, שכן לגישתו תפקיד התקשורת בעת מלחמה אינו רק להביא מידע אלא גם "להרים את המורל", כלשון הכותרת שניתנה למאמרו.

לא חלפו שעות רבות ואבישי גרינצייג, שכמו נוביק גם הוא עיתונאי בתאגיד השידור הציבורי, הצטרף לחגיגה, בשני ציוצים בטוויטר. "יחס שווה לסבל של משפחות החטופים הישראלים והסבל של תושבי עזה", כתב גרינצייג לצד צילום חלק משער "הארץ" והוסיף "נתנחם בכך שהמצב במדור דעות של הארץ יותר גרוע", לצד צילום חלקי של כותרות מדור הדעות.

האמת היא, שכל מי שקורא את "הארץ" מתחילת המלחמה, בגרסת הדפוס או באתר, יודע היטב כי סוגיית החטופים זוכה לכיסוי נרחב, הרבה הרבה הרבה יותר מסבלם של תושבי עזה. למעשה, הרבה יותר גם מבכלי תקשורת אחרים, כמו ערוץ 14 למשל. מעבר לאינספור כתבות ודיווחים בעניין, חלק קבוע ובולט בדף הבית של "הארץ" מוקדש למעקב אחר החטופים.

בניגוד גמור לכל כלי התקשורת המרכזיים האחרים בישראל, "הארץ" גם מסקר את תושבי רצועת עזה, עובדה שצריכה לעמוד לזכותו, לא לחובתו. אולם לעומת כל כתבה העוסקת בגורלם של הפלשתינים ברצועת עזה, מתפרסמות עשרות כתבות העוסקות בחטופים, החיילים, המפונים והישראלים בכלל. זהו יחס שהולם גם את עמדתו של נוביק, שתיכף אגיע אליה, לפיה תפקידה של התקשורת היא "העלאת המורל".

גילוי נאות: מכיוון שיש לי קשר רגשי אישי חזק מאד אל החטוף הנפאלי ג'ושי ביפין (נוכח השירות שלי בחמ"ל הנעדרים האזרחי של קרין נהון), אני יכול להעיד כי "הארץ" היה העיתון היחיד שטרח לפרסם כתבה נרחבת על ביפין, שכתב העיתונאי בר פלג בזמן חופשה שלו משירות מילואים.

במובן האמור גרינצייג נוהג פשוט כדמגוג. גם בהערה שלו לגבי עמוד הדעות של "הארץ", גרינצייג עושה את מלאכת ציוצו קלה. הוא פירסם את כותרותיהם של שלושה מאמרים. נניח שגרינצייג סבור שמאמר כמו זה של גדעון לוי, היוצא נגד ההרג הנרחב של פלשתינים ברצועה, אינו מאמר ראוי. אבל מהי בדיוק הבעיה שלו עם המאמרים של איריס לעאל ושל נעה לנדאו?

לעאל כותבת בעיקר על הפער העצום שבין טיעוני מדינת ישראל בהאג לבין האמירות הבזויות והמזיקות של חלקים נרחבים מהמערכת הפוליטית בישראל, אשר צוטטו בהרחבה בכתב העתירה של דרום אפריקה כביסוס לטענת הכוונה של ישראל לבצע רצח עם. האם גרינצייג כופר בכך? לנדאו מבקשת להפנות את המבט לא לאותן אמירות, אלא למה שקורה בפועל ברצועה ולמספר ההרוגים האזרחיים הגדול, גם לשיטתה של ישראל. האם מדובר בפגיעה אסורה במורל הלאומי?

וכאן אנו מגיעים לשאלה העיקרית, שנוביק כאמור מבקש לדון בה. האם בעת מלחמה העיתונות צריכה לסקר גם את הצד השני ולהציג את מצבו ועמדותיו? לפי נוביק, גם אם מדובר במידע נכון ואמיתי, הרי ש"אנחנו חלק מהמשחק ומחויבים להצלחת הקבוצה שלנו". בכך נוביק מתעלם מכך שאין מדובר בשתי קבוצות אלא בשלוש, גם לגרסתה הרשמית של מדינת ישראל.

מדינת ישראל נלחמת – בצדק רב – בארגון החמאס, אולם היא אינה נלחמת בתושבי הרצועה ואף מצהירה כי היא משתדלת לשמור על חייהם וכי הניצחון של "הקבוצה שלנו" ברצועת עזה, הוא על החמאס ולא על האנשים המתגוררים שם.

זוהי רק אחת הסיבות לכך שראוי לעיתונות אחראית ואמינה לדווח גם על נקודת המבט של הנפגעים הפלשתינים ממעשי החמאס. לא רק שזה לא יגרע מאיתנו, אלא רק יוסיף על הציווים המוסריים המוכרים לנוביק ולגרינצייג היטב, עוד מהמקורות היהודיים.

ואסיים בעוד גילוי נאות. נער הייתי וגם בגרתי, ובשנת 1982 השתתפתי כמפקד פלוגת שריון במלחמת לבנון הראשונה. העיתונאית ענת סרגוסטי השתתפה אז כצלמת "העולם הזה" בראיון שערך אורי אבנרי עם ערפאת בזמן המצור על ביירות. עד היום יש כאלו שמטיחים בה עובדה זו כגינוי. אמרתי לה וכתבתי לא פעם ולא פעמיים, כי מדובר לא רק בפעולה עיתונאית חשובה, אלא גם שבתור מי שהיה שם, בלבנון, כחייל, בזמן אמת, היה לי חשוב לדעת מה אומר ומה חושב ואיך מתנהג הצד השני.

מעבר לכל הנימוקים, בסופו של דבר, הבחירה היא פשוטה: אם אתה עיתונאי, כל הצדדים אמורים להיות בטווח ההתעניינות שלך. ואם לא, אתה אולי שבלול, אבל בטח שלא עיתונאי.