מסעותי ברחבי תבל ככתב זר הביאה אותי למסקנה שתפתיע רבים בישראל, מדינה קצת סכיזופרנית שנוטה בפראיות בין האדרה להלקאה עצמית: התקשורת בארץ, בסופו של דבר, טובה יחסית. אבל במסגרת הסיוט העכשווי, אולפני החדשות ותאי הכתבים הפכו במידה רבה ללהקת מעודדים.
זה די מובן בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, כמובן. רוב כלי התקשורת בישראל הם עסקים מסחריים שחייבים לקחת בחשבון את רצון הלקוחות, ולקהל בישראל אין כרגע סבלנות לשום דבר מלבד נרטיב הקורבן. אבל התוצאה היא שרוב הישראלים לא זוכים לדיון חשוב על ההשלכות ההרסניות של תגובת ישראל לטבח: פלישה קרקעית לחצי הצפוני של רצועת עזה ומסע הפצצות מסיבי.
למטרת ה"תמרון" יש תמיכה רחבה בעולם, אבל לא לתוצאה: אלפים רבים של אזרחים פלסטינים הרוגים. לאופן בו ישראל מנהלת את המלחמה ישנם היבטים מוסריים, אסטרטגיים ופוליטיים, כולל החשש המעשי שלחץ עולמי מסיבי עלול לגרום לעצירת המאמץ המלחמתי כשחמאס עדיין על כנו.
במקום לעסוק בכך, רוב כלי התקשורת מתמסרים רוב הזמן למלודרמה של שחרור בני הערובה, שמציעה סצנות מדהימות של תינוקות, ילדים, זקנים ועובדים תאילנדים ופיליפינים עושים את דרכם חזרה לישראל.
מה שנזנח לחלוטין הוא הדיון על האופן שבו הטרגדיה הנוכחית קשורה לעשרות שנות דיכוי הפלסטינים בידי ישראל - בעיקר בגדה המערבית, שנותרה כבושה עם איים של אוטונומיה מוגבלת לרשות הפלסטינית. בישראל לא כיהנה ממשלה שמוכנה לשאת ולתת על הסכם שלום אמיתי מאז 2009. היא המשיכה להתנחל בשטח, והממשלה האולטרה-לאומנית של בנימין נתניהו אף אפשרה למתנחלים קנאים ואלימים להשתולל, כשהתוצאות לעיתים קטלניות.
חמאס הוא סיוט ג'יהאדיסטי שפל שקורבנותיו העיקריים הם הפלסטינים עצמם; הוא מחויב להשמדת ישראל ולמניעת הסכם שלום, ולא ניתן עוד לצפות שישראל תסבול את קיומו בשלטון מעבר לאיזו גדר. אבל יש לו תמיכה רחבה, ויש סיבה לכך. לא צריך להיות אפולוגיסט של החמאס כדי לתהות אם אחיזתו בדעת הקהל, ממנה הוא שואב לפחות חלק מהתעוזה שלו, קשורה לייאושם של הפלסטינים.
יש יוצאי דופן, כמובן. "הארץ" הוא נס קטן של הגינות, עומק ותחכום, בעברית ובאנגלית. אבל הוא חסום למי שאינם מנויים, כך שהמתונים והליברלים היותר מבוססים כלכלית הם שקוראים אותו - ולא ההמונים הזקוקים לתמונת המורכבת שהוא מספק.
התקשורת הערבית היא כמובן תמונת מראה לסוג העיתונות שמציע "הארץ". למרות שמנהיגי האזור מתעבים את חמאס, הסיקור במדינותיהם מתמקד כמעט אך ורק בסבלם של הפלסטינים, ונוטה להגזים בנזק שגרמה ישראל. "אל-ג'זירה", המתונה יחסית לערוצים אחרים, מאפשרת לדוברים בה לקבוע ללא עוררים שישראל מבצעת רצח עם וכי היא זו שפתחה במלחמה. כמובן שאין תזכורת לכך שבלי חמאס לא היה מצור על עזה או שהרשות הפלסטינית הצליחה לבזבז הצעות רציניות להקמת מדינה עצמאית, ב-2001 ו-2008.
מכיוון שהעולם הערבי אינו דמוקרטי, חוסר הרצינות של התקשורת הערבית לא מפתיע. מהעיתונאים הישראלים אפשר היה לצפות להתנהלות אחרת, הם הרי מתנהלים לפי סטנדרטים מערביים. אף על פי שאף כתב בשום מקום לא יכול לטעון שהוא אובייקטיבי לחלוטין, זה בהחלט כישלון להיות סובייקטיבי לחלוטין.
כמובן שבכל מדינה, התקשורת המקומית הופכת פרובינציאלית בזמנים של טראומה לאומית. לאחר ה-11 בספטמבר הייתה מעט מאוד סבלנות בתקשורת בארה"ב, הפרובינציאלית ממילא, לשום דבר מלבד סיפורים על המתקפה.
הציפייה לסיקור שמספק תמונה מלאה ומורכבת לא יכולה להתממש באף כלי תקשורת מקומי, אלא בתקשורת האיכות העולמית. רק שם אפשר לקבל באמת את שני הצדדים של הסיפור, ולפעמים גם יותר משניים. קיימת רשימת קצרה להחריד של כלי תקשורת שממלאים כמה תנאים קריטיים: הקהל שלהם גלובלי ולכן תחום הכיסוי שלהם הוא העולם, ולא איזור מסויים; הם נמצאים היכן שמתרחשות חדשות או מגיעים לשם כשצריך; אין להם אג'נדה אידיאולוגית או גיאופוליטית גלויה; יש להם סטנדרטים גבוהים, כך שהמידע עומד בסף מינימלי של אמינות.
על התנאים הללו עונים הסוכנויות רויטרס ו-AP ( שם עבדתי שנים ארוכות), "בלומברג ניוז" (ששמה דגש על חדשות כלכליות), CNN, BBC, AFP, ה"ניו יורק טיימס" וה"אקונומיסט" (שמתמקד בפרשנות ובעל גישה ליברלית, אבל מבריק ומשופע בסטייל). אם רוצים לרפד את הרשימה, אפשר לכלול את EFE שמשרת את העולם הספרדי. וישנם גם גופי תקשורת כמו Die Welt הגרמני ו-Le Monde הצרפתי שמחזיקים פרילנסרים ברחבי העולם. כמובן שהייתי משאיר מחוץ לרשימה כלי תקשורת שמשרתים דיקטטורות, כמו הסוכנות הסינית שינחואה.
ארגוני החדשות הבינלאומיים הללו נראים ונקראים במדינות שנמצאות במלחמה כמו אוקראינה ורוסיה, אזרבייג'ן וארמניה, וכמובן באיזורנו. הדיווחים שלהם מתקבלים לפעמים בזעם, לפעמים בצדק. זה בסדר, אי אפשר לרצות את כולם כל הזמן, תמיד אפשר להשתפר, יש אילוצים ואלה הם החיים. אף אחד מהארגונים שהזכרתי אינו מושלם. אבל הם מתנה לכל מי שמתעניין בטיוטה הראשונית של ההיסטוריה, והם מציעים שירות חשוב במיוחד לאלה שבמקרה נמצאים במקום שבו אותה היסטוריה מתרחשת.
דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון ויו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל, כיום שותף מנהל של חברת יחסי הציבור Thunder11