המשבר

"ועידת האקלים בשבוע הבא איננה בסדרי העדיפות של מדינה במלחמה, אבל לצערנו היא לא הייתה גם קודם", כותב מידן בר במוסף "עסקים" של "מעריב", "למזג האוויר אין גבולות מגודרים ואין להם שפה, הגשם אינו מבחין על מי הוא יורד ורק תופעות אקלימיות יקבעו מתי יירד. שינויי האקלים מחייבים מודעות והכנה, הבנה מעמיקה והם בעדיפות לכולנו.

"[...] זה לא נוגע לנו ורחוק מלהשפיע על עתידנו הקרוב - רבים יאמרו, אך סוגיות בינלאומיות גלובליות כמו אקלים מחייבים מדינות ומעצמות, יבשות וארגונים בינלאומיים ראשית לחבור יחדיו ולשתף פעולה. ישראל איננה שם כבר שנים רבות, ההובלה בתחומים הללו היא כבר מזמן לא שלנו. אז איך קרה שסוגיית האקלים איננה מטרידה את אזרחי ישראל והאזור כולו? כיצד מדינה חמה שאינה סובלת מעודף מי שתייה ממקורות טבעיים, לא מזכירה את ועידת האקלים אף בשורה אחת, גם תוך כדי מלחמה קשה וממושכת? הרי המשרד להגנת הסביבה או משרד האנרגיה אינם עסוקים ביישוב מפונים או בלוחמה!

"[...] אקלים הוא מילה שחייבת להופיע בתקשורת ובציבוריות הישראלית גם בשעה קשה, יש מקום לזה אפילו לצד לחימה בלתי מתפשרת, כי ממש כמו במלחמה, גם יחס חד-צדדי מצד גופים בינלאומיים מחייב הקמה של כוח משימה שימצא פתרון – למען עתידנו".

הכותרות

כותרות העיתונים מתחלקות בין דיווח על קבוצת החטופים האחרונה שחזרה לישראל והצפי להמשך הלחימה ברצועה לבין דיווח על ההרוגים בפיגוע בירושלים על-ידי מחבלי חמאס ממזרח העיר. גם בשגרה עיתוני דפוס אינם מסוגלים לספק חדשות טריות, בוודאי שבעיתות חירום. בחלק מהעיתונים מדווח על המשך ההפוגה, שהסתיימה בהחלט. באחרים לא מדווח על ההרוג הרביעי בפיגוע שמת מפצעיו.

האמירה של מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן לחברי קבינט המלחמה הישראלי, "אין לכם חודשיים" (בתגובה לאמירתו של שר הביטחון גלנט כי דרושים חודשיים לפעולה הצבאית ברצועה), מופיעים ברצועה צרה מעל לכותרת הראשית ב"ישראל היום", בתוך תמצית טור של יוסי יהושוע משמאל לכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות", בכותרת המשנה לראשית של "הארץ" ובשום מקום על שער "מעריב".

אלימות בחברה הערבית

שניים מבני משפחתה של עיא חג'אג', ערביה מוסלמית בת 25 מלוד, חשודים שרצחו אותה ואת העובר שבבטנה בדקירות סכין, ברחוב, לאור יום. מאז תחילת השנה נרצחו בישראל 222 ערבים על-ידי ערבים.

כלכלת מלחמה

מחירי הדיור הם מכת מדינה כבר יותר מ-15 שנה. העלאת הריבית בשנה שעברה העלתה ציפיות לירידת המחירים, שאכן התנדנדו אולם הדיור נותר יקר להחריד. האם המלחמה הביאה לנפילת מחירים? אריק מירובסקי מדווח במוסף הנדל"ן של "גלובס" כי "אנשי נדל"ן מדווחים" כי אכן כך וכך גם בדיקה מדגמית שערך "גלובס", אולם השפעת המלחמה על המחירים תוכל להיבדק "רק בעוד מספר חודשים, כשכל העסקאות ידווחו לשלטונות המס, וניתן יהיה לנתח אותן בצורה מקיפה". מירובסקי, כמו הילה ציאון ב"ממון", מדווחים על תופעה נוספת: עלייה ברכישת דירות בישראל על-ידי יהודים מחו"ל המוטרדים מעליית האנטישמיות בעולם.

"הזמנות בעשרות מיליארדים", נכתב בהפניה הראשית על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", לכתבה של נווית זומר, "גם הכישלון של 7 באוקטובר לא עוצר את הביקושים בעולם לנשק הישראלי. 2023 עומדת להיות השנה הטובה בהיסטוריה של התעשיות הצבאיות כחול-לבן, והמלחמה בעזה רק תורמת לכך".

נתניהו

התקציב שהעבירה ממשלת נתניהו "יכול להיות מוגדר כפשע מלחמה", נתניהו עצמו עסוק בהפעלת מכונת הרעל שתפיל את האחריות על המחדל הנורא בשמחת תורה על כתפיהם של ראשי זרועות הביטחון וזאת אחרי שהתגלה כפתי מול סינוואר, כותב בן כספית ב"מעריב". אבל באופן מעניין, הביקורת היותר קטלנית על נתניהו ב"מעריב" לא מגיעה מכספית, אלא דווקא מאיש ימין, יגאל כרמון, שמתראיין לשרי מקובר בליקוב במוסף העיתון.

כרמון ומכון המחקר שלו לא זוכים כאן בדרך כלל לתשומת לב מיוחדת, אולם כרמון נהנה כעת מהעדנה שזוכים לה נביאי זעם לאחר אסון. “האסון הזה לא נפל עלינו משום מקום", הוא אומר, "הוא בא לאחר שנים שבהן מדינת הטרור קטאר, שתומכת בכל ארגוני הטרור בעולם, הזינה את חמאס, בתחילת דרכו ארגון קטן וקיקיוני ברצועת עזה, במאות מיליוני דולרים והפכה אותו לארגון עולמי בעל עוצמה צבאית משמעותית. בעזרת קטאר יש היום לחמאס טילים, נשק ותחמושת, עשרות אלפי לוחמים רוצחים ועיר שלמה מתחת לקרקע עם מאות קילומטרים של מנהרות מבוצרות".

את הביקורת החשובה על קטאר, מדינת טרור שכמו נסיכויות המפרץ האחרות וערב הסעודית קונה בכספי נפט (או גז, במקרה של קטאר) לגיטימציה והשפעה בעולם המערבי, קושר כרמון לביקורת על נתניהו. בראיונות שהעניק לתקשורת סמוך יותר לתחילת המלחמה, הדהד כרמון בזהירות תיאוריית קונספירציה צרפתית, שמקורה ככל הנראה בבחריין, שאחד מסעיפיה הוא כי קטאר מימנה במיליוני דולרים את נתניהו (ואת ליברמן). הפעם מתמקד כרמון בביקורת שנשענת על אדנים מוצקים יותר.

"ההבנה הזאת, שמחייבת פעולה מאסיבית נגד קטאר בכל המישורים, מוסתרת מהציבור על ידי ממשלת ישראל", הוא אומר למקובר-בליקוב, "נתניהו לא אמר מילה אחת נגד קטאר מראשית המלחמה וגם לא יאמר בעתיד, כי בלי אישורו כל הכסף הזה לא היה נכנס וכל עוצמתו הצבאית של חמאס לא הייתה נבנית וחמאס לא היה מסוגל לבצע את מתקפת 7 באוקטובר. לכן יש לו עניין להסתיר את תפקידה של קטאר ולהעניק לה את המעמד המזויף של מתווכת ומסייעת בעסקת החטופים.

“הודות לראש הממשלה שלנו יכולה קטאר לחגוג את חילוצה ממעמד מדינת הטרור שבנתה את חמאס למעמד של מתווכת צדיקה. חמור מזה, נתניהו מעולם לא התלונן על אירוח מפקדי חמאס בדוחא לא לפני ולא אחרי 7 באוקטובר, ולפי דיווחים מנע פעולה משמעותית שהייתה יכולה לשנות את כל המלחמה בעזה. זאת האמת וחייבים להגיד אותה לציבור, משום שגם אחרי העסקה הראשונה הנוכחית, עדיין יש לנו למעלה מ-150 חטופים בשבי, ועשרות אלפי רוצחי חמאס במרחבי רצועת עזה".

"אני אומר בפה מלא", טוען כרמון, "נתניהו פוחד להתעמת עם קטאר. זה מזעזע, אבל ראש ממשלת ישראל משמר את הדימוי החיובי שלו על גבם של תינוקות, נשים, קשישים וגם חיילי צה"ל, שנפגעים מהמשך הפעילות של אל-ג'זירה, הערוץ של חמאס. גם היועצת המשפטית אישרה לסגור את הערוץ, ורק נתניהו בלם את זה כי הוא מפחד מעימות עם קטאר.

בתשובה לשאלת המראיינת "אבל נתניהו וממשלתו הם ימין על מלא", עונה כרמון בתשובה המקובלת אצל הימין שפעם היה קיצוני: הם לא היו ימנים מספיק. "זה בדיוק הביזיון, שהם שינו גרסה. שפעלו הפוך. שטענו שוב ושוב שחמאס רצה בעבר להרוג אותנו, אבל אנחנו קנינו אותם ובגלל זה הם שינו את דעתם והלכו להסדרה.

"לכן אני רואה בנתניהו אחראי על אסון 7 באוקטובר. דווקא הוא, היחיד שלא קיבל אחריות על עצמו, האשם הגדול מכולם, כי בגללו חמאס הצליח לתרגם את האידיאולוגיה הרצחנית שלו לפעולות השמדה. אחריותו של נתניהו שורה על הכל, לא רק טכנית בהיותו ראש המדינה שהטבח אירע במשמרת שלו, אלא גם מהותית בכך שהכשיר את כספי קטאר וכפה את מדיניות ההרתעה הכוזבת על כולם. הוא המשיל עצמו לרוזוולט ובוש, טען שגם במשמרת שלהם היו הפתעות, אבל רוזוולט לא איפשר לממן את הצי הקיסרי היפני ובוש לא איפשר לממן את בן לאדן".

"סקר מעריב", נכתב על שער העיתון, "היפוך מגמה: נתניהו מתחזק ב-2 מנדטים". לפי כתב "מעריב" משה כהן, הסיבה היא עסקת החזרת החטופים, שיש רוב מוצק התומך בה, גם בקרב תומכי נתניהו.

אם כך, כספית וכרמון תוקפים ב"מעריב" את נתניהו על כך שלא היה מספיק תקיף מול חמאס ולא הוציא לפועל מדיניות של "ימין על מלא", עוד דם ואש ותמרות עשן. הסקר של "מעריב" מראה כי נתניהו מתחזק דווקא כשהוא מיישם מדיניות "שמאל", או כזו שבישראל 2023 נחשבת לכזו.

אף אחד לא מציע שהטעות של נתניהו לא היתה שלא השמיד את חמאס, מטרה שכל אדם הגון יודה שלא היתה אפשרית לפני ה-7 באוקטובר, וכנראה שגם לא אחריו (כפי שטוען גם כרמון, שכמו כספית לא מתבייש לסתור את עצמו בהבל פה); אלא שלא ניסה לחתור לפתרון של החלשתו והפיכתו ללא רלוונטי על-ידי חתירה להסדר מדיני, או לפחות חיזוק האלמנטים הפחות רצחניים בקרב הפלסטינים. מי יודע, אולי אחרי המחדל הבא.

במגזר

"תולעת יעקב אין כוחה אלא בפה, כשדם ישראל נשפך כמים בעיר הקודש ירושלים, ומתחת לסורג ובריח בדרום שרויים עדיין למעלה ממאה ושלושים יהודים בסכנה איומה תחת ידי המרצחים ימ"ש, כשהסיכוי להתחדשות המלחמה בכל רגע הולך וגובר, יקדישו המוני בית ישראל את השבת הקרובה לתפילות נרגשות ואמירת תהילים בציבור וביחיד להפר עצת אויבינו ולהחזרתם של החטופים", נכתב בידיעה מאת "כתב 'המבשר'" בראש עמוד השער של העיתון (עורך: יום טוב רובין).

במאמר המערכת של "המבשר" כותבים על הלב הדואב אחרי "טבח מזוויע של מאות רבות של יהודים בשמחת תורה", אולם "בכל זאת הנפש מצטמררת עוד". אחרי הכל, הפעם ההרוגים היו "קרבנות ציבור ממיטב העידית", כלומר חרדים.

"לצד התפילה לשומר ישראל אשר ממנו הכל", פוסק מאמר המערכת, "מצפים האזרחים לפעולות שייטיבו לבטא בצורה הכי מועילה את ההשתדלות המוטלת על האדם כדי להציל נפשות מידי יורים ומבקשי דמים". למה מתכוון עורך "המבשר"? האם האזרחים מצפים כי לצד התפילות יתוגברו גם המשמרות בבתי המדרש? לא בדיוק. "מי שאינו מצוי בנבכי המפה הבטחונית ואינו מכיר את האופציות השונות אינו יכול להשית עצה", מצטנע העורך, "אבל יש בוודאי דרכים כדי שמחבל מפגע יחשוב יותר מפעם אחת האם כדאי לו לצאת לפעולה חבלנית".

דרכים? כאלה שרק מי שמצוי בנבכי המפה הבטחונית יכול לעוץ עצה לגביהם? כלומר פעולות שאינן קריאת פרקי תפילה ולימוד פרקי גמרא? אבל הרי תולעת יעקב אין כוחה אלא בפיה, ו"המבשר", יחד עם שאר העיתונות החרדית, מטיף השכם והערב לכך שאין תוחלת בצבא וחיילים. הרי אם רק נדפדף עמוד אחד, לשיחה מאת הגה"צ אבי אלעזר שטרן שליט"א, נקרא כי מדובר ב"הסתר וההגשם של המחשבה המגושמת של 'כוחי ועוצם ידי'" ו"רק בשם קדשו בטחנו", "שווא תשועת אדם ואין שום כוח שבידי אדם לשבור את כח מלכות ישמעאל, אלא רק בכוח עליון ובמאמרו יתברך, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים".

רק מי שאינו מצוי בנבכי המפה החרדית יעמוד משתומם לנוכח הסתירה. הפתרון פשוט: ישנם היהודים האמיתיים, מיטב העידית, שכוחם רק בפיהם, והם נלחמים את מלחמות ישראל בתפילה ולימוד. לצידם, כשם שישנם גויים של שבת שייעודם לספק את צרכי העידית ביום השביעי, ישנם גם יהודים של חול, יהודים בשם בלבד, שתפקידם לספק את צרכי הביטחון של היהודים האמיתיים, כשקודשא בריך הוא אינו שת ליבו לתפילה וללימוד. אחרי הכל, איננו מבינים חשבונות שמים ובהדי כבשנא דרחמנא למה לנו?

עולם התורה

כותרת על שער "הפלס", עיתון הפלג הקנאי בזרם המרכזי של החברה החרדית, מבשרת כי "אסיר עולם התורה ישוחרר ממאסרו בסוף השבוע הבא". "הציבור החרדי בזעקת כאב: גם בעת צרה זו לכלל ישראל, כאשר הכל חשים ביגונם על מאות הנרצחים הי"ד ומתפללים לשלום המוני הפצועים, החטופים והנעדרים, וכאשר יש להרבות בזכויות רוחניות - נותרו השלטונות בקשיחותם ואטימותם והתעקשו להתנכל לבן תורה יקר שכל חפצו להימנות על חיל ד' בני הישיבות הקדושות אשר בזכות תורתם קיים עם ישראל".

בכל המלל הארוך הזה הנדפס בשער העיתון, לא מצוין מה חטאו של אותו אסיר, בגינו נכלא על ידי השלטונות ימח שמם. בהתאם למסורת החרדית של מחיקה פיזית מהתודעה של חלקים במציאות שאינם מסתדרים עם תפיסת העולם שלה, ב"הפלס" לא רק מתנגדים לגיוס לצה"ל אלא מעדיפים גם ככל הניתן לא להדגיש את עצם המילים הללו. רק בתוך הכתבה פנימה, מצוין כי בן העליה שמעון גוזלן נרו יאיר, נעצר משום היותו עריק.

מעל הידיעה על בן העלייה אסיר עולם התורה נדפס מאמר ביקורת חריף על "גורמים בשוליים הרחבים של הציבור החרדי", שמאז החלה המלחמה עוסקים ב"יוזמות שונות ומשונות". אין הכוונה לגיוס לצבא חלילה, שהוא שמד ברור ומוחלט. "הפלס" קורא להפסיק מיד "מיזמי 'חסד והכרת הטוב' כביכול", שבאים "במקום לעסוק בחיזוק האלמנטרי והחיוני, עמלה של תורה, למול המצב הקשה".

פינת האירוניה מתה

העיתון החרדי "המבשר" מתריע כי "מיסיונרים מנצלים לרעה את המלחמה במזימה" ומחלקים חומרים מיסיונריים לחיילים אגב תרומות ציוד ואירוח.

המלחמה הבאה

אריאל הירשפלד כותב במוסף התרבות של "ידיעות אחרונות" על חנוך לוין. "ב'מלכת אמבטיה' יש סצנה של 'ישיבת ממשלה' הנפתחת במונולוג של 'ראש הממשלה': 'אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. (נואמת) רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת...'.

"בשעתה זו הייתה קריקטורה (כמעט בלתי קריקטורית) של גולדה מאיר. במרחק הזמן ברור כי זו לא עוד גולדה ולא עוד ביבי אלא רוחה של ישראל כולה, והנמענים של הדיבור הזה הם אמנם 'שכנינו הערבים' וסביבם העולם כולו. הזחיחות שלא תתואר, הבאה עם חירשות, עיוורון ואדישות נפשעת לקיומו ולחייו של אחר; האנוכיות האינסופית הכרוכה בתחושת ה'צדק' הזאת, שגולדה מאיר ניסחה לא פעם, צמחו במשך הדורות שעברו מאז לכדי ציוויליזציה שלמה של צדק; צדק אלוהי, המדיף קדושה הבאה מגבוה ו'מעשן הקורבנות'".

"התעניינותו של אבנרי [בצלבנים] נולדה במלחמת העצמאות, כאשר לחם בסיירת שועלי שמשון, בחזית הדרום, מול המצרים", כותב יואב קרני במוסף G של "גלובס", "'בתום המלחמה נותרה בידי המצרים רצועת חוף צרה לאורך הים. קראנו לה רצועת עזה, והקמנו סביבה שורה של מוצבים', הוא סיפר ב-2014. לימים הוא קרא את חיבורו רב-הכרכים של ראנסימן על הצלבנים. 'מיד שמתי לב למקריות מוזרה: אחרי מסע הצלב הראשון נותרה בידי המצרים רצועה לאורך חוף הים, שנמשכה עד אשקלון. הצלבנים בנו סביבה שורה של ביצורים, כמעט באותם המקומות כמו המוצבים שלנו'. אוי.

"האסוציאציות הצלבניות לא הניחו עוד לאבנרי עד יום מותו. 'הם היו פרחי האבירות של אירופה, והם באו כדי להילחם במוסלמים. אמנם מדי פעם כרתו הודנה (שביתת נשק) עם המוסלמים, בעיקר עם האמירים של דמשק, אך הלחימה הייתה תמצית קיומם. המעטים שפעלו למען שלום ופיוס… נותרו בשוליים'".

ב"ידיעות אחרונות" כותבת סימה קדמון שהטבח ב-7 באוקטובר היה "מחדל ששום הכרעה או הבסה צבאית לא יוכלו לשנות", אבל מיד אחר כך ממשיכה ומתלוננת: "כמעט חודשיים חלפו מאז טבח 7 באוקטובר. כמעט חודשיים מאז שפלש ארגון טרור ליישובי העוטף ועשה מעשי זוועה בתושביו. הם אנסו, רצחו, התעללו, שרפו וחטפו, השתוללו ברחבי היישובים באין מפריע, ולמשך יממה איבדה ישראל את ריבונותה על חבל הארץ הזה. כמעט חודשיים, ואף מטרה לא הושגה: לא מוטטנו את חמאס ולא החזרנו את כל שבויינו הביתה".

מה רוצים הסאטיריקנים שלנו מהמנהיגים שלנו אם גם העיתונאים ה"שמאלנים" שלנו, מוכרים לציבור תדיר את אותה אשלייה שלכל בעיה יש פיתרון מיידי, שאת הכל ניתן לפתור בכוח, ואם לא בכוח אז ביותר כוח, שטווח המציאות הקיימת הוא בין כעת לעכשיו, שהטיוטה הראשונה של ההיסטוריה היא כל ההיסטוריה שיש.

אגב

מחבלי חמאס ועוזריהם לא השתוללו בישראל באין מפריע. הם נתקלו באנשי כיתות כוננות, שוטרים, חיילים ולוחמי שב"כ שסבלו מנחיתות מספרית ובכל זאת הרגו כ-1,500 מהם, כמחצית הכוח שנכנס לישראל.

ליבסקינד

קלמן ליבסקינד מקדיש השבוע, גם השבוע, את טורו לשכנוע קוראיו כי גם החברה הערבית בישראל היא תומכת חמאס, כלומר נאצית, כפי שנהוג לומר היום.

אולי מכיוון שליבסקינד אינו סמוך על שולחנו של ביבי באחד מכלי התקשורת הביביסטיים, אלא מקבל את משכורתו מאיתנו, ואולי מפני שהוא כותב את הדברים בעיתון מסחרי כללי הפונה גם למי שאינם לקוחות קבועים של מה שמכונה מכונת הרעל, הוא מקדים לדבריו ניסוחים אפולוגטיים על כך שיש גם ערבים טובים, וגם רבים מחבריו הם ערבים (טובים), והוא כמובן לא בא להכליל. "לא מדובר בכל החברה הערבית".

מיד אחר כך הוא מכליל, שהרי בטור שלו יש רק ערבים מסוג אחד, רעים, ו"מדובר במי שמסתובבים כאן, ועובדים כאן, ומתחככים בנו כאן ב'רמי לוי' ובבתי החולים [...] הם מפוזרים במדינת ישראל בפריסה גיאוגרפית רחבה עד מאוד ובפריסה גילאית רחבה עד מאוד [...] נשים וגברים כאחד, עובדים איתנו וחיים איתנו ולומדים איתנו ונוסעים איתנו בתחבורה הציבורית. הם יכולים להיות המוכרת שלנו בחנות הספרים". בלי להכליל כמובן.

אז מה צריך לעשות? זה לא עניינו של ליבסקינד. "שכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה". אבל הוא רק רוצה להדגיש שהם רצחניים וחמושים, ו"כדאי להתעורר בזמן". ושכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה. ווינק ווינק.

הסברה

"למרבה התדהמה, זה פועל", כותבת קרולינה לנדסמן ב"הארץ" על הניצול של חמאס את ה"נכונות הקדומה לא להאמין לישראל", "ההסברה הישראלית יוצאת מדעתה מרוב ניסיונות 'להוכיח' שוב ושוב את מה שקרה, וחרף הזמן הקצר שעבר מאז 7 באוקטובר, ואף על פי שחטופים רבים עוד בידי החמאס, ההסברה הישראלית, הרשמית והספונטנית, מצאה את עצמה בזירות רבות בקרב גרסאות. החמאס אומר ככה, ישראל אומרת ככה.

"זה אבסורד, הכל הרי מתועד. אנחנו יודעים מה קרה. כולם יודעים מה קרה. בקרוב הם יכחישו שאנשי חמאס חטפו אזרחים, כולל זקנים, נשים וטף. ואז נוכל לראות את צבא המסבירים מתרוצץ עם עדויות של החטופים עצמם מימי השבי.

"זו גם הסיבה שהתקשורת וכל מערך ההסברה הישראלי, והציבור עצמו, מתערערים מחזרתם של החטופים. למי שצופה בטלוויזיה נראה ששולט שם החשש שאם החטופים לא עונו והורעבו, אם הם לא חולים או נכים, ניתן יהיה להסיק מכך שהם לא נחטפו.

"החמאס, בעזרתו של חלק בעולם שלא מאמין לישראל, מצליח לערער משהו עמוק אצלנו. הישראלים מתנהגים לא רק כמי שמחפשים לגיטימציה בינלאומית להכות חזרה בחמאס, אלא כאילו ללא האישור של העולם לכך שהדברים אמנם התרחשו, יתערער הביטחון בכך שהדברים אכן התרחשו.

זו נקודה מאוד רגישה, כי בחושינו העמוקים אנו מרגישים שהשאלה 'האם הדברים אכן התרחשו' מחליפה את השאלה 'למה הדברים התרחשו'; שהפקפוק בחומרת המעשים הוא דרך מתוחכמת לומר לנו, מגיע לכם. לכן תחושת ההשפלה".

"בכנות, אני לא יודעת אם לכל המפגינים האלה יש משנה סדורה, אם הם בעד פתרון שתי מדינות או מדינה אחת. אולי הם אכן סתם אנטישמים, ואני לא מתכוונת לסנגר עליהם. אבל במקום להתעסק בכל מיני ג'ודית באטלר, אנג'לינה ג'ולי, גרטה תונברג, jewish voice for peace, השמאל העולמי וכל העולם ואחותו — הישראלים צריכים לשאול את עצמם: איך הגענו למקום הזה", שואלת חנין מג'אדלה ב"הארץ".

"בעשור וחצי האחרונים העולם צעד לעבר שיח על כיבוש, קולוניאליזם וזכויות אדם, בזמן שבישראל השיח הרווח במיינסטרים תקוע באם יש עם פלסטיני או אין. הנוער בעולם מתנגד למיליטריזם ולצבא, בעוד שבישראל בני נוער הולכים ימינה והופכים לגזענים ובורים יותר. זה המראה שמשתקף החוצה לעולם הליברלי: מדינה גזענית וכובשת, שהורגת פלסטינים באופן שיטתי כבר שנים".

ענייני תקשורת

הגוש האמוני. החרדים והאוונגליסטים היהודים יכולים ללמוד משהו על אמונה תמימה מעמוס שוקן, מו"ל "הארץ", שמפרסם בעיתון מאמר ובו הצעה לנתניהו על "מהלך שכדאי לשקול": פתרון שתי המדינות.

עם הפנים אחורה. מוסף התרבות של "גלובס", שהחל כקונטרס נפרד בן 16 עמודים, מונה כעת שלושה עמודים פנימיים. מוסף G מחזיק 20 עמודים בלבד (רק ארבע מודעות). אגב, גם מוסף "כלכליסט", שיצא אתמול, עומד על 20 עמודים. מודעה אחת בשער האחורי.

עצה. במוסף "ממון" כותבים על אפליקציה ש"רוצה לעזור לכם להתגבר על דחף ההתעדכנות האינסופית", שמנטרת גלישה באתרי חדשות ורשתות חברתיות ו"מיצרת התערבויות שיסיטו אותנו מצריכה לא מיטיבה". בירכתי מוסף "מעריב" מתפרסם ראיון עם פסיכיאטר ילדים על צריכת חדשות. בתוכו מתפרסמת מסגרת "6 דברים שיעזרו להתמודד עם צריכה מוגברת של חדשות". באופן תמוה, אף אחד מהם אינו "הפסיקו לצרוך חדשות באופן מוגבר".