העיתונאים הישראלים מעניקים ציון 6 לתקשורת הישראלית כאשר הם מתבקשים לקבוע את רמת תפקודה בסולם שנע בין 1 (הערכה נמוכה) ל-10 (הערכה גבוהה). למרות שרובם המוחלט מייחס חשיבות עליונה לווידוא אמינות המידע, הרי שרובם - 55% - מסכימים כי בפועל, הדיווח החדשותי בישראל "מלא בטעויות עובדתיות ורשלנות בדיווח". כ-7% מהעיתונאים חושבים שמנהלי ארגוני החדשות אינם מקדישים מספיק זמן לתיקון טעויות, ואחוז דומה סבור כי העיתונאים מוּנעים יותר מדי על-ידי תחרות ופחות מדי על-ידי שיקולים אתיים.
העיתונאי הישראלי גם נוטה להצדיק שיטות עבודה עיתונאיות שנויות במחלוקת יותר מעמיתיו במדינות אחרות, ותחושת העצמאות שלו נמוכה באופן משמעותי מזו המקובלת אצל העיתונאים בארצות-הברית ובקנדה. למרות שרוב העיתונאים מעריכים שהציבור אינו מתייחס באמון רב לעבודת התקשורת הם סבורים שהציון הנמוך הזה אינו חל עליהם. רובם המוחלט מביע שביעות רצון גבוהה מעיסוקם ומעוניינים להמשיך בו - אלה אחדים מהממצאים העיקריים העולים ממחקר מקיף שנערך בין עיתונאי ישראל על-פי הזמנת "העין השביעית", במימון המכון הישראלי לדמוקרטיה.
המחקר נערך (על-ידי החתומים מעלה) על מדגם בן 209 עיתונאים הממלאים תפקידים שונים בכלי התקשורת הארצית והמקומית הכותבים ומשדרים בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית. כדי להבטיח את ייצוגיות המדגם נעשה שימוש בדגימת שכבות, כאשר מכל אחד מכלי התקשורת הארציים (כולל עיתונות מודפסת ומקוונת, רדיו וטלוויזיה), וכן ממדגם של כלי תקשורת מקומיים, נדגמו באופן אקראי מספר עיתונאים בהתאם לאומדן גודל המערכות השונות. במחקר הובטח ייצוגם של עורכים, כתבים ופרשנים בכירים מצד אחד, ושל כלי תקשורת הפונים לאוכלוסיות ספציפיות (ערבים, דתיים, עולים) מצד שני.
חלק מהשאלונים במחקר נשלחו בדואר, וחלקם בוצעו בסקר טלפוני על-ידי מכון "דחף" בהנהלת ד"ר מינה צמח. נוסח השאלות (שהיו ברובן מובנות ואיפשרו בחירה בין מספר תשובות אפשריות) התבסס בחלקו על שאלונים דומים שהופצו בין עיתונאים במדינות אחרות במסגרת הפרויקט המחקרי "העיתונאי הגלובלי" ("The Global Journalist"), שניסה להשוות בין תפיסות וערכים עיתונאיים בחברות שונות. הדגימה התבססה על מאגר המידע של חברת "יפעת" ועל רשימת מנויי "העין השביעית", והושלם ועודכן על בסיס שמות העיתונאים המופיעים במהדורות החדשות ובעיתונים. מתוך סך כולל של 389 עיתונאים שאליהם היתה פנייה, סירבו 13 בלבד (כשלושה אחוזים) להשתתף במחקר כ-43% נוספים, שהביעו נכונות עקרונית להשתתף, לא החזירו את השאלונים שנשלחו אליהם בדואר. אחוז התגובה, לפיכך, עמד על כ-54%, אחוז השתתפות סביר בהחלט בהשוואה לסקרי דואר אחרים ולמחקרי עיתונאים שנערכו בחו"ל.
ערכים עיתונאיים
בדומה לעיתונאים במדינות אחרות, הביעו אנשי התקשורת הישראלים מידה גבוהה של הסכמה לגבי חשיבותם של ערכים עיתונאיים מרכזיים שהוצגו בפניהם, כגון בירור העובדות לאשורן, הצורך בהצלבת מקורות ושמירה על נייטרליות. העיתונאים התבקשו לציין עד כמה כל אחד מהערכים חשוב, כאשר אפשרויות התשובה נעו בין "חשוב מאוד" ל"לא חשוב בכלל". כפי שניתן לראות בתרשים מס’ 1, מעט מאוד עיתונאים כפרו בחשיבותם של העקרונות הללו. אף אחד מתוך 209 העיתונאים שהשיבו לשאלון לא היה סבור כי בירור העובדות לאשורן הוא ערך "לא כל-כך חשוב" או "לא חשוב בכלל", ו- 203 מתוכם (יותר מ- 97%) חשבו שמדובר בערך "חשוב מאוד". באופן דומה הביעו העיתונאים הסכמה כמעט קונסנזואלית לגבי חשיבותם של ערכים כמו אי פרסום שמועות, מניעת השפעה של המו"ל על תכנים חדשותיים והצגת שני הצדדים של סיפור, כאשר יותר מ-75% מהנשאלים סבורים שאלה ערכים "חשובים מאוד".
השונות הנמוכה של העיתונאים לגבי חשיבותם של ערכים מקצועיים מרכזיים היא סימן טוב לקהילה התקשורתית הישראלית. חוקרי תקשורת רואים שונויות נמוכות בתשובות לשאלות מסוג זה כעדות להתמקצעות של העיסוק העיתונאי. אפילו אם לא ניתן בהכרח להסיק מהתשובות העקביות של עיתונאים לגבי יישומן של פרקטיקות דומות בעבודתם המעשית, הרי שעצם העובדה שעיתונאים רבים כל-כך מסכימים על הערכים המקצועיים המרכזיים מעידה על כך שלכל הפחות, הם יודעים מה העמדה הנורמטיבית שבה הם אמורים להחזיק.
הסכמה גבוהה בין המרואיינים נמצאה גם כאשר התבקשו לדרג את הערך המרכזי ביותר לדידם מבין ארבעה ערכים חשובים: איזון (הצגת כל הצדדים של הסיפור, ובמידה שווה), אובייקטיביות (אי הבעת עמדה אישית), וידוא אמינות המידע (למשל, הצלבת מקורות) ומהירות (להגיע לסיפור ראשון). כמעט 90% מהעיתונאים ציינו כי וידוא אמינות המידע הוא הערך העיתונאי החשוב ביותר בעיניהם, כאשר במקום השני דורגו במרבית המקרים איזון או אובייקטיביות. במלים אחרות, הכתבים והעורכים שהשתתפו במחקר רחוקים מהשקפות פוסט-מודרניסטיות בכל הנוגע לעבודתם העיתונאית: בירור ה"אמת" מהווה בעבורם את אבן היסוד של העיסוק העיתונאי.
בעוד שלגבי חשיבות אמינות המידע לא היו לעיתונאים ספקות רבים, שיעור ניכר מהם מייחס חשיבות מוגבלת בלבד לערכים כמו ריחוק מהמסוקרים ונייטרליות בדיווח ואף על פי ששיעור ניכר של עיתונאים היה סבור כי רטוריקה של אובייקטיביות (הימנעות משימוש בגוף ראשון בדיווח, בנוסח הכתיבה העיתונאית הקלאסית) היא ערך חשוב, עדיין היה זה העיקרון שלגביו נמצאה מידת ההסכמה הנמוכה ביותר: רק רבע מהעיתונאים חשבו שזה עיקרון "חשוב מאוד".
המרואיינים התבקשו להכריע גם לגבי האיזון הראוי, לדעתם, בין הזכות לפרטיות לבין זכות הציבור לדעת. העיתונאים שהשתתפו במחקר נטו לתפוס את הזכות לפרטיות כחשובה יותר כאשר מדובר באנשים פרטיים (כ-60%), אך את זכות הציבור לדעת כחשובה יותר כאשר מדובר היה בפרטיותם של אישי ציבור (כמעט 90% מהמשיבים השיבו כי זכות הציבור לדעת חשובה יותר מזכותם של אישי ציבור לפרטיות).
לאורך השנים הציעו עיתונאים ואנשי אקדמיה ארבעה מודלים מרכזיים של עיסוק בעיתונות. הראשון הוא המודל ה"קלאסי" (נייטרלי-אובייקטיבי), שהוא "ברירת המחדל" של העיתונות במרבית החברות הדמוקרטיות. על-פי גרסתו הטהרנית של מודל זה, תפקיד העיתונאי הוא לגלות עובדות, לבדוק את אמינותן ולדווח עליהן לציבור באופן נייטרלי, המותיר את מלאכת הפרשנות בידי צרכני התקשורת. המודלים המתחרים להמשגת העבודה העיתונאית צמחו כולם על רקע של התרסה נגד המודל האובייקטיבי, ומתוך מודעות לפגמיו העקרוניים והמעשיים. על-פי מודל הפרקליט או הנאמן (advocacy journalism), תפקיד העיתונאי הוא להשמיע את קולן של קבוצות חלשות בחברה, המודרות בדרך-כלל מן הדיווחים החדשותיים, ולקדם את האינטרסים שלהן; מודל העיתונות החדשה (new journalism) כופר בקיומה של אמת אובייקטיבית הניתנת לסיפור בדרך אחת ומדגיש את קולו ועמדתו של המדווח ואילו מודל העיתונות הציבורית (public journalism) תובע לערב את קהל צרכני התקשורת בעשייה החדשותית.
על-פי הנתונים שתוארו לעיל ניתן למקם את העיתונאי הישראלי כקרוב בתפיסותיו המקצועיות למודל הנייטרלי-אובייקטיבי. העיתונאים הישראלים מחשיבים מאוד את בירור האמת העובדתית בעבודתם, כלומר הם מניחים כי קיימות עובדות אובייקטיביות הניתנות לבירור ולווידוא (לכן הם רחוקים בתפיסותיהם ממודל "העיתונות החדשה"). יחד עם זאת, העיתונאי הישראלי מצדד בגרסה נוקשה פחות, או אולי מפוכחת יותר, של המודל העיתונאי האובייקטיבי, כפי שניתן להסיק מן הדבקות הפחותה של העיתונאים הישראלים בעקרונות מכוננים של התפיסה האובייקטיבית, כגון נייטרליות, ריחוק מהמסוקרים והימנעות משימוש בגוף ראשון בדיווח.
למרות העובדה שלא התגלתה שונות רבה בעמדות אנשי תקשורת לגבי חשיבותם של ערכים עיתונאיים, עדיין ניכרו הבדלים מסוימים בין עיתונאים מהתקשורת הארצית לעמיתיהם בתקשורת המקומית. 57% מהעובדים בתקשורת הארצית, לעומת 41% בלבד מהכתבים והעורכים בתקשורת המקומית, היו סבורים כי מתן פרשנות לחדשות היא ערך חשוב מאוד; 69% מהכתבים והעורכים בתקשורת הארצית, לעומת 54% בלבד מעמיתיהם בתקשורת המקומית, היו סבורים שהצלבת מקורות היא ערך חשוב מאוד; 50% מהעיתונאים בתקשורת הארצית האמינו שחשוב מאוד לשמור על ריחוק מסוים מהאנשים שאותם הם מסקרים, לעומת 34% בלבד מהעיתונאים בתקשורת המקומית. ובעוד ש- 86% מהעיתונאים העובדים בארגוני תקשורת ארציים השיבו שחשוב מאוד לשמור על כך שהמו"ל לא יהיה מעורב בתכנים, רק 71% מאנשי התקשורת המקומית סבורים כך.
בקרב עורכים וכתבים בכירים היתה נטייה גבוהה מעט יותר לדרג את וידוא אמינות המידע כערך הראשון בחשיבותו, לעומת שאר המרואיינים (95% לעומת 84%, בהתאמה). בתשובות לשאלה זו לא נמצא הבדל מובהק בין נציגי התקשורת המקומית לאנשי התקשורת הארצית. לא נמצאו הבדלים בין נציגי התקשורת הארצית והמקומית, בין עיתונאים בכירים לבכירים פחות או בין עובדים בתקשורת האלקטרונית לעיתונאים בתקשורת המודפסת בכל הנוגע לשאלות הנוגעות לאיזון הראוי בין זכות הציבור לדעת לבין זכותם של אזרחים ושל אישי ציבור לפרטיות.
תפקוד התקשורת
האתוס המקצועי של עיתונאי ישראל, כפי שהוא מצטייר מתשובות המרואיינים, מייחס, אם כן, חשיבות עליונה לווידוא אמינות מידע. ואולם, רוב אנשי התקשורת - 55% - מסכימים כי בפועל, הדיווח החדשותי בישראל "מלא בטעויות עובדתיות ורשלנות בדיווח" (רק 10% לא הסכימו כלל עם משפט זה). כ-70% מהעיתונאים חושבים שמנהלי ארגוני החדשות אינם מקדישים מספיק זמן לתיקון טעויות, ואחוז דומה של משיבים סבור כי העיתונאים מונעים יותר מדי על-ידי תחרות ופחות מדי על-ידי שיקולים אתיים. 83% מהעיתונאים חושבים שהעיתונות מקדישה מעט מדי תשומת לב לנושאים סבוכים, ויותר ממחצית מהמרואיינים הסכימו עם המשפט: "התקשורת הישראלית היא פטריוטית ומגויסת במידה הפוגעת במקצועיות שלה" ( 21% "מסכימים מאוד", ו- 33% "מסכימים במידה מסוימת").
מנגד, רוב גדול של העיתונאים (כ-82%) העריך כי התקשורת הישראלית מצליחה לחשוף שחיתות וניצול לרעה של כוח, ורק כ-6% מהמשיבים לא הסכימו כלל עם משפט זה. 84% מהמשיבים לא הסכימו עם המשפט "התקשורת היא מאפיה שמאלנית", המייצג ביקורת רווחת כלפי התקשורת בחלקים של הציבור הישראלי (רק שני עיתונאים מתוך 208 שהשיבו לשאלה זו הסכימו מאוד עם המשפט). כאשר התבקשו העיתונאים להעריך את המידה שבה התקשורת הישראלית מצליחה לאזן בין מה שחשוב לקהל לבין מה שמעניין את הקהל, השיבו 49% כי התקשורת עושה עבודה סבירה, 31% היו סבורים שעבודת התקשורת "טובה", 2% בחרו ב"מצוינת", ואילו 17% משוכנעים כי בנושא זה התקשורת עושה עבודה "חלשה".
העיתונאים שהשתתפו במחקר העניקו לתקשורת הישראלית ציון כללי 6 על תפקודה בסולם שנע בין 1 (הערכה נמוכה) ל- 10 (הערכה גבוהה). עובר, אבל בקושי. לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בין עיתונאים מהתקשורת הארצית לאלו מהתקשורת המקומית ובין עורכים וכתבים בכירים לבין שאר המדגם בהערכת תפקודה הכללי של התקשורת.
אתיקה ופרקטיקה עיתונאית
מדד נוסף לבחינת ההתמקצעות העיתונאית, מלבד הערכים העיתונאיים, נוגע לבחינת שיטות העבודה שאנשי תקשורת תופסים כקבילות ומוצדקות. בפני המרואיינים הוצגה רשימת שיטות, שסווגו במחקרים בינלאומיים כשנויות במחלוקת. לגבי כל אחת מהשיטות התבקשו המשיבים לציין אם השימוש בה "עשוי להיות מוצדק" או שהוא "בשום אופן לא מוצדק". כפי שניתן לראות בתרשים מס’ 2, העיתונאי הישראלי הוא מהמתירנים ביותר בכל הנוגע להצדקת השימוש בפרקטיקות שנויות במחלוקת: כ-66% מהעיתונאים הישראלים הצדיקו התחזות (לעומת 7% מהעיתונאים שהשתתפו במחקר מקביל בקנדה ו-22% בארצות-הברית). הישראלים (כמו הבריטים) נטו לראות קבלה לעבודה לצורך השגת מידע פנימי כלגיטימית יותר ממרואיינים במדינות אחרות, וגם תשלום כסף תמורת מידע נתפס כמוצדק יותר מבמקומות אחרים (בישראל שיעור הרואים בתשלום שיטת עבודה לגיטימית היה 60%, פי שלושה מאשר בארצות-הברית). אפילו חשיפת מקורות, פעולה שלגבי חוסר הלגיטימיות שלה קיימת הסכמה רחבה מאוד בקרב עיתונאים ברחבי העולם, והמהווה אחת מאושיותיה של האתיקה העיתונאית, נתפסה על-ידי הישראלים (שוב, כמו הבריטים) כמוצדקת יותר מאשר במדינות אחרות שבהן נערך המחקר. כמעט 10% מהעיתונאים הישראלים ראו בחשיפת מקורות פעולה לגיטימית בנסיבות מסוימות, בהשוואה לשני אחוזים בקנדה, ארבעה אחוזים באוסטרליה וחמישה אחוזים בארצות-הברית. בכל השאלות האתיות הללו לא נמצאו הבדלים בעלי משמעות סטטיסטית בין עיתונאים ארציים ומקומיים, בין בכירים ובכירים פחות, או בין אנשי התקשורת האלקטרונית ואנשי העיתונות המודפסת. הדבר מעיד על כך ששיעורים גבוהים של הצדקת שיטות שנויות במחלוקת נמצאו בכל המדגם, ללא קשר לסוג כלי התקשורת שבו עבדו העיתונאים או לדרגתם בהייררכיה התקשורתית.
אין להקל ראש בנכונותם של עיתונאים ישראלים להצדיק שימוש בשיטות שבמקומות אחרים בעולם נחשבות לבעייתיות במקרה הטוב, ולפסולות לגמרי במקרה הרע. הנכונות לכופף את האתיקה כדי להשיג מידע היא אולי סימפטום של החוצפה הישראלית העיתונאים הישראלים, אחרי הכל, הם קודם כל ישראלים, ורק אחר-כך עיתונאים. בחברה שבה המטרה מקדשת את האמצעים, אין להתפלא על התוצאות שהתקבלו, כשהכל, כמובן, נעשה לכאורה למען הציבור ובשם השליחות המקצועית.
השיטות השנויות במחלוקת המתוארות לעיל הן פרקטיקות אסורות במיוחד על-פי האתיקה הנגזרת מהמודל העיתונאי הנייטרלי-אובייקטיבי, הקובע גבולות אתיים ברורים בין המותר לאסור. מתברר אפוא שבעוד שהעיתונאים הישראלים מאמצים את האתוס המקצועי של המודל הנייטרלי-אובייקטיבי (ובראש ובראשונה את הנאמנות לבירור העובדות ולאמת האובייקטיבית), נראה כי הם לא הפנימו באופן מלא את כללי האתיקה הנוקשים של מודל זה. העיתונאים מאמצים את האידיאולוגיה העיתונאית המערבית, אך לא את האיסור הרווח (על-פי המודל הקלאסי) על התחזות, על קבלת עבודה לשם איסוף מידע או על תשלום כסף עבור מידע. כפי שהודגם בשאלות אחרות, גם כאן בא לידי ביטוי באופן מובהק הנתק בין האידיאולוגיה לבין הפרקטיקה.
ביטחון ותדמית המדינה
העובדה שהעיתונאים הם קודם כל ישראלים ורק אחר-כך עיתונאים באה לידי ביטוי במידה מסוימת גם בתשובותיהם לשאלות הנוגעות לסיקור נושאי ביטחון. כמעט שלושה מכל ארבעה מרואיינים הסכימו, כי במקרים שבהם קיים חשש לבטחון המדינה כתוצאה מהסיקור התקשורתי, נכון יהיה שהתקשורת תצנזר את עצמה. מצד שני, כאשר נשאלו אם סיקור נושאי ביטחון תורם לבטחון המדינה או פוגע בו, חשבו רבע מהעיתונאים כי סיקור כזה בתקשורת "תורם מאוד" לבטחון המדינה, 57% סברו כי הוא "תורם" לביטחון, 10% חשבו כי הסיקור "פוגע" בביטחון, ורק 2.5% טענו כי הוא "פוגע מאוד" בבטחון המדינה. 26% הסכימו כי "על התקשורת לגלות זהירות בקשר לנושאים שעלולים לפגוע בתדמיתנו בעולם", ו-32% הסכימו כי "על התקשורת להדגיש את ההיבטים החיוביים בחברה ובמדינה", אולם רק 10% סברו כי על התקשורת להיזהר כאשר היא מדווחת על אירועים העלולים לפגוע במצב-הרוח הלאומי.
תפיסות שמרניות יותר בכל הנוגע לסיקור נושאי ביטחון, דימוי ישראל בעולם ומצב-הרוח הלאומי היו חזקות יותר בקרב עיתונאים ששירתו בעבר בתפקידים קרביים בצה"ל, לעומת עיתונאים שלא שירתו כלל בצבא או ששירתו בתפקידים לא קרביים. בוגרי השירות הקרבי נטו יותר מאחרים לחשוב כי הסיקור התקשורתי פוגע בבטחון המדינה וכי על התקשורת להיזהר שלא לפגוע בתדמית ישראל בעולם ובמוראל הלאומי, וכן להצדיק צנזורה עצמית במקרים של פגיעה בביטחון. אם הרקע האישי של העיתונאי אכן משפיע על ערכים ותפיסות בהווה, כפי שטוענים חוקרי תקשורת, אין תמה על כך שעיתונאים ששירתו בתפקידים קרביים מבטאים עמדות "מגויסות" יותר. חוויית השירות הקרבי מקרבת את העיתונאים אל נקודת המבט הממסדית-צבאית, וגורמת ככל הנראה לשינוי תפיסותיהם בנוגע לסיקור הראוי של ענייני ביטחון ועניינים הנוגעים לתדמית המדינה.
תפיסת הקהל
מלבד האתיקה והנורמות העיתונאיות, נחשבות גם תפיסות העיתונאים לגבי הקהל לגורם מרכזי המשפיע על עבודתם. אנשי תקשורת רבים חשים כי עליהם לקחת בחשבון את ציפיותיהם ורצונותיהם של הלקוחות שלהם (הקהלים), אך מאחר שאיש אינו בא במגע בלתי אמצעי עם כל הלקוחות הללו, מהווה הקהל במידה רבה קהילה מדומיינת בשביל העיתונאים.
תפיסות העיתונאים הישראלים את קהל הצרכנים שלהם הן אמביוולנטיות. 84% הסכימו כי "הקהל הישראלי יודע הרבה על פוליטיקה בהשוואה לקהל במקומות אחרים בעולם", ויותר מ-95% היו סבורים כי "הקהל הישראלי מתעניין מאוד בחדשות" (לשם השוואה, רק שליש מהעיתונאים האמריקאים, חצי מהעיתונאים הגרמנים ו-40% מהעיתונאים המקסיקאים מאמינים כי הקהל שלהם מתעניין בפוליטיקה ובבעיות חברתיות). מצד שני, 52% מהעיתונאים הישראלים סבורים כי הקהל בארץ מתעניין רק בסנסציות. פרדוקס נוסף, לכאורה, מצוי בנתונים הבאים: בעוד ש-68% מהעיתונאים הגדירו את מידת האמון של הקהל הישראלי בעבודת התקשורת כנמוכה, הרי ש-35% הסכימו "מאוד" עם המשפט: "לקהל שלי יש אמון רב בעבודה העיתונאית שלי ושל כלי התקשורת שבו אני עובד", 57% הסכימו עם משפט זה "במידה מסוימת".
ניתן לפרש תפיסות אלה כחלק ממה שמכונה על-ידי פסיכולוגים "הטיות משמרות-עצמי" (self-preserving biases): אנשים נוטים לתפוס את העולם באופן המשמר את הערכתם העצמית, ובמובן זה העיתונאים הם ללא ספק אנושיים. זו עשויה להיות הסיבה להבדל העצום בין תפיסת העיתונאים את אמון הציבור בתקשורת הישראלית באופן כללי, לתפיסתם את אמון הקהל בעבודתם העיתונאית האישית ובעבודת כלי התקשורת הספציפיים שבהם הם עובדים. מעניין לשים לב לכך, שעיתונאים שהיו סבורים כי הציבור אינו מאמין בתקשורת (הן באופן כללי, הן בעבודה העיתונאית של המרואיינים עצמם) נטו גם להעריך בצורה שלילית יותר את הקהל. כך, למשל, עיתונאים אלה נטו יותר להאמין כי הקהל הישראלי מתעניין רק בסנסציות. ניתן להבין זאת כמעין הנחה שלפיה "אם אין לקהל אמון בנו כעיתונאים, אז כנראה הקהל רדוד". גם ממצא זה, כמובן, ניתן לפירוש כהטיה משמרת-עצמי של העיתונאים.
גורמי השפעה
העיתונאים שהשתתפו במחקר התבקשו לציין אילו מבין הגורמים הבאים משפיע ביותר על עבודתם: הממונים עליהם, עמיתיהם לעבודה, כלי התקשורת המתחרים, ציפיות הקהל או הוראות החוק. התוצאות התחלקו באופן מגוון למדי: 27% השיבו כי הממונים עליהם משפיעים עליהם ביותר, 24% העניקו לקהל את מידת ההשפעה הרבה ביותר, 23% ציינו את הוראות החוק, 12% נתנו את המשקל הרב ביותר לכלי התקשורת המתחרים, ורק 11% ציינו את עמיתיהם העיתונאים כמשפיעים ביותר. עיתונאים העובדים בתקשורת המקומית נטו לדווח יותר מעמיתיהם מהתקשורת הארצית כי הגורם המשפיע עליהם ביותר הוא הממונים עליהם (39% לעומת 20%, בהתאמה), בעוד שעיתונאים העובדים בתקשורת הארצית נטו יותר מאנשי התקשורת המקומית לדווח כי ציפיות הקהל הן הגורם המשפיע עליהם ביותר (28% לעומת 14%, בהתאמה). עורכים וכתבים בכירים נטו לציין בשיעור גבוה יותר מהבכירים פחות, כי הם מושפעים ביותר מהוראות החוק (38% לעומת 9% בשאר המדגם), ואילו עיתונאים שרכשו הכשרה בבתי-ספר לעיתונות ובחוגים לתקשורת (42 עיתונאים, כ- 20% מהמדגם) ציינו כי הם מושפעים יותר מהקהל ופחות מהממונים, בהשוואה לשאר המדגם. לא נמצא הבדל בעל משמעות סטטיסטית בין עיתונאים העובדים בעיתונות האלקטרונית לאלה העובדים בתקשורת המודפסת בתשובות לשאלה זו.
43% מהמשיבים ציינו שהם חשים עצמאיים לחלוטין בעבודתם, ו-54% נוספים ציינו שהם מרגישים עצמאיים "במידה מסוימת". רק 3% טענו שהם אינם חשים כלל עצמאות בעבודתם. שיעור המרואיינים בישראל שדיווח על תחושת עצמאות מוחלטת (43%) היה נמוך באופן משמעותי מבארצות-הברית (85%) ובקנדה (88%), אך גבוה בהשוואה לבריטניה (10%) ולמדינות מזרח אסיה (סין: 8%, טייוואן: 6%). ייתכן שתחושת העצמאות הגבוהה יחסית היא אחת הסיבות לכך שהעיתונאי הישראלי מרוצה מאוד מעבודתו. רק שני מרואיינים (פחות מאחוז) השיבו כי הם אינם מרוצים כלל מעבודתם העיתונאית, ו- 7% בלבד הגדירו את עצמם כ"לא כל-כך מרוצים". אחוז העיתונאים הישראלים שהביעו שביעות רצון רבה מאוד מהעבודה העיתונאית (40%) היה מהגבוהים בעולם - גבוה יותר מבריטניה, ארצות-הברית ואוסטרליה. שביעות הרצון הגבוהה מהעבודה העיתונאית התבטאה גם בכך שרק מספר זניח של עיתונאים טענו שאין להם עניין להמשיך לעסוק בעיתונות בעתיד. 82% מהעיתונאים הישראלים מעוניינים להמשיך לעסוק בעיתונות, שיעור שגם הוא בין הגבוהים בעולם, ושכמוהו נרשם רק בקנדה ובניו-זילנד. ואולי גם זו חצי נחמה: אם לא בתחומי האתיקה והפרקטיקה, יש לפחות נקודה אחת שבה אנו משתווים לנאורות שבדמוקרטיות.
ד"ר יריב צפתי הוא מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה; ארן ליביו, כתב "העין השביעית", הוא סטודנט לתואר שני בחוג; הכותבים מודים לפרופ’ אשר אריאן, לאורן מאיירס ולאורי דרומי. תודה מיוחדת לעיתונאים שהקדישו מזמנם והשתתפו במחקר
גיליון 43, מרץ 2003