ב-1996 הוזמן המצרי ממדוח אל-ולי, עיתונאי כלכלי בתחילת דרכו, להרצות על קרנות השקעה מנייתיות בכנס של אגודת הנשים המצריות. הוא ציפה לכישלון חרוץ: אופי הכנס היה קליל וחווייתי, והרצאה פיננסית יבשה נראתה כאי אפרורי בין כל הבדרנים, המוזיקאים ומספרי הסיפורים שמילאו את התוכנית.

כשאל-ולי התייצב באולם ההרצאות קידמו את פניו אורחות הכנס, נשים אמידות לאחר גיל פרישה, בהבעה אטומה ורדומה במופגן. ואז, מספר אל-ולי, הוא שאל את הנוכחות כמה אחוזי תשואה הרוויחו על השקעותיהן בזהב בשנים האחרונות. לאחר שהשיבו מה שהשיבו, הוא שאל את אותה שאלה לגבי הפיקדונות הבנקאיים ואיגרות החוב של הנוכחות ונענה בתשובה דומה.

בשלב הבא הציג את התשואה של קרנות ההשקעה המנייתיות שקמו זה לא מכבר במצרים. הייתה זו תקופה טובה במיוחד בבורסה המצרית, והתשואה שהשיגו המניות בבורסה המצרית גרמה לתשואות מזהב ומאגרות חוב להיראות מגוחכות ממש. מייד בסוף ההרצאה, נזכר אל-ולי, התגודדו סביבו אורחות הכנס ולא הניחו לו לעזוב את האולם עד שלא סיפר לכל אחת ואחת מהן כיצד בדיוק היא יכולה להשקיע בקרנות שהציג.

אולם שוק קרנות ההשקעה במצרים היה אז רק בחיתוליו, ומאז הספיקה התמונה להשתנות כמה וכמה פעמים. המציאות הפוליטית והכלכלית במדינה חוותה תמורות עמוקות. הבורסה ידעה מפלות דרמטיות וגלי צמיחה מואצת, ובמקביל לכך השתכלל מאוד שוק ההשקעות הפרטיות.

העשורים האחרונים, הסוערים במיוחד בפוליטיקה המצרית, היו סוערים לא פחות גם בראי קרנות ההשקעה. כיצד התפתח השוק, ומה צופן לו העתיד? ממדוח אל-ולי, שמאז אותה הרצאה ב-1996 הפך עיתונאי בכיר ובעל טור קבוע באתר אל-ג'זירה, משיב.

רגע הולדתן של הקרנות האמורות, כותב אל-ולי, היה בשנת 1992. באותה עת, בלחץ קרן המטבע, אימצה מצרים רפורמה בחקיקה הכלכלית, וכחלק ממנה אפשרה לראשונה לבנקים ולמוסדות פיננסיים אחרים להציע ללקוחותיהם להפקיד כספים בקרנות השקעה שתתמחינה במסחר במניות.

הראשון להיענות לקריאה היה הבנק המסחרי הגדול במדינה, "בנק לאומי למצרים", שב-1994 פתח קרן השקעה כזו. בחודשים הבאים הלכו בעקבותיו גם בנקים נוספים וחברות ביטוח גדולות. עד סוף השנה הוקמו חמש קרנות והן רשמו הצלחה מסחררת: בזכות גל הצמיחה שחוותה הכלכלה המצרית עד 1997, זכו המפקידים לרווחים של עשרות אחוזים.

בשנים הבאות קמו עוד ועוד קרנות השקעה מנייתיות שניסו לרכב על גלי ההצלחה, אולם הן איחרו את המועד. בשנת 1997 הסתיים גל הצמיחה ופינה את מקומו להיחלשות עקבית בכלכלה המצרית, שנמשכה עד סוף 2001. בנקודה זו הגיע שוק המניות המצרי לשפל כה עמוק עד שהתשואות היפות שהניבו קרנות ההשקעה המצריות מאז הקמתן נמחקו לחלוטין.

יתר על כן הן החלו להפסיד: אפילו מי שהקדימו להפקיד את כספם בקרנות ונהנו ממלוא פירות הצמיחה, גילו שבתום תהליך ההידרדרות האמור חסכונותיהם מניבים תשואה נומינלית שלילית. במקביל לכך, בתוך חמש שנים חוותה מצרים 50 אחוזי אינפלציה, כך שבמישור הריאלי פיקדונות של משקיעים רבים איבדו כמחצית מערכם.

הציבור מיהר למשוך את כספו ולהסיט אותו לאפיקים יציבים יותר, והתוצאה היתה מיידית: עד מהרה, רובן המכריע של קרנות ההשקעה נסגרו. המשקיעים המצרים הצביעו ברגליים, ונראה היה שהאפיזודה הקצרה של קרנות ההשקעה המצריות נקברה לצמיתות.

לא מדביקות את האינפלציה

אולם היו קרנות ששרדו, ואחרות הוקמו או הוקמו מחדש בשנים הבאות. הללו, מטבע הדברים, ראו לנכון לעבור שינויים עמוקים. בשלב הראשון, פירוש הדבר היה שהון רב עבר לאפיקי השקעה בעלי הכנסה קבועה: רכישת איגרות חוב, פיקדונות ומתן הלוואות. במקביל לכך, הבורסה המצרית שבה לרשום עליות שערים.

וכך, שוק הקרנות המצרי הפך להיות מגוון להפליא, והחל להציע שורת פתרונות השקעה בהתאם לדרישותיהם ולטעמם של המשקיעים. הרשימה שלהלן כוללת רק חלק ממיני הקרנות הפיננסיות שנפתחו במצרים: קרנות שמחקות ביצועים של מדדי מניות וקרנות "כשרות" שמשקיעות רק בחברות ובאפיקים המותרים על פי השריעה האסלאמית; קרנות להשקעה במטבע זר ובשווקי הון שונים ברחבי העולם וקרנות מבוטחות שהציעו למשקיעים החזרים בשיעור שלא יפחת מסכום ההשקעה הראשוני.

ישנן קרנות להשקעה במחירים של זהב ושל סחורות, קרנות נדל"ן ואפילו, בפראפרזה על העולם היהודי - "קופות גמילות חסדים" – קרנות השקעה שאחוזים שונים מרווחיהן נתרמים למיזמי צדק חברתי ולסיוע לקהילה. היתה זו גם אפשרות לתחייה מחודשת של קרנות ההשקעה במניות, שלדברי אל-ולי הצליחו בשני העשורים האחרונים להשיב אליהן נתח ניכר משוק ההשקעות הפרטיות במדינה. בתוך שני עשורים, עד מועד פרסום הנתון האחרון העדכני לשנת 2021, כבר מנה שוק ההון המצרי לא פחות מ-122 קרנות השקעה מכל המינים והסוגים.

פריחה זו של קרנות השקעה בקרב הציבור המצרי נראית מתאימה לתהליך המעבר לכלכלה פיננסית שחל במצרים בשנים האחרונות. לא פחות מכך, היא מתבקשת לאור המציאות האינפלציונית במדינה: במצרים, שיעור האינפלציה השנתי הממוצע ב-25 השנים האחרונות עומד על לא פחות מעשרה אחוזים (פי חמישה מהנתון המקביל בישראל).

השקעה בקרנות סחירות, כמו כל השקעה אחרת בנכסים מניבים, היא לפיכך אמצעי הכרחי לצמצום השחיקה בערך הכסף והפגיעה בחסכונות הציבור. בין ברירות ההשקעה הללו, ולמרות התמורות שמתאר אל-ולי, נראה שקרנות המניות עודן בגדר אפשרות ראויה בעיני המשקיעים. אומנם, כמרבית קרנות ההשקעה במדינה הן אינן מצליחות בממוצע להדביק את קצב האינפלציה. אך הן מתעלות באחוזים יפים על קרנות אחרות, ואף על הפיקדונות הבנקאיים ועל איגרות החוב. החוסך המצרי בוחר בהן בדין, לפחות עד ההתרסקות הבאה.

אולם בכל זאת, ולמרות הפתרונות המאפשרים למזער נזקים, אין ספק שמי שמעוניין להשאיר את כספו במצרים מגלה שקשה מאוד לחסוך בה. ההשקעות היחידות במצרים שדווקא הצליחו להגדיל את ערכן הריאלי בשנים האחרונות הן אלה שחשופות לנכסים חיצוניים המנותקים ממצב הכלכלה המצרית – סחורות, זהב, מטבע חוץ ומניות זרות.

למרות ההצלחה הרבה שנחלה הרצאתו של אל-ולי ב-1996, ייתכן שמוטב היה לחוסכות שאיתן הוא שוחח להותיר את חסכונותיהן מושקעים דווקא בזהב היציב והבטוח. האשמים, מכל מקום, אינם בהכרח אל-ולי או מי ששמעו לעצתו, אף לא מנהלי הקרנות ובעלי המניות במדינה. חייהן הסוערים של קרנות ההשקעה המצריות הם בראש ובראשונה עדות למשבר הכרוני של כלכלת מצרים בעשורים האחרונים וכן לתחלואים הפוליטיים העמוקים שמזינים אותו – תחלואים עמוקים הרבה יותר ממה שקרן השקעה זו או אחרת תוכל לפתור.

איתי מלאך הוא מתרגם וכותב בפרויקט אופק מבית ון ליר והפורום לחשיבה אזורית​