"פעם יצאתי לעשות כתבה והילד שלי שאל אותי אם אני חוזר בחיים או לא". התיאור הזה, של חסן שעלאן מ-ynet, עיתונאי מזה 20 שנה, מייצג מציאות שבה חיים עיתונאים רבים מהחברה הערבית בישראל. "אני לא יודע מתי יגיע התור שלי, יום-יומיים, שנה-שנתיים. אני כל יום יוצא מהבית ומחבק את הילדים והאישה כי אני לא יודע אם אני חוזר הביתה", הוא אומר.
אם פעם עוד היה אפשר לחשוב שמדובר בהגזמה, הגיע בספטמבר האחרון הרצח של הקולגה והחבר הטוב, העיתונאי נידאל אגבאריה, והוכיח אחרת. בשנה הקודמת לרצח נורו עשרות כדורים לעבר ביתו של אגבאריה. גם שעלאן מתאר התנסויות קשות דומות: "ירו 74 כדורים על הבית שלי בטייבה, חדרו לתוך הבית וכמעט רצחו את הילדים שלי. אחרי זה בנינו בית בבאקה וכשהם שמעו על הבית החדש, שמו לי מטען".
בעוד האלימות והפשיעה בחברה הערבית יוצאות משליטה כבר שנים ארוכות, עם יותר מ-100 מקרי רצח מתחילת השנה, וכשהרשויות מפגינות אוזלת יד ופשיטת רגל בטיפול בנושא - העיתונאים הערבים, מי שאמורים לדווח על המציאות הקשה, לחשוף את הציבור לפרטי המקרים ולהציף את הסוגיה בפני השלטון - אינם חופשיים לבצע את עבודתם מבלי שיחששו לחייהם, פשוטו כמשמעו.
מ': "אני שנים עיתונאי, כשאני מפרסם אני בודק שלא תהיה תמונה לא במקום, לא לפרסם משהו שיכעיס מישהו, כי אנשים יורים על כלום"
שעלאן מספר בתסכול על איומים בלתי פוסקים על חייו וחיי משפחתו בשל תפקידו: "עד היום אני מקבל איומים על כתבות, אני יודע שאם אני עושה כתבה על פשיעה בחברה הערבית, אני צריך להתכונן מראש. אני יודע שברגע שכתבה יוצאת, אני צריך לענות להודעות. אם מקללים אותי אני מקלל בחזרה, פעם הייתי שותק - היום כבר לא".
שעלאן אינו יוצא דופן. מ’, עיתונאי שחווה אלימות קשה ולכן חושש להיחשף, מתאר את המציאות הקשה בתחום ומסביר את האילוצים הנכפים על העיתונאים הערבים בשל האלימות המופנית כלפיהם: "אני שנים עיתונאי, כשאני מפרסם אני בודק שלא תהיה תמונה לא במקום, לא לפרסם משהו שיכעיס מישהו, כי אנשים יורים על כלום".
שתי שפות, שני עולמות
פועל יוצא נוסף של האיומים שחווים העיתונאים הערבים הוא הפרדה מלאכותית שהם נאלצים ליצור בין דיווחיהם בערבית ובעברית, כפי שמספר דיאא חאג’ יחיא, כתב "הארץ": "כשאני מדווח בערבית, 70% מהמקרים ידווחו עם פרטים יבשים ללא שמות", הוא מסביר, "כשאני כותב בעברית אני מדווח עם הכל".
דיאא חאג' יחיא (צילום עצמי)
אף שהם חיים בתוכנו, נדמה שעיתונאים מהחברה הערבית נמצאים בעולם מקביל לחלוטין, ורחוק מאוד מהמציאות של עיתונאים יהודים. "כבר כמה שנים שהחברים הערבים שלי שהם עיתונאים אומרים לי שאם אני אפרסם נושא רגיש, לא יקרה לי כלום, ואם הם יפרסמו - ישרפו להם את האוטו או את הבית", אומר ערן זינגר, כתב לענייני ערבים בכאן 11 ומגיש התוכנית "מרחאבית" בכאן ב'.
"במדיה העברית", הוא מוסיף, "לעיתונאים יהודים אין בעיה לראיין שכנים, לפרסם כתבי אישום. זה לא קורה בתקשורת הערבית, שם הם לא מביאים משהו מעצמם ונאלצים לכתוב ש'כך פורסם במדיה העברית'. הגענו למצב שעיתונאים ערבים מעבירים את התחקירים שלהם לקולגות היהודים שלהם כדי שזה יתפרסם אצלם. אין להם את החופש לפרסם בעצמם. הם יודעים שאם יקרה להם משהו המשטרה לא תעמוד לצידם".
ממילא, נשאלת השאלה: איפה המשטרה? "במצב של מדינה מתוקנת עיתונאי יהודי כמוני סומך על המשטרה שתעשה את עבודתה וגם עיתונאי ערבי צריך לסמוך עליה", אומר זינגר. "העניין הוא שהניסיון מלמד שהוא לא יכול".
חאג' יחיא: "היו חשודים ועד היום אין אשמים? זה נותן לנו להבין שדם ערבי הוא הפקר. משתיקים אותנו כל הזמן ואין הרתעה בכלל, ואנחנו העיתונאים הנפגעים הראשונים"
יושבת ראש ארגון העיתונאים הערבים בישראל, סמירה חאג' יחיא, מספרת על ניסיונה האישי בסיקור החברה הערבית: "רציתי לסקר מישהו שרץ לתפקיד חבר ברשות מקומית, שיש לו עבר פלילי לאחר שאיים על מישהי ברצח. הוא שלח מישהו שיאיים עלי, אמר לי שאם אני אכנס לעיר הוא ירצח אותי".
אחרי עשרות שנים כעיתונאית, רצח אגבאריה זעזע גם אותה: "המקרה של נידאל זו החוויה הכי קשה ומצמררת, עדיין לא התאוששנו מהמקרה, מאוד קשה לנו". על קוצר ידה של המשטרה בעניין היא אומרת: "היו חשודים ועד היום אין אשמים? זה נותן לנו להבין שדם ערבי הוא הפקר. משתיקים אותנו כל הזמן ואין הרתעה בכלל, ואנחנו העיתונאים הנפגעים הראשונים, באופן ישיר זה פוגע בכבוד שלנו, במקצוע שלנו, פיזית במשפחה שלנו. רק את הכאב שלנו אף אחד לא יכול לקחת לנו".
כיושבת ראש הארגון העיתונאים הערבים, חאג' יחיא מנסה לעשות כל שביכולתה לעזור לעיתונאים הערבים בסיוע להגשת תלונות במשטרה, פניות למבקר המדינה וארגון הפגנות נגד האלימות מול רשויות מקומיות. אבל היא מודה בקול כואב שנותרה ללא עצות וללא מענה.
גם שעלאן מתאר את ניסיונו לפנות למשטרה. הוא הגיש שתי תלונות על ניסיון לרצח ביחידת להב 433. "זו היחידה הכי חזקה בארץ ואין התקדמות, אין כלום", הוא אומר, "שמים לי אבטחה צמודה מדי פעם ואחרי כמה ימים, נגמר. אני ממשיך לסבול ולא רק אני, גם אשתי והילדים. מאז הירי אנחנו לא יושבים בחצר בבית. כשאני רוצה להיכנס או לצאת מהבית אני אומר לאשתי שתסתכל במצלמות למקרה שמישהו רוצה לרצוח אותי. הילדים שלי מפחדים ללכת לבית ספר לבד, הם תמיד חיים בפחד".
באין אכיפה, האלימות מנצחת
בהיעדר הגנה של המשטרה, נאלצים העיתונאים למצוא פתרונות יצירתיים למצב. אחרי שחוותה איומים, מתארת חאג' יחיא, "התקשרתי לראש העיר, דיברתי איתו והוא אמר שהוא יטפל בזה ושלא אדאג. לא לקחתי סיכון ובסוף הוא באמת סידר את זה והיתה סולחה".
חסאן שעלאן (צילום עצמי)
לדבריה, "זה עדיף מהמשטרה, עשיתי את זה ככה כי ידעתי שהמשטרה לא תעשה שום דבר. שלוש פעמים בעבר הגשתי תלונות על אנשים שתקפו אותי והתיקים נסגרו מחוסר ראיות. מישהו תקף אותי בטייבה, גירשו אותי משם כי סיקרתי אירוע כלשהו, מישהו זיהה אותי ורצה להרביץ לי - התקשרתי למשטרה ולא עשו עם זה כלום. ידוע מי זה ולמרות זאת התיק בסוף נסגר".
גם שעלאן מתאר כיצד נאלץ בעבר להתמודד בעצמו עם מי שניסו לאיים עליו: "ידעתי מי אלה, הלכתי אליהם ישירות ופתרנו את זה בינינו, הרגעתי אותם". כשניסה לפנות למשטרה במקרים אחרים, לדבריו, הוא חש כנחקר בעצמו: "פעם אחת חקרו את אשתי ואמרו לה שאולי יש לי יחסים עם מישהי אחרת ואולי משם יש לי אויבים. אני מרגיש שאני בחקירה כשאני הולך להתלונן". לדבריו, "המשטרה צריכה להילחם בפשיעה בחברה הערבית. אם הם רוצים להפוך את כל הערבים לפושעים זה מה שיקרה, כי אנשים לוקחים את החוק לידיים בגלל הזלזול של המשטרה. למה אני עונה לפושעים ומקלל אותם בחזרה? כי אני לא סומך על המשטרה. החברה הערבית יודעת שאין על מי לסמוך".
סמירה חאג' יחיא (צילום עצמי)
במקרה של מ’ שנורה בשידור חי, המשטרה תפסה לאחר חודש את היורים, שהיו מוכרים לו באופן אישי. אבל הוא החליט שהעבודה העיתונאית פשוט לא שווה את הסיכון התמידי. "אחרי המקרה שיניתי הכל", הוא מספר, "הפסקתי לסקר את האלימות, רק כשיש רצח אני מדווח. כיום אני משקיע רק בספורט ופרסומות".
וכך זה קורה, ערך השמירה על החיים וחיי המשפחה גובר על השליחות. חלק מהעיתונאים הערבים מפסיקים לדווח על המציאות הקשה בחברה בה הם חיים. שעלאן, שהיה בעבר עורך בעיתון "כל אל ערב", מספר: "כתבים ערבים מעלים כתבות - בין אם זה על רשלנות בכבישים או מקרי אלימות של סייעות, לא משנה מה - כמה דקות אחרי הפרסום הם מסירים כי הם מקבלים איומים, אז אני אומר להם לשלוח הכל אליי שאני אפרסם".
"אנחנו חיים במדינה שבה לא רק העיתונאים הערבים, האזרחים הערבים כולם הם לא אזרחים סוג ב', אנחנו סוג ה', ז'. נרצח שומר דרוזי שהיה בצבא ולא עשו כלום. אין שוויון, אנחנו מופקרים, מי לא נרצח? נרצח מורה, שחקן כדורגל, ילד. האש מכוונת לכל האזרחים, כולם צריכים לפחד, לא רק העיתונאים", מסכם מ’ בכעס ותסכול.
דיאא חאג’ יחיא מספר על מקרה שבו המשטרה היתה מי שפנתה אליו, אבל התוצאה העגומה וחוסר האונים היו דומים. "מהמשטרה התקשרו אליי ואמרו לי שיש מישהו שמנסה לפגוע בי", הוא מספר, "אני לא יודע איך הם עשו את זה, לא רצו לתת לי פרטים. שבוע הייתי בבית, לא יצאתי. תחקרו אותי שוב ושוב ועוד שאלות ונתנו לי מספר חירום". מה קרה מאז? כלום, התיק נסגר.
ערן זינגר (צילום: יוסי זמיר)
זינגר מאיר סוגייה נוספת שמקשה על הטיפול בתופעת האלימות הפלילית: "ברוב המקרים המשטרה רוצה שיבואו להתלונן והאזרח הערבי לא בא כי הוא פוחד. הוא יודע שהמשטרה תפרסם שהוא התלונן. ובגלל שאין אמון במשטרה, למשטרה מאוד קשה לגרום לאזרחים הערבים לסמוך עליה ולהשתמש בשירותיה".
לדבריו, "הציבור הערבי מתחנן לנוכחות המשטרה שתבוא ותעשה דברים פשוטים: לראות יותר ניידות, לחלק דו"חות, לתת לאנשים את התחושה שהם בשטח. להראות שאכפת להם. כשהמשטרה תראה שאכפת לה יהיה שינוי". הוא נותן דוגמה: "בשנה שעברה באזור נצרת המשטרה ערכה מרדף אחרי מישהו שירה על בית והוא נהרג במהלך המרדף. לא היתה על כך שום ביקורת ציבורית ברחוב הערבי. זה מעיד על כך שיש שינוי באופן בו האזרחים רואים את המשטרה. אבל הציבור הערבי צריך לקבל תחושה שלמשטרה אכפת. לפעמים יותר חשוב שתהיה התחושה מאשר המעשה. לא צריך להכניס מיליארד שוטרים לכפרים אלא להראות שבאנו לשנות משהו, שאנחנו במשטרה מאוד רוצים לשנות, להציק לעבריינים, לפגוע להם בעסקים, כדי להביא ביטחון לאזרחים".
מה יהיה עתיד העיתונות הערבית?
"יהיה פה שינוי רק כשהערבים ירגישו מספיק בטוחים, גם אם זה לא פיזית אלא עם תחושת ביטחון. כשאנשים ירגישו שאם קורה להם משהו הם יכולים לפנות למשטרה, זה גם ישפיע על העיתונאים. אם האזרח הערבי ירגיש שיש לו למי לפנות, גם לעיתונאים הערבים יהיה מספיק אומץ לספר מה באמת קורה.
"כל זה יסתיים כשמישהו יתעורר בשתי החברות, כשהחברה היהודית תבין שהשכנים שלה, לא מעבר לגבול אלא מעבר לכביש, חיים במציאות אחרת שעלולה גם לזלוג לחברה של היהודים וגם הציבור הערבי ירגיש שהוא יכול לסמוך על המשטרה שהם יעשו את עבודתם - אז יקרה משהו".
הכתבה של לי הרץ הוכנה במסגרת קורס לעיתונאות חוקרת בחוג לתקשורת באוניברסיטת רייכמן