את עיקר מחקרה של פירוז סלאמה, סטודנטית לתואר שני בתוכנית ללימודי ישראל באוניברסיטת ביר זית, שפרסם מרכז מאדא-הכרמל למחקרים יישומיים בתחום מדעי החברה, ניתן לתמצת בקריקטורה המופיעה להלן.

מחקרה של סלאמה עוסק בדימוי השוטר הישראלי בעיני פלסטינים בשלושה מרחבים גיאו-פוליטיים שונים - הגדה המערבית, מזרח ירושלים וישראל עצמה - ובוחן את היחסים בין משטרת ישראל לבין הפלסטינים במרחבים אלה, את התשתית החברתית להיווצרותם ואת המשמעויות הסמליות הנלוות לאופן שבו הפלסטיני תופס את השוטר.

המחקר מתמקד באופן שבו יחס המשטרה לפלסטינים בתוך ההקשר הפוליטי-חברתי שבו הוא מתקיים מייצר דה-לגיטימציה של המשטרה בעיני הפלסטינים, בין אם הם אזרחי ישראל ובין אם לאו.

בקריקטורה, שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות", המאייר גיא מורד מיטיב להדגים את רוח הדברים המשתקפת ברבים מהראיונות שקיימה החוקרת: השוטר הישראלי כחלק ממערכת המדכאת ורודפת את הפלסטינים וכאחד הכלים למימוש הכיבוש והקולוניאליזם הישראלי.

הקריקטורה מיטיבה להמחיש את אוזלת היד של המשטרה באשר לבעיות ממשיות בציבור הפלסטיני, כגון אלימות והפצת נשק לא-חוקי, מה שבא לידי ביטוי בתחושה של רבים מהמרואיינים כי "המשטרה הישראלית לא מגינה עלינו. הבעיות שלנו לא מעניינות אותה כמו הבעיות של היהודים".

לטענת סלאמה, המפגשים של שוטרים עם פלסטינים ברוב הזירות הם פעמים רבות אלימים. כאשר הקורבן הוא פלסטיני – השוטרים נעדרים מהמקום, ובה בעת הם נוטים להפגין כוח יתר כשמדובר בהפגנות של פלסטינים כנגד המשטרה או המדינה.

התשתית התיאורטית של המאמר מסתמכת על דבריהם של הוגים כגון בורדייה ועל מחקרים של קרימינולוגים כגון איאן לודר (Loader), והוא נערך בשיטות איכותניות של קיום ראיונות עם פלסטינים תושבי מזרח ירושלים, הגדה המערבית ופנים ישראל.

מרבית המרואיינים, לפחות אלה שצוטטו במחקר, הם צעירים מאוד – בגילאים 24-18. לא ברור אם רואינו גם אנשים מקבוצות גיל אחרות, ואם הם הביעו עמדה שונה.

הון סימבולי, כוח פיזי ולגיטימציה

מבחינה תאורטית, בחינת פעילותה של המשטרה אינה נעשית בהקשר הרגיל שבו עימותים שונים בין אזרחים לשוטרים מתקיימים באופן מתון ושגרתי, אלא כחלק מההקשר הקולוניאלי – של הכיבוש – שבו המשטרה מייצגת חיכוכים יומיומיים בין כובש לאוכלוסייה מדוכאת, ולא בהכרח בין אוכפי החוק לפורעי החוק.

סלאמה מקשרת זאת, אם כי באופן מעט חלש, למסגרת התיאורטית שמציע הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה לגבי הון סימבולי והון חברתי ולגבי הקשר של שני סוגי הון אלה להון חומרי. המדינה בעת כינונה צוברת באופן הדרגתי את כל סוגי ההון – הסימבולי, הפיזי, החברתי וכו' – והם עוברים טרנספורמציה בתהליך בנייתה.

לדידה, כל עוד ישראל ממשיכה בכיבוש הפלסטינים היא אינה יכולה להשלים תהליך של צבירת ההון הסימבולי שלה (ולהיות לגיטימית בעיני העולם, ככל הנראה). ההון הסימבולי הוא הצורה הבסיסית של הון המאפשרת למדינה בתחילת דרכה לצבור את שאר סוגי ההון. כוח פיזי-חומרי אינו יכול להיצבר אלא במקביל או רק לאחר צבירת הון סימבולי, המעניק לגיטימציה והכרה למנגנונים המפעילים אותו כוח פיזי.

המשטרה היא דוגמה מייצגת לגוף כזה, שכן היא אמורה לשאוב את הלגיטימיות שלה להפעיל כוח ממעמדה כגוף השומר על ביטחון הפנים ועל ביטחונם של האזרחים במדינה. בישראל, טוענת סלאמה, לגיטימיות זו אינה מושגת בשל הכיבוש.

על אף שטענת הכותבת מבוססת באופן די רעוע על התשתית התאורטית שהיא מתיימרת להתייחס אליה, הנקודה המרכזית ברורה: הדברים שהופכים את משטרת ישראל ללגיטימית בעיני אזרחים ישראלים יהודים, הם אותם דברים עצמם שגורמים לשלילת הלגיטימיות שלה בעיני הפלסטינים. יותר מכך, התייחסות המשטרה לפלסטינים כאל איום ביטחוני מתמיד, המובילה לדיכויים ולשלילת זכויותיהם, תורמת בעצמה להגדלת ההון הסימבולי שלה – ובהתאם לכך להגדלת ההון החומרי שלה – בעיני אזרחים יהודים.

אקדח פיפיות

הקרמינולוג הבריטי איאן לודר (Ian Loader) מתאר את יחס הציבור למשטרה כאחת הקטגוריות החברתיות החשובות ביותר במסגרת ניתוח סוציולוגי. במחקריו, הוא עוסק בדימוי שנוצר למשטרה בבריטניה במאה שעברה ככזו השומרת על הסדר הציבורי ומענישה את העבריינים – שאף הם עצמם מפיקים תועלת מהעונש. הכוח של משטרה כזו אינו נגזר רק מהתפקיד בפועל שהיא מבצעת אלא מהדימוי החיובי שנקשר בעבודתה והמהווה חלק מזהות העובדים בה.

דימוי זה יכול לבוא לידי ביטוי אפילו ביחס לאמצעים פיזיים. למשל אקדח שנושא שוטר נתפס בעיני אזרח יהודי כסמל להגנה, ובעיני אזרח פלסטיני - כסמל לאיום. ס' מהכפר עבלין סיפרה בראיון למחקר על הפחד שלה מפני נשק של שוטרים ושל חיילים: "הנשק הזה מופנה כלפינו. כל אחד יכול להיות מטרה מרגע שרואים שהוא ערבי, לא רק מישהו שעושה נזק כלשהו... אתה בסכנה רק בגלל שאתה ערבי".

מרואיינים אחרים הסכימו כי הנשק של שוטרים ושל חיילים מופנה כלפי ערבים פלסטינים בראש ובראשונה: הם מי שנתפס כ"אחר", כאויב שבו השוטר הישראלי נדרש להילחם כדי לשמור על הביטחון. התפיסה היא שכל מה שהמשטרה עושה קשור לשמירה על הביטחון של היהודי על חשבון הביטחון של הערבי הפלסטיני. היעדר אמון האזרח הפלסטיני במשטרה מוביל לכך שהוא רואה בה גוף בלתי-לגיטימי המשמש כמנגנון להמשך ריכוז הכוח בידי השלטון ולדיכוי הפלסטינים.

דימוי זה של המשטרה נתפס כמובן מאליו על-ידי המרואיינים, עד כדי כך שכאשר ישנו יחס חיובי מצד שוטרים, הדבר מעורר פליאה: "הייתה אצלי שריפה והייתי צריכה להתקשר למכבי אש, ומייד כשמתקשרים אליהם הם מתקשרים למשטרה. הם (המשטרה) דווקא היו נחמדים אליי וניסו לשמור על אווירה נעימה. כל הזמן זה היה נראה לי מוזר שמתייחסים אלינו באופן נעים. חשבתי לעצמי שבאותה מידה הם היו יכולים להתנהג אחרת", מעיד/ה ר', 24, מירושלים.

ממזרח עד מערב

מחברת המחקר ציפתה למצוא הבדלים משמעותיים בעיצוב הדימוי של פלסטינים לגבי שוטרים ישראלים במקומות מגורים שונים – הגדה המערבית, מזרח ירושלים ופנים ישראל. בניגוד לתחזיותיה, התברר כי יש הרבה מן המשותף בעדויות השונות, אשר בכללותן מתארות את הפחד מפני השוטרים ומצביעות על כך שהם נתפסים ככלי בידי השלטון לדיכוי הפלסטינים.

כך למשל, ס', בת 25 מסחנין, תיארה: "למשטרה יש יד קלה על ההדק בכל הנוגע לערבים. באינתיפאדה השנייה הם היו מעורבים בהרג של פלסטינים שלא היה צריך להרוג. הדבר נכון במיוחד לנשים – לא אכפת להם. אני אפנה למשטרה רק כמוצא אחרון, זה ממש לא הדבר הראשון שיעלה לי לראש. אם אפנה למשטרה, יכול להיות שהם יעזרו לי, אבל רוב הסיכויים שלא. כבחורה ערבייה לא יתייחסו אליי כמו אל בחורה יהודייה. אם אני אומרת לשוטר שאני קורבן של אלימות, ובחורה יהודייה אומרת לו שהיא קורבן של אלימות, יעזרו לה במקום לי".

חלק מן המרואיינים מציגים עמדה מורכבת יותר, ומביעים מודעות לרבדים הפוליטיים המעצבים את הדימוי שיש להם על המשטרה. כך למשל א', בת 23 מבית חנינא שבמזרח ירושלים: "אם אני שמה את ההשקפה הפוליטית שלי כירושלמית פלסטינית בצד, אז אני חושבת על השוטר פשוט כאדם שיש לו עבודה, ובסוף היום הוא הולך הביתה. גם באוניברסיטה כשאני הולכת ללמוד, יושבים לידי שוטרים ושוטרות. מצד שני, יש מתח בין התפיסה הזו שלי את השוטר – אדם כמוני שלומד לצידי - לבין זווית ההסתכלות שלי כפלסטינית ירושלמית, שלפיה (השוטר) הוא האויב שלי. בכל מקרה, לא משנה איך מסתכלים על זה, האדם הזה הוא חלק מהמנגנונים של הכיבוש".

דבריה של א' דומים גם לאלה של ד' ר', 20, מהגדה המערבית: "בסופו של דבר הוא שוטר, ותפקידו לשמור על החוק. אבל, הוא לא שוטר כמו כל השוטרים בעולם – הוא שוטר קולוניאליסטי, הוא כובש ומתנחל. לכל מדינה בעולם יש מנגנון שהתפקיד שלו הוא לוודא שהכול בסדר ברחובות, בין אם זה להכווין את התנועה או לטפל בעימותים, אלימות, סמים וכו'. אז זה הדימוי הראשון שלי לשוטר. אבל יש דימוי נוסף – של  השוטר הישראלי. כן, אומנם הוא עובד ומשלמים לו משכורת כדי שהוא יכוון את התנועה, אבל בפועל הוא כובש, הוא מתנחל, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה לפלסטינים וזו סמכותו".

א' סיפרה על שוטרים שלומדים לצידה באוניברסיטה: הסיטואציה שבה באוניברסיטה העברית לומדים יותר שוטרים על מדים ובמקביל גם יותר פלסטינים, כבר הובילה בעבר לתקריות כגון מעצר של סטודנטים פלסטינים בידי סטודנטים-שוטרים תוך חריגה מסמכותם של השוטרים. בכך היא נגעה בנקודה חשובה, שאולי דווקא כן מצליחה לתפוס את ההבדל בין פנים ישראל (ובשנים האחרונות גם מזרח ירושלים) לבין הגדה המערבית.

לפי העולה מהמרואיינים למחקר, גם אם היחס של שוטרים לפלסטינים בכלל הזירות הוא גזעני, הרי שבפנים ישראל ובירושלים מתקיימת דואליות מסוימת בין הרצון של ישראל לשלב את הפלסטינים בתוך המוסדות שלה, לבין העובדה שהמשטרה ומוסדות אחרים המעורבים בשילוב הזה עדיין מתייחסים לפלסטינים כאזרחים סוג ב'.

כך נוצר מתח בין התהליך של "שילוב לצורך שליטה" (למשל, עידוד של שילוב פלסטינים באוניברסיטה העברית ובשוק העבודה בירושלים) לבין "הדרה והפרדה לצורך שליטה" (למשל, חוק הלאום). במקביל לכך, הדבר גם מגביר את התפתחות הזהות הפלסטינית כזהות שכנגד, ומבסס אותה כעדשה שדרכה רואה הפלסטיני את עצמו מול המשטרה.

לזהות זו שלושה מרכיבים: האדמה, האנשים והנרטיב. במובן מסוים, זהו ההון הסימבולי הפלסטיני: הנרטיב המתכונן מתבסס על היות השוטר הישראלי חלק ממערכת דיכוי שלמה; נרטיב זה חוזר ביסודו עד לאירוע הנכבה, שהוא האירוע המכונן המרכזי בזהות הפלסטינית. דימוי השוטר ניזון מנרטיב זה ובה בעת מזין אותו.

בסיכומו של דבר, הממצאים העולים מהראיונות, לצד הניתוח התאורטי, מאששים את ההשערה הלא מפתיעה בדבר היעדר הלגיטימציה של משטרת ישראל בעיני הפלסטינים, ומספקים רקע והסברים לכך: לא רק שהשוטר אינו מבטיח את ביטחונו של האזרח הפלסטיני, אלא הוא חלק מהסיבות לשלילת אותו ביטחון.

כפי שתופסת זאת מחברת המחקר, המטרה העיקרית של מערכת השלטון הישראלית היא יצירת מונופול על הכוח ועל השליטה בפלסטינים באמצעות מנגנון הביטחון שלה - משטרת ישראל. התוצאה של השגת מטרה זו היא עימות וחיכוך בין הפלסטיני לשוטר הישראלי.

למרות הבדלים בנסיבות, בזמנים ובחוויות של משתתפי הראיונות, המרואיינים השונים החזיקו בדימוי דומה של השוטר הישראלי. הפלסטינים דוחים את ההון הסימבולי שמייצגת ישראל, מה שהופך אותו לבלתי-יעיל לצורך צבירת הון חומרי. השימוש של ישראל בכוח כדי לחזק את שליטתה בפלסטינים נכשל משום שהוא נעדר מרכיב מהותי של הון סימבולי, שהוא הכרה ולגיטימציה חברתיות. כפי שסיכם זאת אחד מן המרואיינים, בן 18 מרמאללה: "לא ניתן לאכוף את החוק על מי שחי ללא חוק".

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית